תשובה למתנגדי חוק הלאום

בשבועות האחרונים נחשף הציבור בישראל למסכת של ספינים סביב הניסיון להעביר בכנסת את חוק יסוד: ישראל מדינת לאום, בגרסה כזאת או אחרת. הפעם הויכוח שחולל הספין התנהל ברמה נמוכה במיוחד. בינתיים, הסוגיה ירדה מעל הפרק, אך סביר להניח שבמוקדם או במאוחר היא תחזור לסדר היום הציבורי. כדי לקדם את הבאות, ולתרום ולו מעט מזעיר להעמקת השיח והטיעונים המועלים בו, אביא את הטיעונים העיקריים שהושמעו כנגד החוק ואנתח אותם כדי לאפשר הערכה אמיתית שלהם.

מדינת לאום היא רעיון רע

טענה זו מגובה בנימוקים היסטוריים ומוסריים. בפן ההיסטורי, הטענה היא שלאומיות עלולה להידרדר ללאומנות ומדינת לאום למשטר פשיסטי, המדכא את אזרחיו ומאיים על שכניו. בפן המוסרי, הטענה היא שמדינת לאום – מעצם הגדרתה – מבחינה בין אזרחיה והופכת חלק מהם – אלו שאינם שייכים ללאום של המדינה – לאזרחים סוג ב', דבר המנוגד לערך השוויון.

טענה זו ניתן לדחות בקלות יחסית. ראשית, גם המתנגדים החריפים ביותר להגדרתה של ישראל כמדינת לאום אינם כופרים בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית במדינת לאום, ומכאן שאינם מתנגדים לרעיון מדינת הלאום כשלעצמו. שנית, לפחות ברמה המשפטית והעובדתית, הויכוח בעניין מדינת הלאום הוכרע זה מכבר. הזכות להגדרה עצמית במדינת לאום מוכרת ומעוגנת במסמכי זכויות אדם בינלאומיים. רוב מדינות המערב הן מדינות לאום ומספרן רק הולך וגדל, על רקע התפרקותן של מדינות רב-לאומיות או א-לאומיות. שלישית, כפי שכותבים רבים מציינים בצדק, מדינה אינה יכולה לשמור על נייטרליות בשאלות של תרבות ולאום, ולכן במובן מסוים הברירה היא בין מדינת לאום המצהירה על עצמה ככזו לבין מדינת לאום המכחישה את זהותה זו. זאת ועוד, באופן מעט פרדוכסלי, מעמדם של מיעוטים לאומיים במדינה המכחישה את זהותה הלאומית גרוע יותר ממעמדם במדינת לאום: בעוד מדינה המגדירה עצמה כמדינת לאום מחוייבת לכבד את זכויותיהם של חברי קבוצות מיעוט, מדינה המכחישה זהות כזאת מחייבת בפועל את אזרחיה לאמץ את הזהות המשותפת, שהיא בעצם הזהות התרבותית-לאומית של קבוצת הרוב. חשבו בהקשר זה למשל על צרפת, על סירובה העיקש להכיר בשפות נוסף על הצרפתית ועל האיסור שהיא מטילה על לבוש המבטא סממנים תרבותיים / דתיים של קבוצות מיעוט.

אולם, גם אם ניתן היה לוותר על המימד הלאומי, לא ברור שהדבר מתבקש. לאחר שרעיון מדינת הלאום היה מזוהה במשך שנים רבות עם תפיסת עולם שמרנית, בעשורים האחרים הצטרפו למחנה הלאומי גם כותבים ליברלים לא מעטים, המציעים הצדקות ליברליות לזכות להגדרה עצמית במדינת לאום. במקביל, מציעים התומכים במדינת לאום שורה של צעדים שתכליתם להגן על זכויותיהן של קבוצות מיעוט, שרבות מהן, אגב, תובעות לעצמן (ומקבלות) זכות להגדרה עצמית במדינה אחרת שבה הן מהוות רוב.

כותבים אלה אינם מתעלמים מהסכנה לשלום העולמי הנשקפת מהתחזקות הסנטימנט הלאומני, אך לדעתם התמודדות עימה אינה מחייבת ויתור על הזכות להגדרה עצמית. ואם בסכנות עסקינן, הוגים ומדינאים רבים מדגישים בשנים האחרונות את הסכנות הכרוכות באימוץ מודל רב-תרבותי, המהווה אנטי-תיזה למודל מדינת הלאום. נדמה אפוא, שאפילו בקרב חברי הקבוצה הליברלית (שכותב שורות אלה נמנה עליה) חזונו של ג'ון לנון בשירו 'דמיין' – בדבר ביטולו של מוסד המדינה בכלל ומדינת הלאום בפרט – חדל להיות יעד נכסף.

לעם היהודי אין זכות למדינת לאום

לטענה זו שתי גרסאות. לפי האחת, היהדות איננה מכוננת לאום, ולכן לעם היהודי אין זכות למדינת לאום. לפי השנייה, גם אם היהודים הם עם, אין להם תביעה על ארץ ישראל ולכן אין להם זכות להגדרה עצמית בתחומיה.

את הטענה הראשונה השמיע לפני כעשרים שנה עזמי בשארה, מייסד מפלגת בל"ד. מאז נמלט בשארה מן הארץ, לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לחזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. בעת שהושמעה, עוררה הטענה זעם רב, אך התחקות אחר מקורותיה עשויה להקהות מעט את הכעס. למעשה, בשארה השתמש במונחים ובטיעונים מתחום חקר הלאומיות, ואימץ את העמדה (שרווחה באותן שנים) לפיה הלאומיות בכלל הינה תופעה מודרנית שאין לה יסוד מוצק בהיסטוריה האנושית. מנקודת מבטם של המודרניסטים, לא רק העם היהודי, אלא כל הלאומים בעולם נוצרו, או "דומיינו", במרוצת כמאתיים השנים האחרונות. אלא שדווקא דבקותם של בשארה וחבריו בגישה המודרניסטית מחלישה את עמדתם. בשנים האחרונות ניכר שינוי מגמה בחקר הלאומיות. כותבים רבים מפריכים באופן משכנע את התזה המודרניסטית בהצביעם על יסודותיה הקדומים של הלאומיות. זאת ועוד, כל המודרניסטים נאלצים להזיע בבואם לישב את התזה שלהם עם ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי, ומנגד, לא-מודרניסטים – למשל אדריאן הייסטינגס – מצביעים על העם היהודי כדוגמת מופת ללאומיות קדם-מודרנית, וטוענים שהלאום היהודי הוא שהעניק במהלך ההיסטוריה השראה ליצירתם של לאומים נוספים.

נקודת חולשה משמעותית נוספת בעמדתם של בשארה וחבריו נעוצה בעובדה, שבצד שלילתם את קיומו של העם היהודי ואת זכותו להגדרה עצמית, הם תומכים בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה כזו. בעוד שלעם היהודי שורשים בני אלפי שנים, העם הפלסטיני, הוא עול ימים, וספק אם היה נולד כלל אלמלא שב העם היהודי לארצו ותבע לעצמו הגדרה עצמית בתחומיה. שתי הטענות, היעדר הזהות הלאומית אצל היהודים וקיומה אצל הפלסטינים, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

הערכת הטענה בדבר היעדר זיקה בין עם ישראל לארץ ישראל מחייבת דיון שלא נוכל לקיימו כאן. נסתפק בציון העובדה שמדינות העולם הכירו חזור והכר בזיקה זו ובזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת לאום שתוקם בארצו.

אין צורך לעגן את זהותה הלאומית של ישראל בחוק יסוד

כאן אנחנו נכנסים בשעריו של הויכוח הפנים ציוני. מבקרי היוזמה טוענים שמעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי מעוגן היטב בדברי חקיקה שונים, ולכן אין צורך לשדרגם לרמה חוקתית. טענת משנה המושמעת בהקשר זה היא, שישראל כבר עיגנה את זהותה כמדינת לאום במגילת העצמאות.

הערכה של טענה זו מחייבת דיון מקדים בשתי שאלות: (א) מהי התכלית שלשמה בוחרות דמוקרטיות רבות לכלול בפירמידת החקיקה שלהן גם קומה עליונה, חוקתית? (ב) מהם התכנים שמדינות אלה בוחרות לכלול בקומה זו. לא אוכל לדון כאן בשתי השאלות. אסתפק בציון העובדה, שרוב מדינות המערב מאמצות חוקה ושרובן כוללות בחוקה יסודות משטריים בצד ערכי יסוד, שחלקם מנוסחים בשפת הזכויות. במדינות לאום, כולל החלק העוסק בערכי יסוד, גם סעיפים המעגנים את זהותה הלאומית של המדינה. במסגרת זו מעוגנים בחוקה, למשל, המעמד המיוחד של חברי קבוצת הלאום שאינם מתגוררים במדינה ואינם אזרחיה ומחוייבותה של המדינה להגנה על חברי קבוצה זו, מעמדה המיוחד של השפה הלאומית, ומחויבותה של המדינה לשמר את התרבות הלאומית ולטפחה. השריון של עקרונות אלה בחוקה באותן מדינות אינו מחליף את עיגונם בחקיקה רגילה, אלא נועד לתת להם משנה תוקף. לאור זאת, אפשר לומר בבטחה שהניסיון לשדרג את זהותה של ישראל כמדינת לאום איננו יוצא דופן.

זאת ועוד אחרת. במשך שנות דור, לא היו בישראל חוקי יסוד שעניינם זכויות אדם. חרף זאת, זכויות האדם בישראל עוגנו בחקיקה ובפסיקה וזכו להגנה אפקטיבית ביותר. מלומדים ישראלים התגאו בעצמת ההגנה על זכויות אדם בישראל ובהיקפה וטענו שישראל יכולה לשמש דוגמא ומשל גם למדינות שלהן מגילת זכויות אדם חוקתית כתובה. עובדה זו לא מנעה קבוצה של חברי כנסת ליזום ולהעביר בכנסת בדרך "חצי לגיטימית חצי מחתרתית" שני חוקי יסוד בעניין זכויות אדם. עובדה זו מאירה באור תמוה משהו את הטענה לפיה די בעיגון חוקי של זהותה היהודית של ישראל ואין צורך בשדרוג חוקתי.

אשר למגילת העצמאות. מדובר במסמך עמום, שנכתב בלחץ זמן אדיר וכוון בעיקר לעיניהן של אומות העולם, שאמנם תמכו בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אך לא העניקו מנדט להקמתה באופן חד-צדדי במועד שבו הכריז על כך היישוב היהודי בארץ-ישראל. מגילת העצמאות לא נועדה מעולם לשמש כחוק, שלא לומר כחוקה. לאור זאת, לא ייפלא שכאשר התבקש בית המשפט העליון להעניק למגילת העצמאות תוקף חוקתי הוא דחה את הבקשה על הסף וסירב להעניק למגילה אפילו מעמד של חוק רגיל. בנסיבות אלו, ההצעה לאמץ את מגילת העצמאות בנוסחה העמום כחלק מהחוקה הישראלית היא לא פחות ממטופשת.

אין להצעת חוק היסוד תקדים בעולם

לפי טענה זו, גם אם מוצדק לעגן את זהותה הלאומית של ישראל בחוק יסוד, להצעת חוק: ישראל מדינת לאום אין אח ורע. אין מדינה דמוקרטית בעולם המעגנת בחוקה את מעמדה כמדינת לאום באופן המוצע בהצעת החוק שלנו.

טענה כזו נכללה בטיוטת עצומה שהועברה בדוא"ל, ברשימת תפוצה עליה מנויים אלפי חוקרים מתחום מדעי החברה. יוזם העצומה טען בפנייתו, שעד כה חתמו עליה למעלה מ-300 חוקרים. אחד מחבריי הגיב לקריאה וציין שלמיטב ידיעתו יש להצעת חוק: ישראל מדינת לאום גם אח וגם רע ואף טרח וצירף לתשובתו רשימה מפורטת של דוגמאות. תגובתו של החבר הולידה שורה של תשובות מביכות, שניסו להצדיק את טענת הכזב הזו. לבסוף, נמצא צדיק אחד בסדום, שהשיב בכנות שאכן הצעת החוק אינה ייחודית לדמוקרטיה הישראלית, אך הסביר שבחר בכל זאת לחתום על העצומה בשל האיום שנשקף מהצעת חוק היסוד לערכי הדמוקרטיה (כפי שהוא מבין אותם). עדר המרצים החתומים על העצומה נחלקים אפוא, כנראה, בין טועים אשר האמינו לחבריהם, ובין מטעים המאמינים, כי הם מגונני הדמוקרטיה. אלו כאלו פוגעים אנושות במוניטין האקדמי.

הזמן אינו מתאים

יש הטוענים שמערכת היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי / פלסטיני בישראל מתקרבת לנקודת רתיחה. לדעתם, קידומה של הצעת החוק יעצים את המתח ולכן מוטב לדחות את העניין למועד מתאים יותר.

טענה זו לא ניתן לדעתי לדחות בקש. בקרב המחנה הלאומי נשמעו בשבועות האחרונים דברי ביקורת קשים כנגד התבטאויות והחלטות של נשיא המדינה, מר ראובן ריבלין. מבלי להתייחס באופן ספציפי לפרט כלשהו בהתנהלותו של כבוד הנשיא, אומר רק זאת: המציאות במדינת ישראל הינה יוצאת דופן בהשוואה למדינות אחרות. מדינתם של אזרחי ישראל הפלסטינים מצויה בעימות עם בני עמם, ומנקודת מבטם, מדינת ישראל או חלק ממנה הוקמו על חורבות בתיהם ועל אדמתם. מצד שני, אחיהם של אזרחי ישראל הפלסטינים הורגים באזרחים היהודים וגורמים לציבור היהודי להתרחק מכל מגע עם הציבור הפלסטיני. בנסיבות ייחודיות אלה, עם רקע היסטורי ועכשווי כה טעון, נדרשים מידה גדושה של רגישות ותבונה ומאמץ מתמשך לבנות גשרים ולא לשורפם.

ודוק, הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת לאום מנוסחת באופן התואם באופן מלא את עמדתם של מסמכי זכויות האדם הבינלאומיים. מסמכים אלו מדגישים את שלושת העקרונות הבאים: א. לקבוצות לאומיות הזכות להגדרה עצמית במדינת לאום משלהם שבה ישמרו ויטפחו את זהותם הלאומית. ב. חברי קבוצות מיעוט במדינות לאום זכאים לשוויון זכויות אישי מלא ולאפשרות לשמר ולטפח את תרבותם הייחודית. ג. זכויות הפרט של חברי קבוצות המיעוט ובמיוחד זכותם לשמר את תרבותם הייחודית מהוות חלק ממרקם חברתי, שבו המיעוט מקבל על עצמו את המחויבות לשלמותה ולעצמאותה של המדינה בה הוא חי.

יש הטוענים, וטעמם עימם, שדווקא עמידה ברורה ונחרצת של הרוב היהודי על קווי המתאר הללו, ועיגונם במסגרת חוק יסוד, יסייעו למיעוט הפלסטיני לקבל על עצמו את חלקו בעסקה ויביאו להרגעת הרוחות. ייתכן שהם צודקים. אולם מניסיוני למדתי שלמרות שמים מכבים אש, לעתים עדיף לתת למחבת רותח להצטנן לפני ששופכים עליו מים.

חקיקת החוק תקבע את החטא הקדמון של המהפכה החוקתית

המהפכה החוקתית -שלדברי בית המשפט העליון התחוללה בראשית שנות ה-90 של המאה שעברה, הפכה את ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית לדמוקרטיה חוקתית. כידוע, רבים במדינת ישראל, ובכלל זה אנשי ציבור ואקדמיה, סבורים שהדרך שבה התקבלו חוקי היסוד והאופן שבו עשה בהם בית המשפט שימוש הינם בעייתיים. גם תומכי המהפכה מסכימים (לפחות מן השפה ולחוץ) שמן הראוי שכנסת ישראל תקדם דיון ציבורי ופוליטי מעמיק שיוביל לאימוצה של חוקה שלמה, שתחליף את אגד חוקי היסוד הקיים. תהליך ראוי כזה החל בוועדת חוקה חוק ומשפט בתקופת כהונתו של מיכאל איתן כיו"ר הוועדה. למרבה הצער, התהליך קיבל תפנית שלילית בתקופת כהונתו של מנחם בן-ששון בתפקיד, ולאחר מכן נתקע לחלוטין. אחד מהטיעונים שהושמעו לאחרונה נגד הצעת חוק היסוד היא, שקבלתו תסמן לבית המשפט ולתומכיו שהמתנגדים מקבלים את הסטטוס-קוו הקיים, ובכך תסתום את הגולל על הסיכוי שהכנסת תקבל בעתיד הנראה לעין חוקה שלמה.

טענה נוספת מאותה משפחה מבוססת על חשש מפני הפירוש שייתן בית המשפט לחוק יסוד: ישראל מדינת לאום, גם אם יתקבל בנוסח המוצע. מאז המהפכה החוקתית לא התקבל בכנסת חוק יסוד נוסף. בין חברי הכנסת הדתיים היו שאמרו בבדיחות, שגם אם ייעשה ניסיון לעגן בחוק יסוד את עשרת הדיברות הם יסרבו לכך, מחשש שבית המשפט יפרש את החוק באופן המנוגד ללשונו ולכוונת מנסחיו.

גם טענות אלו לא ניתן לדחות בקש. הביקורת הציבורית נגד המהפכה החוקתית – שעודנה נשמעת למרות שחלפו שנות דור מאז אירועי המהפכה – אכן משמשת זרז מסוים לחקיקת חוקה שלמה. נכון גם שבית המשפט העליון הפגין לאורך השנים יצירתיות רבה בפרשנות חוקי היסוד ואין בידינו בטוחה שלא יעשה זאת גם ביחס לחוק היסוד הזה. עם זאת, לדעתי, משקלם של שני הטיעונים נמוך מזה שמייחסים להם. המהפכה החוקתית התרחשה לפני למעלה מעשרים שנה. ככל שחולף הזמן נחלשת עוצמתה המוסרית של הביקורת נגד מהלכיו של בית המשפט. בצדק ניתן לטעון, שאם הכנסת לא השתמשה בכוחה כדי להתערב בהתנהלותו של בית המשפט, הדבר מלמד שהיא מקבלת את קביעותיו ואינה מערערת עליהן. ספק בעיני אם הימנעות מחקיקתו של חוק יסוד חדש תסייע לשמר את שאריות הדלק בלהבת הביקורת הגוועת והולכת.

גם החשש מפני פרשנות מסלפת נראה בעיני מופרז. במסגרת הניסיון לקדם פני הרעה, ולחסום כל סדק אפשרי שבאמצעותו עלול בית המשפט "לעוות את המקראות", הושמעו באזניי בחודשים האחרונים הצעות פרשנות כה רחוקות, שלהערכתי אפילו חכמי הפלפול הלמדני מהדורות הקודמים היו דוחים על הסף כבלתי אפשריות. בבית המשפט לא יושבים עריצים שיכורי כוח אלא משרתי ציבור נאמנים, המחויבים לעקרונות הדמוקרטיה. אינני מעלה בדעתי שבישבם על מדין הם יהפכו יום ללילה.

אין קונצנזוס

חוקה נהנית מעליונות על פני כל הנורמות המשפטיות הנוהגות ביחידה המדינית, ולכן ניתן להשתמש בה ככלי להוצאתם של עניינים מסוימים מהמשחק הפוליטי ולשרטוט הגבולות שבמסגרתם משחק זה מתקיים. לאור המגבלות שהחוקה עשויה להטיל, אין זה מפתיע שפילוסופים פוליטיים וחוקתיים לא מעטים מטילים ספק בלגיטימיות שבשימוש בחוקה, וטוענים שהדבר מנוגד לעקרון היסוד הדמוקרטי של הכרעת הרוב. לא אוכל להתייחס כאן לויכוח ולטיעונים השונים שמועלים במסגרתו. אציין רק שבשל הבעיה הזאת מקובל להניח, שהלגיטימיות של החוקה מותנית (בין היתר) בכך שבעת קבלתה היא נהנתה מקונצנזוס ציבורי. כמובן, תמימות דעים מוחלטת איננה אפשרית, אולם תמיכה ציבורית מסיבית היא בהחלט יעד בר השגה. בניגוד לחוק רגיל שנהנה מלגיטימיות גם אם התקבל ברוב דחוק ומזדמן, חוקה הופכת ללגיטימית רק אם רוב גדול של הציבור תומך בה.

לטעמי, רוב העקרונות שנכללו בנוסחים השונים של הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת לאום הינם ראויים ומוצדקים. אני גם סבור שבמדינת לאום, כישראל, שבה נוהג משטר חוקתי, ראוי לכלול עקרונות אלו בחוקה, בצד היסודות המשטריים והמחויבות להגנה על זכויות אדם. אולם, משעה שהוברר שרבים מקבוצת הרוב היהודי-ציוני בישראל מתנגדים לחקיקת חוק היסוד, יהיה טעמם אשר יהיה, מן הראוי היה לגנוז לעת הזאת את היוזמה, גם אם ניתן היה להעבירה ברוב דחוק. נדמה שעל כגון דא נאמר "כשם שמקבלים שכר על הדרישה, כך מקבלים שכר על הפרישה".

פרופ' גדעון ספיר מלמד באוניברסיטת בר-אילן וחבר בפורום קהלת.