פרשת כי תשא: מעשה העגל

סיפור עגל הזהב צרוב בתודעה כסמל לאם כל חטאת • פירושים שונים מציעים הסברים מורכבים יותר • גם אהרן לא יוצא מהסיפור שה תמים

במלכים א, י"ב, 28-29 אנו קוראים על ראשית ממלכת ירבעם: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת-הָאֶחָד בְּבֵית-אֵל וְאֶת-הָאֶחָד נָתַן בְּדָן. וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת" מחבר ספר מלכים מעריך את עשיית עגלי הזהב כחטאת והוא חוזר ומזכיר את הדבקות בחטאת ירבעם אצל רוב מלכי ישראל (ומעניין שאינו מזכיר זאת במלך האחרון הושע בן אלה. ההסיר הושע את העגל?).

במלכים ב י"ז, בפרק הקודר, שמחבר מלכים מסכם בו את תולדות ממלכת ישראל עד חורבנה ורומז לחורבן יהודה העתיד לבוא, הוא שב ומזכיר את חטאת ירבעם: וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שְׁנֵי עֲגָלִים וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל-חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא-סָרוּ מִמֶּנָּה. עַד אֲשֶׁר-הֵסִיר יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה (22-23).

מחבר מלכים נוקט איפה ואיפה

הצודק משפטו של מחבר מלכים? כבר הערנו בפרשת ויצא, כי בניגוד לדעת מחבר מלכים, הרואה רק את ירושלים כמקדש חוקי, בעצם הבחירה להקים מקדשים בבית אל ובדן אין שום פסול. להפך, קדושת מקומות אלה קדומה לקדושת ירושלים. ונוסיף עתה, גם בפסילת העגל נוקט המחבר איפה ואיפה. את צורת העגל בדומה לכרוב קיבלה האמונה הישראלית מן האלילות. השור מדומה באלילות כבהמה הנושאת את האל (בעיקר את אל הרעם הדד).

ושור בעל כנפים ממלא באלילות תפקיד של מגן האל. והן גם הכרוב הנמצא במקדש בירושלים ממלא תפקידים מקבילים. הוא מדומה כשומר (בראשית ג, 24). ה' הוא יושב הכרובים (שמ"א ד, 4) והכרוב מושך את מרכבתו: "וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב וַיָּעֹף "תהלים י"ח, 11). מתיאורו של יחזקאל הכהן שראה בנעוריו את הכרובים במקדש ירושלים מתברר שלכרוב היו רגלי עגל ופני שור (יחזקאל א, 7,10). והמסתבר ביותר שגם לעגלי ירבעם היו כנפים. כלומר, שאפילו בצורתם לא נבדלו מן הכרובים. אלה ואלה משמשים אפוא כעין מסד לנוכחות האל מעליהם. ובאמת אליהו, אלישע ועמוס (הפועל בבית אל), נביאי הצפון, לא מזכירים את העגלים במסגרת התוכחות שלהם. יהוא המלך שהסיר את עבודת הבעל של איזבל ואחאב אינו פועל נגד העגלים. רק אצל הושע הנביא האחרון של ממלכת הצפון מסתמן מפנה: "וְהוּא חָרָשׁ (אומן בעל מלאכה) עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי-שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן" (ח,6). לפסוק זה נחזור בסוף הרשימה.

מעשי ירבעם המתוארים בפרק י"ב נסמכים על מסורות עתיקות. הוא בונה את פניאל — שם ראה יעקב את אלהים, פנים אל פנים (בראשית ל"ב, 31), בוחר בבית אל. שם גם נגלה אלהים ליעקב, ובוחר במקדש דן שנוסד בידי נכדו של משה (שופטים י"ח, 30) . על מה נסמך בעשיית עגלי הזהב? הן סיפור העגל בתורה מספר על חטא כבד. מסתבר שבמסורת הצפון רווח סיפור העגל במהדורה אחרת, שונה מזו המתוארת בתורה. ממהדרוה זו עולה ההשערה המפליגה, כי ייתכן וסיפור העגל בתורה בדומה לסיפורים אחרים הוא כבר עיבוד יהודאי, כלומר עיבוד שמוצאו מממלכת יהודה, של מסורת צפונית חיובית מעיקרה. נשתדל להלן להראות כי להשערה מפליגה זאת יש סיוע מן המסופר על יצירת העגל בתורה.

כיצד נוצר העגל?  

בסיפור העגל בשמות ל"ב מופיע פעמיים תיאור של עשיית העגל. האחד מפי המספר, פס' 2-4, והשני מפי אהרן בפס' 24. ראשית נעמוד על גרסת המספר, ולאחר מכן על גרסת אהרן. כמורה הדרך בסבך הבעיות העולות מן התיאורים ישמש לנו רש"י.

וזה לשון הכתוב בפתיחת הסיפור (2-4): וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה.

כפי שמעיר רשי ניתן לפרש את "וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט" בשני פנים. הפירוש הראשון: "ויצר" — הכוונה ל'קשירה'; "בחרט" — הכוונה ל'סודר', שפירושה בלשון חז"ל היא מטפחת או יריעת בד. כלומר, המשמעות היא שאהרון קשר את הזהב שהביא העם ביריעת בד. לאפשרות זו יש תמיכה במקרא. חריט לשון מטפחת אנחנו מוצאים בישעיהו ג, 22: "וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים". "ויצר" לשון קשר, ועוד בצירוף עם חרט, אנו מוצאים במלכים בה, 23: "וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים".

הפירוש השני: "ויצר" – מלשון 'צורה', "בחרט" — כלי אמנות הצורפים שחורצין וחורטין בו צורות בזהב בעט סופר החורת בלוחות ובפנקסין. גם לאפשרות השנייה יש תמיכה במקרא. חרט לשון עפרון-איזמל מן הכתוב בישעיהו ח, 1: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קַח-לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ" ויצר לשון נתן צורה-עיצב מן הכתוב במלכים א ז, 15: "וַיָּצַר אֶת-שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת" .

מבין שני הפירושים שמביא רש"י, זה הראשון — קשר ביריעת בד — זוכה לעדיפות. זאת משני טעמים. ראשית, עגל יציקה (זה מובן המלה מַסֵּכָה מן השורש נסך=יצק) אינו נוצר ע"י חרט-איזמל אלא בהשלכת הזהב לאש. ושנית, על סמך ההקבלה ליצירת האפוד ע"י גדעון בשופטים ח, 23-27: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ-לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי-נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת-הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע-מֵאוֹת זָהָב… וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ.

הדמיון ניכר: בשני הסיפורים מסופר על יצירת אוביקט פולחני — עגל בשמות אפוד בשופטים. בדומה לאהרן, אם נקבל את הפירוש הראשון, פורש גדעון יריעת בד. בשני הסיפורים הזהב מוצאו בנזמים. אולי נשמר כאן איזה יסוד ארכאי, כי בארמית נקרא נזם קדשא. ראה בראשית ל"ה 4: וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָםו ְאֶת-הַנְּזָמִים (קְדָשיא בתרגום הארמי) אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם.

נסכם: על פי המסופר בידי המספר, צרר-קשר אהרן במטפחת את הזהב שהביא העם ועשה מן הזהב, בהכרח בעזרת התכתו באש, עגל יציקה.

משחק האמת ושקר של אהרן

אבל כאמור יש בסיפור גם גרסה נוספת בפסוק 24 מספר אהרן: "וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה".ומפרש רש"י: "ואשליכהו באש ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויצא". כיצד נעריך את תשובת אהרן? התשובה הפשוטה ביותר שאהרן אינו דובר אמת. אמנם אין המספר רומז לאפשרות זאת, וגם משה אינו גוער באהרן על דבריו, אך תשובה זו אפשרית. בכל זאת תמוה מאד האבסורד הגלוי של התשובה.

הייתכן שאהרן אומר אמת? כך מכל מקום סבורים רבותינו. תרגום יונתן הארמי מתרגם את הפסוק: "ואמרית להון למאן אית דהב פריקו ויהבו לי וטליקתיה בנורא ואעלסטנא בגויה ונפק מניה דמות עיגלא הדין" דהיינו " ואומר להם למי זהב פרקו ותנו לי ואשליכהו באש ובא שטן בתוכו ויצא ממנו דמות העגל הזה" או בנוסח מקביל בפרקי דרבי בגניזה: "ואוצא לא נאמר אלא ויצא מלמד שיצא מאליו". הייתכן שתשובת המדרש היא הפשט? כך סבור שמואל ליונשטם במאמר שהקדיש לנושא ובו הראה בעקבות קסוטו שהיווצרות אוביקט קדושה מאליו מתוך האש מצויה בשירת כנען באוגרית. שם מסופר כיצד בנה בעל את היכלו: שישה ימים בערה האש בבתים ובהיכלות "וביום השביעי יצאה האשמהבתים הלהבות מן ההיכלות הפך הכסף למטילים הזהב נהפך ללבינים. שמח אלאין בעל (= הגיבור בעל): בתיי בניתי מכסף, היכליי מחרוץ עשיתי!" (התרגום של ח"א גינזברג). אם נקבל את פירוש המדרש מתבטל או לפחות נחלש המתח בין תיאור עשיית העגל בפתיחת הסיפור ובין התיאור מפי אהרן. אהרן אסף את הזהב במטפחת השליכו לאש ויצא מעצמו עגל מסכה.

העגל הוא איפוא עגל פלאים. יסוד זה אינו הולם את הסיפור בתורה הרואה את עשיית העגל כחטא כבד, אבל הוא הולם להפליא את אגדת העגל ששיערנו את קיומה בצפון. ואולי לכך רומז הושע: בפסוק שציטטתי בתחילת הרשימה: וְהוּא חָרָשׁ (אומן בעל מלאכה) עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי-שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן. הושע מבקש לומר: העגל לא נוצר מעצמו אלא הוא מעשה אדם ומשום כך ייהרס.