הסכם הגרעין: הקונגרס נוטש את אובמה

360 חברי קונגרס אמריקניים, מתוכם 180 נציגי המפלגה הדמוקרטית, במכתב חסר תקדים לנשיא אובמה: העבר את הסכם הגרעין לבחינת הקונגרס • ראש ה-CIA לשעבר תחת ממשל אובמה, הגנרל פטראוס: איראן היא חלק מהבעיה, לא הפיתרון. היא מסוכנת יותר מדאע"ש • הדד-ליין לחתימת הסכם מסגרת הולך וקרב, וככל שהנשיא האמריקני נחוש יותר כך התמיכה, אף במעגליו הקרובים ביותר, הולכת ופוחתת

הנשיא אובמה משוכנע כי כולם יודו לו על התמדתו, כאשר יטיל לבסוף את הצלצל במדיניות "הלוויתן הלבן של המזרח התיכון" – הסכם קבע עם איראן. אך כאשר היישורת האחרונה מתקרבת והסכומים גבוהים, נשמעת לפתע מקהלה מאוחדת של אומרי לאו. כאשר כמעט כל הקונגרס מאוחד נגדו, האם הוא עדיין יכול להצליח?

לפני מספר ימים, 360 נציגים מבית הנבחרים האמריקני (כולל כמחצית מנציגי המפלגה הדמוקרטית) שלחו מכתב לנשיא המזהיר מפני הסרת הסנקציות על איראן ללא חקיקה של הקונגרס. כך דווח באתר The Hill:

"בבדיקת הסכם כזה, הקונגרס חייב להיות משוכנע שתנאיו שוללים לחלוטין כל אפשרות לייצור פצצה [איראנית], ורק אז הקונגרס יוכל לשקול הקלה קבועה של הסנקציות", מוסיף המכתב. המכתב אינו עוצר בנקודה זו ומביע תמיכה בחקיקה שביקש הסנאט להעביר, שתאפשר לקונגרס 60 ימים כדי לשקול עסקה סופית לפני הוצאתה אל הפועל. עם זאת, הוא מוסיף, "אנו מוכנים להעריך כל הסכם כדי לקבוע את ההשפעה ארוכת הטווח שלו על ארצות-הברית ובעלות בריתנו".

על-פניו, מכתב זה סותם את הגולל על עסקה עם איראן בצורתה הנוכחית, כפי שהוצגה בהדלפות לתקשורת. איראן מתעקשת על מגבלת זמן לעסקה, בעוד בית הנבחרים, כך נראה, אומר כי מגבלה כזו לא תהיה מקובלת. אם הנציגים הדמוקרטים ידבקו בהודעה הזו, נדמה כי המדיניות של אובמה ביחס לאיראן נידונה מראש להטלת וטו מצד שתי הזרועות בקונגרס.

זו כנראה לא הייתה כוונתו של הנשיא כאשר הוא הבטיח להילחם בקיטוב בפוליטיקה האמריקנית, אך מסתמן שהוא יוצר קונצנזוס דו-מפלגתי ביחס למזרח-התיכון. בהערת אגב, ניתן לומר שהוא הפך לגורם מאחד גם במזרח-התיכון עצמו – ישראל והמדינות הערביות הסוניות מעולם לא היו קרובות יותר.

אך תמיכת הנציגים הדמוקרטים במכתב אינה ההתנגדות הבולטת היחידה שעולה היום מתוך המחנה של הנשיא. בימים האחרונים, מי שכיהן כראש ה-CIA תחת ממשל אובמה, הגנרל דיוויד פטראוס, התבטא בבירור ואמר בראיון ל'וושינגטון פוסט' כי המיליציות השיעיות הנתמכות בידי איראן גרועות יותר מדאע"ש:

המשטר האיראני הנוכחי הוא לא בעל-ברית שלנו במזרח-התיכון. בסופו של דבר הוא חלק מהבעיה, לא הפיתרון. ככל שנראה שהאיראנים שולטים יותר באזור, כך הם יציתו יותר רדיקליזם סוני ויתדלקו את הפצעתן של קבוצות כמו 'המדינה האסלאמית'. בעוד שתבוסה של דאע"ש יכולה להוות נקודת הצטלבות אינטרסים בין ארצות-הברית ואיראן, באופן כללי האינטרסים שלנו שונים. התגובה האיראנית ליד הפתוחה שהציעה ארצות-הברית לא הייתה מעודדת.

כוח איראני במזרח-התיכון הוא אפוא בעיה כפולה. בראש ובראשונה הוא בעייתי משום שהוא עוין באופן עמוק אותנו ואת החברים שלנו. אבל הוא גם מסוכן כי ככל שהוא מורגש יותר, כך הוא גורר יותר תגובות שמזיקות לאינטרסים שלנו – רדיקליזם סוני, ואם לא נהיה זהירים, גם סיכוי להפצת נשק גרעיני.

הראיון של פטראוס והעריקה ההמונית של הנציגים הדמוקרטים מדגישים עד כמה אובמה הולך על חבל דק במדיניותו כלפי איראן. אבל לא מדובר רק באליטות מן המעגל הקרוב שנוטשות את הספינה. ג'ון קראוסהר מה'נשיונל ג'ורנל' ניתח סקר שנערך באמריקה סביב הנושא האיראני והעלה טיעון משכנע: על-אף שהציבור תומך ברעיון הכללי של משא-ומתן עם איראן, הוא אינו חושב שהנשיא אובמה ניהל אותו כראוי. מן הסקר שנערך לאחרונה ברשת ה-NBC וה'וול סטריט ג'ורנל' עולה כי 71% מהמשיבים חושבים שהעסקה לא תמלא את מטרתה ותמנע מטהראן להשיג את הפצצה. זו הסיבה שכל כך הרבה חברים במפלגתו של הנשיא עצמו נוטשים את הספינה. אף אחד לא רוצה להיות עליה, אבל קפטן אחאב עדיין אוחז בהגה במרדף אחר הלוויתן הלבן הגדול – בכל מחיר.

כדי למצוא תקדים היסטורי לתאונת הדרכים הקרבה צריך לחזור כמעט 100 שנים לאחור, לתקופה שבה הנשיא ווילסון רדף אחרי חוזה ורסאי – אל מול הספקנות הגוברת בציבור ונגד ההתנגדות בקונגרס. ככל שהאופוזיציה גדלה, כך הנשיא הולך ונהיה נחוש יותר לשמור על הנתיב בו הוא צועד. וככל שהנשיא נראה נחוש יותר, כך הספקנות הולכת ופושטת בקרב חוגי הדמוקרטים – והרפובליקנים מריחים את ההזדמנות להנחית מכה ניצחת נגד המדיניות שהם כה מתעבים.

מה יקרה עכשיו?

ישנם ארבעה תסריטים אפשריים המצטיירים באופק.

1. הנשיא משיג את העסקה שלו, איכשהו מנווט אותה תוך שהוא מדלג על הקונגרס, או עוקף אותו, וזה עובד: איראן נעשית חברתנו הטובה והמצב במזרח-התיכון משתפר. בנקודה זו אובמה נתפס כ"גאון" והספקות נשכחים. מבקריו נראים רע, בעוד ארצות-הברית מפליגה לעבר שחר של יום חדש. הנשיא נרשם בהיסטוריה כמשכין שלום אמיץ ובעל חזון, אשר נצמד לאקדח שלו גם כשהמצב מידרדר. נראה בלתי-סביר, אבל אי-אפשר לשלול את התסריט הזה על הסף.

2. השני מכוער יותר, אך גם יותר סביר. בתסריט הזה איראן חותמת על עסקה, ולאחר מאבק מלוכלך הקונגרס חורק שיניים ומעניק לה אישור חלקי. שנים לאחר מכן, הפרשנים ואנשי המדיניות עדיין ימשיכו להתווכח האם הייתה זו הצלחה או לא, הציבור ברובו לא יאהב אותה, אך עסקת הגרעין, כמו אובמה-קייר, תהפוך לניצחון פירוס. הנשיא מרוויח נקודה לזכותו, אבל מפלגתו מועדת תחת משקל המטען שהעסקה נושאת עמה.

3. האפשרות השלישית אפילו מכוערת עוד יותר, אך בהתבסס על החדשות מהקונגרס עדיין אפשרית. בתסריט זה איראן והנשיא חותמים על עסקה, אבל הקונגרס מצליח לשתק אותה. אולי הוא יעביר חקיקה ואז יעקוף את הווטו; אולי הוא יסרב להעביר חקיקה שהאיראנים טוענים שהיא הכרחית לצורך קיומה. בנקודה זו העסקה תקרוס, חלק ממעצמות ה-P-5 יתחילו לעקוף את הסנקציות והנשיא יישאר עם בלאגן גדול בידיים בעוד איראן, אולי, תאיץ את התהליך לעבר השגת הפצצה.

4. האפשרות האחרונה היא שהאיראנים ייסוגו מהעסקה. זהו לא התסריט הגרוע ביותר עבור הנשיא; אם אין עסקה הוא לא יצטרך לכלות את החודשים הבאים במאמץ כולל להגן עליה מפני הקונגרס. החיסרון הגדול: במצב כזה אובמה יאלץ להתחיל כמעט מנקודת האפס את מדיניותו במזרח-התיכון. יש להניח שאף יאלץ לחזר אחר עזרה מכמה מבעלות הברית המסורתיות והזועמות שננטשו, בעוד שבמקביל גם היחסים עם איראן ידרדרו.

בנקודה זו, הנשיא מעריך את מצבו להגיע לעסקה בסיכוי של 50-50; אם הוא צודק, ואם אנו מניחים ששאר התסריטים אפשריים באותה מידה, נותר לו סיכוי של 17% לצאת מהתהליך עם ניצחון ברור, 17% סיכוי לניצחון פירוס ו-67% סיכוי לתוצאה שתחשב כתבוסה.

מתחילים להשתחרר מהקונספציה

הייתרון הגדול ביותר שנותר לאובמה הוא שחלק ניכר מהאגף שתומך בו בקרב התקשורת הדמוקרטית והפרשנים עדיין מחלק את המזרח-התיכון לתאים ומדורים נפרדים. הם מסרבים לקבל את הקשר הסיבתי בין השאיפה של איראן לעסקה והאי-סדר האזורי. גורמים אלה כה שבויים בתפיסת ה"משא-ומתן תמיד טוב, עימות תמיד רע" עד שאינם יכולים להבין שבמציאות המזרח-תיכונית, האסטרטגיה של אובמה – קרי, נסיגות ויישור קו עם איראן – רק חותרת תחת הניסיון להשיג הסכם גרעין, במקום לתמוך בו.

לפיכך, במקום למתוח ביקורת על חוסר העקביות במדיניותו של אובמה ועל הדרך שבה האסטרטגיה שלו מערערת את מטרותיו המוצהרות, משקיפים מן הסוג הזה ממסגרים את כל העניין סביב השאלה האם לא כדאי לנסות להגיע לעסקת גרעין עם איראן מאשר לאפשר לעוינות להתפשט בזמן שהרפובליקה האסלאמית של איראן מתקרבת להשגת יעדיה הגרעיניים. כשמנסחים זאת כך, עתה קל לסנגר על גישת הבית הלבן, אפילו כאשר הצללים מתארכים והאזור בוער – וזהו הקו שבו שומרי האמונים לממשל בחרו לנקוט.

אולם יותר ויותר אנשים ממרכז המפה מתחילים לראות מעבר לאריזה היפה ולשאול שאלות על התוכנית הכוללת, בעוד בבית הלבן, כך נראה, אין מישהו שמסוגל לענות את התשובות. השבוע, תומס פרידמן התבטא בחשדנות כלפי פעולותיו של הנשיא, ושאל: "מדוע אנו, זו הפעם השלישית מאז ה-9/11, נלחמים מלחמה בשמה של איראן?". הספר החדש של הנרי קיסינג'ר מכיל אזהרה ארוכה על המסלול בו אנו צועדים. ג'פרי גולדברג, האדם האחרון שאפשר לומר עליו שהוא מגיב אוטומטית נגד פעולות הנשיא, השמיע קולות של חשש גובר נוכח המחיר של העסקה – רק לאחרונה הוא הצהיר שבכל הנוגע לאיראן, ובמידה רבה גם להסכם הגרעין, "אין פתרון". אנשי ממשל לשעבר מבועתים: כך לדוגמה מרטין אינדיק, ועתה, כאמור, גם דיוויד פטראוס שאומר למעשה כי האסטרטגיה של הנשיא אינה עקבית.

כן, קפטן אחאב נותר שבוי בתשוקתו ומשוכנע כי צוות הספינה יודה לו כאשר הלוויתן הלבן הגדול יילכד לבסוף. הצוות מקווה שהוא צודק, אך האמונה הולכת ופוחתת ככל שסוף המשחק קרב.

___________

פרופסור וולטר ראסל מיד, מחשובי המומחים למדיניות חוץ בארצות-הברית, משמש כמרצה באוניבסיטת ייל ובבארד קולג' ועמית-אורח במכון 'האדסון'. הוא כותב ועורך באתר ה-American Interest. אנו מודים לו על הרשות לתרגם את המאמר.