מחירי הפנלים והמימון הסיני

מי שראוי לקרדיט על הירידה הדרסטית בעלויות הייצור וההתקנה של הפאנלים הסולאריים הם ככל הנראה הסינים. לא רק בשל עלויות הייצור הנמוכות ופיתוחים טכנולוגיים חדשניים, אלא בעיקר בשל מעורבות ממשלתית מסיבית במימון ופיתוח התעשייה

בארבעת השנים שבין 2006 ל-2010, הגיעו חברות סיניות לדומיננטיות משמעותית בשוק העולמי. בעוד שבשנת 2006 היו רק שתי חברות סיניות בין עשר החברות הגדולות בעולם, בשנת 2010 כבר נמנו שש. כשנה לאחר-מכן, רק שתי חברות לא אסיאתיות התברגו לרשימה היוקרתית, וגם הן כבר העבירו את מרבית הייצור שלהן למזרח.

הנס הכלכלי הזה התרחש לא מעט בשל מדיניות ממשלתית סינית מכוונת. הבנק לפיתוח סין, המצוי בבעלות ממשלתית, מעניק לתעשייה הסולארית מימון נרחב ובזול. בשנת 2010, למשל, הלווה הבנק הסיני למעלה מ-30 מיליארד דולר בריבית נמוכה מאוד לחמישה יצרנים שונים.

המימון הסיני לא עוצר בייצור, וגם יזמים במדינות שונות יכולים לקבל מימון מהבנק הסיני. ולפני כחודשיים פתח הבנק בפעילות גם בישראל במטרה לאפשר ליזמים ישראלים המתקשים לקבל הלוואות מהבנקים המקומיים להקים פרויקטים המבוססים על ציוד סיני באמצעות מימון זול ואטרקטיבי.

האם הירידה במחירי הפאנלים היא תופעה בת-קיימא? האם היא מעידה על מהפכה טכנולוגית או על מעבר לעידן אנרגטי חדש? התשובה לכך היא ככל הנראה שלילית. כבר היום המדיניות הסינית מובילה למשבר מול ארה"ב, שהודיעה לא מזמן על הטלת מכסי מגן בשיעורים הנעים בין 31% ל-250% על תוצרת פוטו-וולטאית סינית. בטווח הקרוב לפחות, נראה כי הדיפלומטיה והפוליטיקה העולמית תהיה השפעה חזקה יותר על השוק הסולארי מאשר לפיתוחים הטכנולוגיים ועלויות הייצור המעשיות.