פרשת בא: הסיפור האמיתי של יציאת מצרים

את סיפור יציאת מצרים כולם מכירים. האמנם? • עיון בפסוקי המקרא ובפרטי חג הפסח מעלה שורה של קשיים • הפתרון נגלה באמצעות שיבה אל מקורותיו הקדומים של החג ומלמד על כוחו של המונותאיזם בעיצוב ההיסטוריה היהודית

סיפור חג הפסח ומכת בכורות המופיע בשמות י"א-י"ב הוא מן הידועים במקרא. פרטיו העיקריים מוכרים לא רק לבקיאים אלא גם לציבור רחב. רוב מכריע מבין המתבקשים לתמצת את תוכן הפרקים מספרים אותו בנוסח הבא: בליל הפסח נצטוו ישראל לסמן בדם את מזוזות בתיהם ולא לצאת מפתח הבית עד בוקר. בחצי הלילה היכה ה' כל בכור בארץ מצרים אך בבכורות ישראל שנותרו בבתיהם לא פגע.

טוב יעשה הקורא אם יעצור רגע בקריאתו וישאל את עצמו האם הסיכום השגור הזה נכון? ואם אינו נכון, במה אינו נכון?

ובכן הנוסח השגור אינו נכון. הוא סוטה לפי תומו מן הכתוב בשני פרטים חשובים ובכך מפשט את הסיפור, מצמצם את המתח בין יסודותיו ומפחית את הקשיים בסיפור. ראשית, בניגוד למצרים נשקפה בליל הפסח סכנה לכל בני ישראל ולא רק לבכורות. ישראל, בין בכור ובין שאינו בכור, שיצא מפתח ביתו ימות ככתוב (י"ב, 22): "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" . אתם ולאו דווקא הבכורות. שנית, הסכנה בליל הפסח לישראל שיצא מפתח ביתו אינה נשקפת מה' אלא מדמות דמונית, מלאך חבלה, הנקרא משחית ככתוב בפסוק 22: "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף".

הסיכום הנכון הוא אפוא: בליל הפסח נצטוו ישראל לסמן בדם את מזוזות בתיהם ולא לצאת מפתח הבית עד בוקר כדי להתגונן בפני המשחית. בחצי הלילה היכה ה' כל בכור בארץ מצרים. בני ישראל נשארו בבתיהם המוגנים בדם והמשחית לא פגע בהם. ברור שהמבנה הלא-סימטרי הזה הוא האחראי לקושי של המתבקשים לחזור על הסיפור. אפשר לנחם את השוגים בתיאור שהמבנה המסובך הזה הכשיל גם את גדולי החוקרים, וכפי שנראה בסוף הרשימה הוא גם האחראי לשינוי שחל במובן המילה פסח.

העיון בסיכום המדויק של הפרק מבליט כמה קשיים. נזכיר לעת עתה שנים: ראשית, תמוה הדבר מאד אבל מן הפרק יוצא שבניגוד לישראל, מצרי שאינו בכור היה יכול לצאת בליל הפסח בביטחון בלי להתיירא מפגיעת המשחית, המאיים כאמור רק על ישראל. שנית מן הכתוב לא ברור כלל מתי יצאו בני ישראל ממצרים. לכאורה בלילה, הרי המילה לילה חוזרת שלוש פעמים בתיאור (י"ב 33-29): "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…  וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי-אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים".

אבל היציאה בלילה קשה מפני שאינה מתיישבת עם האיסור: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד-בֹּקֶר". יש מקורות מקראיים שהכריעו שהיציאה הייתה ביום: "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל-מִצְרָיִם" (במדבר ל"ג, 3) ויש שבלילה: "שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דברים ט"ז, 1)

עד כאן הקשיים. לקשיים אלה הוצעו פתרונות רבים. הפתרון שאביא להלן הוא בקוויו העיקריים פתרונו של שמואל ליונשטם המובא בספרו 'מסורת יציאת מצרים'.

חג הפסח: מן המיתוס להיסטוריה

ראשית נזכיר כלל מדריך: מן המפורסמות שחגי ישראל עתיקים ברובם מן האמונה הישראלית. רובם חגי טבע במקורם וקשורים במיתוס של הטבע, שהוא היסוד העיקרי באלילות. כלומר, בהנחת האלילות שהטבע הוא אלהי. האמונה הישראלית הותירה בחגים את הקליפה האלילית אך עקרה לגמרי את תפיסת העולם האלילית ששימשה כרקע לחג הארכאי, בהעבירה את החג מן המיתוס להיסטוריה. ההנמקה ההיסטורית לחג החליפה את ההנמקה הטבעית-מיתולוגית.  לענייננו כאן אין חשיבות בשאלה אם המאורעות התרחשו ב"אמת" או שהם אגדה או תערובת של שניהם. החשוב הוא אם הסיפור מתרחש במסגרת תולדות עם ישראל או במסגרת מיתולוגית-אלילית-טבעית.

בדרך כלל כבר מופיע החג במקרא בצורתו המונותאיסטית-היסטורית ורק בדרך השערה והיקש אנו משערים את מקורותיו האליליים אך בחג הפסח אנו ממש רואים את התהליך בהתרחשותו.

נבודד ראשית את היסוד הראשון – החג האלילי הקדום. הוא ניכר בנקל בפרטיו הארכאיים: הוא חג משפחתי עתיק בשם פסח. חג שעיקרו הוא התגוננות בפני שד, מלאך חבלה, הנקרא בשם משחית. הוא ניכר בפרטיו הארכאיים: הוא קשור בעונת האביב, תחילת השנה; זמן פעולת המשחית הוא הירח המלא (ליל ט"ו בניסן); מקום פעולתו בחוץ, משום כך הוא מסכן את היוצא מפתח ביתו; ניתן להתגונן בפניו באמצעות קרבן משפחתי ונתינת דם הקרבן על המזוזות. קשה לדייק בחשיפת שורשיו העתיקים של החג. אבל יהיו אשר יהיו שורשיו העתיקים, ברור שמלכתחילה אין לו קשר כלשהו ליציאת מצרים ולמכת הבכורות. העובדה שעיקרו של הפסח הוא התגוננות מפני המשחית ניכר גם משמו. משמעותו הראשונה של הפועל פסח בפרק י"ב  היא הגן. משמעות קדומה זו מוכחת מן התקבולת בין "פסוח" ל"גנון" בישעיהו ל"א, 5: " גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט". במשמעות הגן מתרגם גם תרגום השבעים היווני (תרגום התורה מן המאה השלישית לפנה"ס) בי"ב 13, 27.

היסוד השני בפרק הוא אירוע בתולדות ישראל. המקרא סיפר כיצד סירב פרעה לבקשת בני ישראל לצאת מארץ מצרים וכיצד הפליא אלוהים את מכותיו בפרעה ובעמו עד שנאלצו להסכים. מכת הבכורות היא האחרונה במכות וקל לשחזרה מתוך הקבלה למכות הקודמות. גם כאן סירב פרעה. אלוהים המית את בכורי מצרים, ופרעה ועמו מיהרו לשלח את ישראל עוד באותו הלילה. סיפור זה פשוט ובהיר.

לאחר ההפרדה בין היסודות, שני הקשיים שהזכרנו אינם קיימים יותר. המשחית אינו שייך כלל מלכתחילה לסיפור יציאת מצרים. הוא תוקף את כולם ולאו דווקא את הבכורות. יציאת מצרים עצמה התרחשה בסיפור יציאת מצרים בלילה, כי האיסור לצאת מן הבית שייך לחג האלילי העתיק. רק איחוי היסודות, חג הפסח העתיק וסיפור יציאת מצרים, יצר את הקשיים.

כוחה של אמונת הייחוד

אמונת הייחוד הכריתה את השקפת העולם האלילית של הפסח. אך טקס הפסח לא נעלם אלא נקשר ביציאת מצרים ובמכת בכורות. כך הפכו לאחד שני יסודות שמלכתחילה אין ביניהם קשר. וכך נוצר המבנה המורכב של פרק י"ב. במסגרת איחוי זה כבר מאבד "המשחית" את עצמאותו המקורית ומשתעבד לה'. כך נוצר הפסוק המעורפל (י"ב, 23): "וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָה עַל-הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". הדם איבד את תפקידו המקורי להגן על הבית  ולדחות את המשחית – לא הדם אלא ה' הוא שאינו נותן למשחית לבוא. פרשנינו העתיקים התקשו בהבנת תפקידו של הדם בפסוק. רש"י בעקבות המדרש מפרש: "וראיתי את הדם" (י"ב, 13). הכל גלוי לפניו אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצוותי".

כמצופה, היסוד האלילי הקדום הלך ונחלש והייסוד המונותאיסטי הלך וגבר. בטקס הפסח המתואר בדברים ט"ז 8-1 כבר לא נותר זכר לדם ולמשחית. היעלמותו של המשחית היא  גם האחראית לשינוי הסמנטי במשמעות "פסח". משנעלם המשחית נותר רק ה' בתודעת הקוראים את הפרק. הוא שתקף  את המצרים והוא שפסח על בתי ישראל. ומכאן מעבר טבעי להבנת "פסח" כ"דילג". בתרגום הארמי הביא תהליך זהה לתרגום "פסח" כ"חס", כלומר "ריחם".  גלגול המשמעות של "פסח" ל"דילג" עתיק מאוד, כפי שמוכח מתרגום השבעים. כאמור בפסוקים 13, 27 מתרגם השבעים הגן, אבל בפסוק 23 כבר מתרגם השבעים "עבר על פני- דילג" . כך מבין גם יוספוס בן המאה הראשונה לספירה.

סוף דבר, שוב נוכחנו בכוח התרבותי של אמונת הייחוד הכובשת בכור ההיתוך שלה יסודות קדומים ובוראת מהם בתמורת מעמקים יצירה חדשה. חג ההגנה מפני המשחית הדמוני הפך לזכר ליציאת מצרים – ליציאה מעבדות לחרות.

__________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.