שמאל לחוד, ומציאות לחוד: רשמים מוושינגטון

החזרה לישראל אחרי שלושה ימים עם ראש הממשלה וצוותו בוושינגטון, לרגל נאומו בקונגרס, היא מדכאת. הבחירות גורמות לכלי התקשורת בישראל לגלות אחווה ופרגון נדירים בין הקולגות, כשבליץ הדיווחים המוטים של 'הארץ' או העיתונוני זוכים לפולואפים ופרשנויות בערוצי הטלוויזיה השונים.

בטיסה לארה"ב אפילו הכתבים הבכירים גיחכו ביניהם כי התקשורת עושה כל מאמץ להעלים את הנאום. לפתע, העתונוני מגלה עניין במה שיש או אין לאנשים במקרר; פתאום ביוב זורם בנצרת עילית מצטלם היטב לכותרת ראשית; צפיפות בחדרי מיון זה אייטם סקסי; כמה מפגינים מפוטרים בבאר שבע זה הדבר הכי חשוב בעולם; וכמובן מחאת האוהלים הספונטנית והעל-מפלגתית, שפורצת בדיוק במקביל לנסיעה. העיקר לפזר עשן ככל שניתן כדי להאפיל על הנאום.

גם ג'ובראן בשירות 'רק-לא-ביבי'

התקשורת אינה אשמה בלעדית במצב. יו"ר ועדת הבחירות, השופט סלים ג'ובראן, הצטרף אל חבורת השוטים שתפסו את הנאום בקונגרס כתעמולת בחירות. בתחילה, לא נטיתי לייחס חשיבות להחלטתו של ג'ובראן לאפשר את שידור הנאום באיחור של חמש דקות. תודה, אדוני השופט, שאתה מתיר לנו לצפות בנאום.

כעת, אני מבין כי ההחלטה של ג'ובראן מסמלת את הגבלת חופש הביטוי בישראל, את הדמוקרטיה המודרכת והמוגבלת על ידי הפקידים הממונים מלמעלה. הטרגדיה היא כי ג'ובראן באמת ובתמים תפס נאום מסדר גודל היסטורי כמו זה של נתניהו לתעמולת בחירות.

בניגוד לג'ובראן ולתקשורת בישראל, בארצות הברית פרשנים מרכזיים ביותר רואים בראש הממשלה נתניהו את דמותו של וינסטון צ'רצ'יל, המתריע בשער בשנות ה-30' כנגד הפייסנות של ממשלות המערב, ובריטניה בראשן, כלפי היטלר. עד הנאום, אף אחד עד היום לא הציג את האופוזיציה להסכם הנרקם בין אובמה לאיראנים בעוצמה ובצורה משכנעת כפי שעשה נתניהו במושב המשותף של שני בתי הקונגרס.

הצלחתו של נתניהו היא קודם כל בכך שעוצמת הרטוריקה והבניין ההגיוני של דבריו שברו את מסך הרעשים שהנשיא אובמה בנה כדי להוריד את ההסכם מסדר היום הציבורי. אובמה נכשל והתגלה כגמד פוליטי-אינטלקטואלי לעומת נתניהו שנראה פתאום בליגה אחרת. בישראל, שלא במפתיע, אין לכך כמעט הד.

למחרת הנאום כתב וולטר ראסל מיד ב'אמריקן אינטרסט', כי "נאומו של בנימין נתניהו היה הצלחה מרוממת נפש. עכשיו הצעד הבא תלוי בקונגרס". בוול סטריט ג'ורנל העריכו כי בעקבות הנאום ותמרוניו של מנהיג הרוב בסנאט מיטש מקונל, ישנם כבר 64 סנטורים, עשרה מהם דמוקרטים, שמוכנים להעביר את ההחלטות הנדרשות כדי להתגבר על וטו נשיאותי במקרה שהקונגרס יטיל סנקציות נוספות על איראן. חסרים רק שלושה סנטורים נוספים כדי להשיג את רוב השני-שליש הנדרש. זו משימה קשה, אך לא בלתי אפשרית. בערוץ 10 כנראה לא מבינים בפוליטיקה פנים-אמריקנית, אחרת לא ניתן להסביר מדוע הציגו את התהליך בסנאט בצורה הפוכה —  כאילו כוחם של התומכים בהטלת סנקציות בקונגרס נחלש, ובכך "נעלם גם ההישג היחיד שהיה לנתניהו". זה פשוט לא נכון.

החשש מוטו אמריקני על מדינה פלסטינית — מופרך

ובינתיים, באמריקה. "נאומו של נתניהו בקונגרס", המשיך וולטר ראסל מיד, "היה הימור בסיכון גבוה שיכול להשיג את שינויי המדיניות שהוא מבקש אך יכול גם להיכשל בכך. אבל נתניהו השתמש בהזדמנות בצורה יעילה, והצלחתו הגדולה ביותר, כפי שהגדיר זאת דייויד איגנשיוס (פרשן הוושינגטון פוסט) היתה בכך שהגביה את הרף לממשל אובמה, שמדיניותו בסוגיית הגרעין בעייתית במיוחד. נתניהו הציג את הקייס שלו בצורה מאוד אפקטיבית ובקונגרס ואפילו בעיתונות מתפשטת ההכרה שמדיניות אזורית חלשה ולא ממוקדת, כפי שאובמה נוקט, חותרת תחת המטרה של הממשל להגיע לעיסקה גרעינית ברת תוקף".

מיד טוען שהמדיניות האמריקנית איפשרה לאיראנים הישגים נרחבים בכל האזור, וכי התפשטות זו מצמצמת את ערכו של כל הסכם גרעיני ומורידה את הסיכויים ל"הסכם טוב", כהגדרתו. מיד אמנם אינו מתעלה לשיעור קומתו של הנרי קיסינג'ר, אבל נחשב על ידי רבים לאחד הפרשנים המוסמכים ביותר היום של מדיניות החוץ האמריקנית ודעותיו משקפות גם את אלו של עיתונאים אמריקנים נוספים.

הניו-יורק טיימס, המקורב מאוד לאובמה, היה דווקא זה שביטא היטב את הסחף בדעת הקהל נגד אובמה. "בעקבות הנאום", נכתב, "משימתו של ממשל אובמה לשכנע את הקונגרס לקבל את ההסכם המתגבש עם איראן הפכה לקשה יותר. הקונגרס הפך בעקבות נאומו המרשים של נתניהו לסקפטי יותר".

בישראל, ביבי הצליח לרגע לפרוץ את מסך הרעשים, אך הוא נסגר במהרה בחבטת דלתות רועשת, ונחרות הבוז שוב בקעו מהרמקולים המותקנים בכל פינת מסדרון. בספר '1984' של ג'ורג' אורוול האסירים הוזמנו לעמוד דום לשתי דקות השנאה היומיות כלפי ראש הממשלה גולדשטיין. אצלנו זהו בנימין נתניהו.

חלק מאותם פרשנים ממשיכים לטעון, שהנאום גרם נזק בטחוני לישראל וארצות הברית תעניש את ישראל באי-הטלת וטו על הצעת החלטה במועצת הביטחון שתקבע לוח זמנים לנסיגה מהשטחים. אין להערכה הזאת שום סימוכין; ההיפך הוא הנכון. יצא לי לשמוע את נאומה באיפא"ק של השגרירה האמריקנית באו"ם סמנתה פאואר. הממשל שלח אותה בכוונה לזירת איפא"ק כדי להרגיע את החששות בזירת האו"ם. פאואר, בניגוד לדימוי השקרי שיצרו לה, היא ידידת ישראל מובהקת וכששמעתי אותה הרושם המידי שלי היה כי כל עוד פאואר מכהנת כשגרירה עד תום הקדנציה, אין לישראל ממה לחשוש בנוגע לבלימת החלטות חד צדדיות במועצת הביטחון או שאר גופי האו"ם.

פאואר גם חזרה על מחויבות האמריקנים בנושא האיראני. "אם הדיפלומטיה תיכשל", אמרה פאואר, "אנחנו מכירים את הסכנה, ונדאג שלא יהיה להם נשק גרעיני". לא יודע אם ניתן לסמוך על דבריה, אבל מצד שני, מדוע שאשה ישרה ומצפונית כסמנתה פאואר תגיד דבר כזה כלאחר יד. היא גם הוסיפה כי ההתקדמות לעבר פתרון שתי המדינות "דורשת הפסקת ההתנחלויות וכך גם צעדים חד-צדדיים של הפלסטינים".

על פי רוח הדברים ועל פי הדגש המחודש על שלילת הצעדים החד צדדיים של הפלסטינים, ההתרשמות שלי היא כי הכרזה חד צדדית של הפלסטינים על מדינה תיתקל בוטו אמריקני. גם סוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי של אובמה, טרחה להזכיר כי כבר עשתה שימוש בהטלת וטו באו"ם.

לסיכום, נראה שפרשנים בכירים שהשתמשו בנאום בקונגרס כדי להפחיד בגזרה הפלסטינית, עשו זאת כשליחים של גורמי שמאל או הממשל האמריקני.

הממסד הביטחוני יורה לעצמו ברגל

הממסד שניזוק יותר משורת הביטחוניסטים בדימוס, בראשות מאיר דגן, שמתגייסים לתעמולת המחנה הציוני וליבני הוא הממסד הבטחוני. האלופים, ראשי המוסד ושאר אנשי השירותים נחשפים כשטחיים, שתפיסת בטחונם הלאומית היא חד ממדית. מדובר בתהליך מסוכן מאוד מכיוון שהם עלולים לגרום לניכור מצד חלקים באוכלוסיה בישראל, ואף לבוז כלפי מוסדות הביטחון אותם הם מסמלים.

מעטים זוכרים מתי נעשה בפעם הראשונה שימוש בסמכות צבאית לצרכים פוליטיים. זה היה ב-1976, בתקופת הכהונה הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. האלוף עזר ויצמן – לימים נשיא המדינה – רמז שיקים מפלגה של גנרלים כדי להציל את ישראל מהשואה שראש הממשלה רבין מוביל אליה. הוא זכה אז לאהדה רבה ב'הארץ', שתיאר את הנזק שרבין גרם ביחסי ישראל-ארצות הברית.

כעבור שנתיים, במארס 1978, היתה זו תנועת 'שלום עכשיו' שפרצה לאוויר העולם עם מכתב הקצינים, ובכך היתה הראשונה לעשות שימוש בדרגות צבאיות במסגרת מחאה ציבורית. הדבר עורר ביקורת קשה, גם משמאל. אחד מאנשי הרוח הבולטים שהצטרף למבקרים היה פרופ' יהושע אריאלי, שהתריע כי השימוש ברקע הצבאי של חותמי המכתב מהווה פגיעה בדמוקרטיה. מאז, השימוש הפוליטי-מפלגתי בדרגות צבאיות הפך לנורמה עד שקהו חושינו בנושא.

השימוש באנשי בטחון לצרכים פוליטיים תקפה גם לארה"ב, כשחודש לפני הבחירות לנשיאות ב-2008 התגייסו בכירים לשעבר במערכת הביטחון כדי להמליץ על ברק אובמה לנשיאות. שמות כמו הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, תא"ל גיורא ענבר שגם השנה פעיל מאוד, עמרם מצנע, שלמה ברום, שאול אריאלי ועוד טענו כי "הנסיונות להציג את אובמה כמישהו שיזיק לישראל ולעם היהודי מונעים מפחד בלבד". אנשי שמאל מובהקים, דוגמת עמוס שוקן, נעמי חזן ומשה איבגי היו שותפים גם הם לאותה גישה. ליפקין שחק ז"ל אמר כי "אני סומך על אובמה", גם בסוגיה האיראנית.

האופטימיות הקוסמית שפיזרו בזמנו הביטחוניסטים התבררו בדיעבד כתחזיות אומללות. כך גם התחזיות של בכירי הביטחון של היום. אך לא רק לגבי אובמה טעו בכירי הביטחון בהערכתם. יכולת החיזוי והתכנון של בכירי הביטחון בישראל הוכחה לא מעט פעמים כלקויה עד כושלת בנושאים הקשורים ישירות לבטחון ישראל; ועכשיו היא משתקפת בהתנפלות שלהם על ראש הממשלה.

אומץ אזרחי גובר על אומץ בשדה הקרב

אורי אבנרי טוען, כי מי שהמציא את הביטוי "לראות את הבעיה הערבית דרך כוונת הרובה" היה האלוף אברהם יפה המנוח. ביטוי עתיק זה מבטא היטב את חוסר היכולת של הביטחוניסטים לראות את הממדים המורכבים של הביטחון הלאומי. תפיסת ה 'הרגת ערבי, אתה יכול לנוח' מוגבלת ופחדנית, ואינה מפרשת נכוחה את מושג האומץ באזרחות, כפי שהפגין נתניהו בנאומו בקונגרס.

נכון, זו אמנם לא פעולה אופיינית נוסח אהוד ברק, שזחל ב-1962 שני קילומטר בקוצים לצרכים מודיעיניים מעבר לגבול הסורי, אבל היה מדובר במבצע יחיד של ראש הממשלה. הפרשנות השיגרתית למהלך של נתניהו היתה כי נאום נתניהו מסוכן וגורם נזק לישראל. ובכן, האמת היא הפוכה. בעקבות הנאום נוצרה התנגדות למדיניות אובמה, שעוד עלולה להפוך מבחינת הנשיא למפולת שלגים.

מתי בפעם האחרונה האדונים מאיר דגן ויובל דיסקין או שבתי שביט והאלוף עמירם לוין התריעו מפני סכנה לאומית, מפני איום שעומד להתממש על ראשינו, במקרה הטוב כאסון ובמקרה הפחות טוב כקטסטרופה? לא זכורה הפעם הזאת, מלבד כמובן ההתרעה שלהם נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון שלו אהוד ברק, כשהיה נדמה להם שצה"ל ערוך להשמיד את מתקני הגרעין האיראני. האמת הכואבת היא במשך 20 שנה עסוקים ראשי הביטחון בהתרעה נגד הסכנה מספר אחת לביטחון הלאומי של ישראל — בנימין נתניהו — ומנגד, מתייצבים בצייתנות לפי קריאת הכיוון של הממשל האמריקני.

בכירי הביטחון עמדו מנגד ולא התריעו בפני סכנות אוסלו, א' ו-ב'; ויתורי ברק בקמפ דייויד ובטאבה בשנת 2000 ולא מפני ויתורי אולמרט; הם גם לא קראו בשער כשהוחלט על ההתנתקות בקיץ 2005 או כשנשמעו דיבורים על נסיגה מהגולן; הם גם לא חזו את התוצאות הקשות בעקבות של הנסיגה החד צדדית המבוהלת מדרום לבנון. כשראש הממשלה נתניהו התעמת עם האמריקנים על בקעת הירדן, האלופים במיל' התייצבו נגדו ולצד האמריקנים. הם אמנם בעלי אומץ לב צבאי, אך נטולי אומץ לב אזרחי — התייצבות בפני מנהיגים וממסדים רבי עוצמה בארץ ובייחוד בעולם ולהתריע באופן חד משמעי נגד סכנה כמו התגרענות איראן.

וזו הנחיתות הבסיסית של בכירי הביטחון בדימוס אל מול נתניהו. מי שאינו מבין את העקרון הבסיסי, כי אומץ לב אזרחי הוא תכונה נדירה יותר מאומץ לב פיזי בשדה הקרב, מצוי בבעיה, וכך גם סביבתו. הישענות השמאל על אנשי ביטחון לשעבר בסוגיות מדיניות מחזק תרבות לא-דמוקרטית.

השמאל מסכן את הדמוקרטיה

מעולם לא היתה מערכת בחירות ששיקפה באופן חד וברור את הפגמים בדמוקרטיה הישראלית כמו זו הנוכחית: מעורבות חסרת תקדים של המשטרה בענייני מפלגה; מבקר מדינה שנכנע לסוהרי התקשורת ונזכר לפרסם רגע לפני הבחירות דוח"ות שיושבים אצלו במגרה זמן רב; יועץ משפטי שהפך לפוסק בכל החלטה של הרשות המבצעת; ויו"ר ועדת בחירות שמשבש נאום של ראש ממשלה ואוסר על הפצת עיתון שכבר הופץ בכל אירופה ('שרלי הבדו').

מעבר לכל אלה, אנחנו גם עדים למעורבות של גורמים מטעם הבית הלבן בנסיון לחולל מהפך בבחירות באמצעות ארגוני-בת המסונפים להם. בארצות הברית, כפי שדיווחנו, מדובר בסיפור מרכזי שעשוי להתגלגל לחקירת רשויות המס האמריקניות – אך בישראל, כשהעיתונוני מחליט שמשהו לא שווה כותרת, הוא פשוט לא קיים.

וכמובן, אי אפשר לשכוח את המעורבות הגסה והמטופשת של בכירי צה"ל ומערכת הביטחון לשעבר. הלוואי שהיה נשמע קול בעל עוצמה, קול מתריע, מהדהד, נגד הידרדרות זו. אולי על רקע הסכנות האלה לדמוקרטיה יכולים הפכים כמו דניאל פרידמן ואהרן ברק להתאחד.