הרצוג, לבני והפילגש האמריקנית במזה"ת

אם אפשר להגדיר בצורה הפשוטה ביותר את ההבדלים באסטרטגיה של הרצוג ולבני – ולאחרונה גם של ליברמן – אל מול תפיסתו האסטרטגית של בנימין נתניהו, הרי שאלו נמצאים בשאלת המרכזיות של הפלסטינים, ועוד יותר מכך – המרכזיות של ארצות-הברית. התפיסה ההרצוג-לבנית, היא לחלוטין פלסטינו-צנטרית ואמריקנו-צנטרית.

הזיכרון אמנם הולך ומתקצר, ובכל זאת יש טעם להזכיר מושכלות יסוד במעמדה האמיתי של ישראל מול ארצות-הברית. כך כתב אבנר כהן בספרו החשוב 'ישראל והפצצה', על המשבר שהביא לפרוץ מלחמת ששת הימים: "ישראל ניצבה לבדה בפני קואליציה ערבית בשלוש חזיתות. ארצות-הברית, שנמנעה מלנקוט פעולה מידית עם סגירת מיצרי טיראן, ושהזהירה את ישראל במברק נשיאותי (ב-27 במאי 67') מפני פעולה חד-צדדית, נראתה כמי שהפרה את ההתחייבויות שנתנו קנדי וג'ונסון לביטחון ישראל. זאת ועוד. מעשיה נתפסו כהפרתה של התחייבות בכתב שנתן ג'ון פוסטר דאלס לאבא אבן ב-1956, שכן ארצות-הברית קיבלה על עצמה להשתמש בכוח צבאי, במידת הצורך, על-מנת לשמר את מיצרי טיראן פתוחים".

אמריקה בחרה בקטאר, לבני בחרה באמריקה

לאחרונה הייתה ציפי לבני עצמה עדה להפרות אמריקניות של התחייבויות, או לחלופין הבנות מדיניות. הנה העדויות שלה מהשבועות האחרונים,  עוד בטרם החליטה "לאסוף את הזבל", בלי כפפות: "ההסדר המדיני שנגמר, לצערי, בהחלטה של אבו מאזן ללכת לנו על הראש ולא להמשיך במשא-ומתן…" היא אמרה בחדשות ערוץ 2 (4 בדצמבר). כעבור ימים אחדים אמרה: "נתניהו עשה כברת דרך בתהליך המדיני… היום הטראומתי שלי הוא ב-17 במרץ, שנה שעברה, הוא היום בו נפגש אבו מאזן עם אובמה ובעצם לא החזיר תשובה. נמנע לתת תשובה על אותו מסמך הבנות אמריקאי". (פגוש את העיתונות, ערוץ 2, 6 בדצמבר). לבני טעתה בדבר אחד – ה-17 במרץ זה עדיין בשנה הנוכחית.

בכל זאת, מהרגע שמערכת הבחירות נכנסה לתאוצה, לבני בחרה צד. מאז פורום סבן שאליו עלתה לרגל יחד עם בוז'י הרצוג, היא בוחרת אמריקה. היא והרצוג לא שואלים, מדוע בכלל צריך להתחנן לאמריקנים שימנעו קבלת החלטות במועצת הביטחון בנושא הפלסטיני לפני הבחירות. היה מתבקש, לאחר שאבו מאזן חזר על תרגיל ההתחמקות שלו בדיוק כפי שעשה לאהוד אולמרט ב-2008, שנקבל את הגב האמריקני בנושא המדיני. לפחות זה. איש אינו מצפה שבשעת חירום הצי השישי יתערב לטובתנו. מה שאנחנו רואים בכל התקופה האחרונה אינו "צונאמי מדיני", כפי שיש המכנים זאת בתקשורת ובמערכת הפוליטית. אלא זו עוד הפניית עורף אמריקנית בסדרה היסטורית של הפרות אמונים מצד האמריקנים. במקרה הפלסטיני זה אפילו לא משבר שהתרחש מחוץ לשליטתם של האמריקנים תוך ציפייה שיתערבו; הנסיון של חמש השנים האחרונות מוכיח, שבמתקפות המדיניות באירופה ובמוסדות הבינלאומיים קיימת רוח גבית של הממשל האמריקני. הם לא יזמו, אבל אותתו שהמגרש פתוח לאיחוד האירופי ליישם את הקריטריונים הייחודיים של אירופה ביחסה למדינה היהודית. הם יכלו למנוע את ההשתוללות האירופית.

לבני, כחברת הקבינט הביטחוני, גם ראתה מקרוב כיצד הבית הלבן, בדמותם של מזכיר המדינה קרי והנשיא ברק אובמה, מתייצב במבצע 'צוק איתן' לצדו של חמאס. לקראת סוף יולי, הגיש ג'ון קרי את התכתיב שביטל את התיווך המצרי והציע משא-ומתן שבו השחקניות המתווכות הן קטאר ותורכיה, שתי נותנות החסות של חמאס. כל השרים כולל לבני דחו את התכתיב של קרי, ואפילו עיתון 'הארץ' הביע אז את תדהמתו מהבגידה האמריקנית. אגב, מי שהדליף אז את המידע ל'הארץ' לא היה ראש הממשלה, ולא היה ברור מה כוונת המדליף או המדליפה. יתכן שהמדליף חשב שעל-ידי הפרסום הוא יגרום להחרפת המשבר עם האמריקנים כדי להציג את ראש הממשלה נתניהו כמי שנוהג בהפקרות. אבל קרה בדיוק ההיפך, ונוצרה אחדות עממית וקבינטית סביב הנהגתו של נתניהו והיו אלה דווקא האמריקנים שנחשפו באור שלילי.

כעבור שלושה ארבעה ימים, שוב התערבות: שיחת טלפון של הנשיא אובמה לנתניהו באמצע ישיבת קבינט על הרחבת 'צוק איתן'. אובמה דורש הפסקת אש מידית. לא היה ספק, שאובמה המחויב ל'אחים המוסלמים', לקטאר ולרודן ארדואן, רוצה להציל את חמאס מזעמו של צה"ל. ישראל לא התנהגה לפי המצופה ממנה, והמשיכה עוד כשלושה שבועות להכות את חמאס.

האם בן גוריון התפטר בגלל לחץ אמריקני?

כך יוצא ששני נושאים שלא היו צריכים להיות חלק ממערכת הבחירות נמצאים במרכזה. האחד, זה הפקטור האמריקני בפוליטיקה הישראלית; השני, זה הנושא הפלסטיני. בנושא הראשון העיד מרטין אינדיק, עוד פריט מהריהוט הדיפלומטי הקבוע, כי ישראל גרמה לנשיא אובמה ל"התקף זעם" בזמן המלחמה. כן. הנשיא הכי קול. הכי קריר. זה שדבר לא חודר את קרום ההגנה שלו. האיש המבודד עד כדי כך שסטואיות הופכת אצלו למצב קטטוני. האיש הזה התפוצץ מזעם – ומתי? במצב חירום, כאשר ישראל מותקפת כמעט בכל שטחה בירי טילים, כאשר היא מצפה לגיבוי אמריקני. בדיוק כמו בפעמים קודמות בעבר, מלבד אולי פעם יחידה – כאשר היה גיבוי כוללני ונרחב אך ישראל לא הצליחה לנצל אותו, במלחמת לבנון השנייה.

המעניין הוא שבדבר אחד מאוחדים גם אנשי הלובי הפרו-אמריקני בימין וגם אלה בשמאל: שהקשרים עם בעלת בריתנו רק מתחזקים כל הזמן, וגם כאשר ישראל מתנהגת בניגוד לרצון האמריקנים או לאיומיהם, בסוף יש שדרוג בקשר ביניהן. אבל יש התעלמות מדפוס קבוע שמצביע על ההיפך מזה: שוב, חזרה לאבנר כהן וספר היסוד שלו 'ישראל והפצצה', שמהווה בעצם ספר יסוד במערכת היחסים בין ישראל וארצות-הברית. "כדי לאלץ את בן-גוריון לקבל את התנאים (לפיקוח אמריקני על הכור בדימונה), הפעיל קנדי את אמצעי הלחץ השימושי ביותר, העומד לרשות נשיא אמריקני במגעיו עם ישראל: איום בערעור מחויבותה של ממשלת ארצות הברית לישראל ותמיכתה בה, אם לא יימצא פתרון מניח את הדעת".

כהן מציין שביום התפטרותו של בן-גוריון 16 ביוני 1963 הוא ידע שנשלחה אליו איגרת עם תביעות נוקשות ביותר מצד הנשיא ג'ון קנדי, אך כנראה לא רצה להיחשף אליה. "האם היה ללחץ שהפעיל קנדי בעניין דימונה חלק בהחלטתו של בן-גוריון להתפטר?" וכהן משיב, שההיסטוריון שלמה אהרונסון כמו גם אישים מסוגם של יובל נאמן וישראל גלילי סברו, שללחצי האמריקנים היה חלק בהתפטרות בן-גוריון. ועל כך, צריך לצרף שאלה שלא הועלתה – האם סילוק בן-גוריון מהשלטון היה התוצאה הרצויה מבחינת האמריקנים?

היום נראה שיש הסכמה, שזאת התוצאה הרצויה לאמריקנים – שנתניהו ילך הביתה. בן גוריון היה מכשול לפיקוח גרעיני; נתניהו הוא מכשול לפיוס גרעיני עם איראן. איך שעולם מסתובב.

דרושה אסטרטגיה חדשה

השאלה המתבקשת, אם בנושא הגרעין האיראני ישראל יכולה לסמוך על האמריקנים? מעטים יענו בחיוב. ארצות-הברית של סוף 2014 הפכה לעוד כוח במשחק הכוחות שישראל צריכה לתמרן בתוכו. אבל היא לא משענת אקסיומטית ליום סגריר. התופעה החדשה היא, שנתניהו הוא היום גורם אסטרטגי חשוב בשימור מערכת היציבות שנותרה בחלקים שונים של המזרח-התיכון. הדברים כבר ידועים. המערכת הזאת של מצרים, ערב הסעודית, ירדן והנסיכויות יחד עם ישראל נמצאת בהתגוננות כנגד התנהגותה המסוכנת והבלתי צפויה של ארצות הברית דווקא – בעניין סוריה ובעיקר בעניין איראן. מוזר לראות את הרצוג ולבני הלוטשים עין לשלטון ממשיכים לדבוק בנושא הפלסטיני כנקודת ארכימדס של בטחון ישראל והמזרח-התיכון. אבו מאזן לא מחכה להם. בנוסחאות שיש בהן יותר גסות מתחכום הוא ביטל את כל נושא המשא-ומתן: הוא מוכן למשא-ומתן רק אם תוסכם מראש התוצאה וייקבע לוח הזמנים לביצוע אותה תוצאה. במלים אחרות, אבו מאזן לא רוצה משא ומתן. אלא כאמצעי לוחמה שיכול לעזור לו לכפות על ישראל מהלכים חד צדדיים במאבקו להריסתה. קשה להאמין שמנהיג של ישות המוצגת כחלשה פיזית חותר כמטרה ריאלית בת השגה להרס מדינה כמו ישראל, שטוענים כי צבאה הוא החזק במזרח התיכון. אבל אבו מאזן הוא ריאליסט והמטרות שהוא מציב אינן אוטופיות מבחינתו. הוא לא רוצה משא-ומתן עם ישראל, אבל יש לו בעלי-ברית בתוכה ואיתם, יחד עם הגורמים הבינלאומיים הידועים, הוא מקדם את מטרתו.

כבר נאמר פעמים רבות, כי נכנסנו לעידן של קץ המשא-ומתן ויש שיגידו – קץ פתרון החלוקה לשתי מדינות. מה שדרוש היום לישראל זו אסטרטגיה חדשה להכשלת האסטרטגיה החד-צדדית של הפלסטינים לחיסולה באמצעים של לוחמה מדינית, משפטית וטרוריסטית. לאבו מאזן יש עכשיו יתרון ברור על ישראל: זו מסוגלת לגבש אחדות ואסטרטגיה מלחמתית מוסכמת פחות או יותר רק כאשר מדובר בעימות צבאי. אבל כאשר היא ניצבת מול הזירה העיקרית, החשובה, שבה ניתן להמיט עליה חורבן – הזירה הדיפלומטית-מדינית, היא חצויה, מבולבלת, אינה מסוגלת להפיק לקחים ופונה תמיד כמו עכבר מסומם לאותה פינה. המשא-ומתן. "מתווה קלינטון". מתווה אולמרט. וכו'. נראה שאפילו הרצוג מבין את זה באופן חלקי. בפורום סבן לפני כמה שבועות הוא אמר לכתב החצר של הבית הלבן, ג'פרי גולדברג, כי בכל הנסיבות, גם אם המשא-ומתן יכשל, ישראל חייבת להיפרד מהפלסטינים ולקבוע את גבולותיה בצורה ברורה. כשגולדברג העיר, שהוא מדבר בעצם על נסיגה חד-צדדית, הוא לא הכחיש: "תלוי איך אתה מתייחס לחד-צדדיות. זה לא חייב להיות במשא-ומתן, אבל יכול להיות בתיאום".