ה'גראונד זירו' של עימות נתניהו-אובמה

סערת נאום נתניהו בקונגרס אינו אלא ניסיון של הנשיא האמריקני להצניע ולטשטש את הדיון סביב המשא-ומתן עם איראן • הווטו של אובמה על חוק הסנקציות הוא העומד בבסיס מחלוקת פנים-אמריקנית על הטיפול בגרעין • וגם – איך הביך הבית הלבן את עיתון 'הארץ' בשידור חי?

בעימות המתנהל בימים אלה בין נתניהו לאובמה, אין ביטוי שמתאר בצורה מדויקת יותר את הנעשה בבית הלבן אלא כפחד ומשטמה.

למי שזה עדיין לא ברור לו, הכפפות הוסרו. אין יום בלי הדלפה זדונית של מה שחושב פקיד כזה או אחר במעגלים שמקיפים את הנשיא אובמה. ראו למשל אירוע שהתרחש לאחרונה, כאשר כתב מדיני בישראל שמע ממישהו שנאום נתניהו בקונגרס הוא "יריקה בפרצופו של הממשל". אולם כאשר התארח ראש מטה הבית הלבן דניס מק'דונו באחת מתכניות סוף השבוע בטלוויזיה האמריקנית, הוא נשאל במפורש, תוך שהמאמר מעיתון 'הארץ' מוקרן על המסך – האם אתה מרגיש שהנאום הוא יריקה בפרצוף שלך? מק'דונו השיב: "זאת לא ההרגשה שלי, זאת לא ההרגשה של הנשיא". אין ספק, לא ממש רגע מכונן לעיתונות הישראלית שככה היא נחשפת בארצות-הברית.

הכל התחיל בווטו

כדי להבין את ההקשר המדיני האמיתי של נאום נתניהו, צריך לזכור כמה עובדות. כפי שהסביר לי דורי גולד, לשעבר שגריר ישראל באו"ם, נקודת ההתחלה, ה'גראונד זירו' אם תרצו, היא נאום מצב האומה של הנשיא אובמה ב-20 בינואר, כאשר הודיע כי יטיל וטו על כל חקיקה להחרפת הסנקציות על איראן. עד לאותה נקודה הייתה קואליציה די חזקה של חברי הבית מהרפובליקנים ומהדמוקרטים שתמכו במהלך כזה. אולם מהרגע שהנשיא הודיע שיטיל וטו, הסנטורים הדמוקרטים חטפו פיק ברכיים. שלא לומר הרטיבו את שוקיהם. עמדתם נחלשה כיוון שהיה ברור שהם פועלים בניגוד לרצונו של מנהיגם ובכך פוגעים במפלגה כולה. נאומו של נתניהו נכנס לזירה ימים אחדים לאחר מכן. ההודעות על נסיגת הדמוקרטים לא באו בגללו.

להפך. נאום נתניהו מייצר כלפי הסנטורים הדמוקרטים לחץ מחודש: כיוון שעמדתם המקורית בעד הסנקציות כבר ידועה, אם הם יתנגדו להחרפת הסנקציות בעקבות הנאום יהיה זה סימן כי איבדו את היושרה שלהם ומסיבות פוליטיות מפלגתיות הם מצביעים בניגוד למצפונם. אסור לשכוח את מה שאמר הסנטור הדמוקרטי מננדז, כי אובמה נשמע כאילו הוא מדקלם דף מסרים שהגיע הישר מטהראן.

כך שהלחץ הפסיכולוגי המוסרי שנאום נתניהו מפעיל על הסנטורים הדמוקרטים הוא מנוף חשוב ביותר. יהיה להם קשה להתחמק. עם כל הכבוד למחשבי מועד הנאום, ב-24 במארס יעלה עניין החרפת הסנקציות לחקיקה כך שמועד הנאום ב-3 במארס הוא עיתוי נכון – לא רחוק מדי ולא קרוב מדי. אבל כמובן שהוא גם עיתוי אידיאלי מבחינת הבחירות בישראל. עד אז ינסה מיסטר "פחד ומשטמה" מהבית הלבן לטלטל את המערכת הישראלית-יהודית ככל יכולתו כדי שנתניהו יפסיד בבחירות.

כמובן שהפסד בבחירות של נתניהו יעניק לאובמה מתנה גדולה; הוא יוכל להגיד, שלמעשה קיבל את אמון הישראלים במדיניות הפרו-איראנית שלו. ואילו מדיניותו של נתניהו תוצג ככזו שספגה מהלומה ניצחת.

בינתיים קורה דבר שאובמה לא רצה בו. הנושא האיראני עולה במלוא חריפותו לדיון הציבורי באמריקה וכך גם שאלת מנהיגותו של אובמה. מי שקרא את מאמרו המכונן של מייקל דוראן, שפורסם לראשונה בעברית בעל במה זו, מבין במה מדובר. משך כמה שנים מנסה אובמה להעביר מתחת לרדאר את מדיניות ההתקרבות והשותפות עם איראן; הוא מכפיף את נושא הגרעין לברית החדשה המפוקפקת הזאת. לכך יש מתנגדים רבים בציבוריות האמריקנית ולכן הוא מסווה את המהלך הגדול והרה הגורל הזה, שהפקרתה של ישראל כרוכה בו.

כך גם עכשיו: אובמה היה רוצה להרדים את הנושא, אבל נאום נתניהו פועל לפי העיקרון הז'בוטינסקאי כי "שקט הוא רפש". זה יוצר רעש אדיר, וכך גם מנהיגותו של נתניהו בנושא המרכזי המעסיק את העולם החופשי מאפילה על מנהיגותו המעורערת של אובמה. התעניינותה המחודשת של התקשורת האמריקנית בנושא האיראני היא התפתחות חשובה והיא תוצר של מהומת נאום נתניהו.

לחזור למצב של שותפות אמיתית

בדרך לקונגרס, גם מנהיגותו של יצחק הרצוג נפגעת; העדפת הממשל להרצוג וליבני הופכת לשקופה מאוד, והמסקנה של הישראלי הממוצע שהרצוג מציע מדיניות חלשה יותר בנושא האיראני. הרצוג נזקק לחיזוקים תקשורתיים מהאלוף עמוס ידלין, שיעיד לטובתו כי ייצג את האינטרסים הביטחוניים של ישראל במינכן. זה מעיד על ספקות מסוימים.

ההיסטוריה הוכיחה שישראל משלמת מחיר כבד כאשר היא מקבלת על עצמה בהשלמה תפקיד של שותפה זוטרה ופסיבית בברית עם ארצות הברית. כך היה ב-1956 בעקבות מבצע סיני, כאשר התברר שהאמריקנים הפרו את הבטחותיהם וישראל תחת איום של הנשיא אייזנהאואר נאלצה לסגת מכל סיני; כך היה גם בפרוץ מלחמת יום הכיפורים כשמרוב התחשבות במה יגידו האמריקנים ישראל הייתה משותקת ב-6 באוקטובר; כך היה במלחמת המפרץ הראשונה כאשר ישראל גזרה על עצמה "איפוק" והבליגה על ירי 40 טילים של סדאם.

ראש ממשלת ישראל, במהלך שלו בקונגרס, שואף להחזיר את ישראל לעמדה של רלוונטיות בנושא האיראני. עמדה של שותפות אמיתית בנושא. הפעולה הזו לא מוצאת חן בעיני הממשל אבל לישראל יש היום בעלי ברית חזקים במערכת הציבורית האמריקנית כפי שלא היו לה מעולם. נתניהו מנצל זאת בחכמה.