חוק עמותות חדש – צו השעה

"פשוט מחליפים" הם אמרו לנו, "V15 – זה הזמן, זה הרגע". אחרים איימו עלינו ש"עם ביביבנט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח" ולא חסכו תזכורות כי "תחת נתניהו איראן מתקדמת בהתמדה לפצצה גרעינית". אדם שנתקל בססמאות הללו בפעם הראשונה יכול היה בהחלט להאמין כי הן נלקחו ישירות מן הקמפיינים הרשמיים של המפלגות שהתמודדו במסגרת הבחירות האחרונות לכנסת ה-20.

אך היום כבר כולם יודעים: הייתה זו מלאכת מחשבת של השמאל הקיצוני, שחבר באמצעות שלל ארגונים ועמותות "בלתי-מזוהים", כביכול, לגורמים זרים, כדי לנהל נגד נתניהו קמפיין הכפשה אכזרי.

בעקבות האיום הממשי על שלטון הימין, עמותות המזוהות עם הצד הימני של המפה הפוליטית, כמו "אם תרצו" ו"רבני פיקוח נפש", יצאו לקראת הסוף לקרב בלימה במטרה לעצור את הסחף, וניהלו קמפיינים עצמאיים לעידוד הצבעה ולהצלת שלטון הימין. בזכותן, בזכות העבודה הקשה של אלפי פעילי ימין, וכמובן בזכות חכמת ההמונים של הציבור הישראלי, הימין הצליח לבלום את מסע הדה-לגיטימציה. הימין נחלץ הפעם בעור שיניו ממה שאולי הייתה מערכת הבחירות הכי אכזרית שהתקיימה בישראל בדור האחרון. אבל אין ערובה לכך שבפעם הבא זה יהיה כל כך פשוט – והרי התברר כי עמותות השמאל צריכות לשכנע בסך-הכל כ-5% מהציבור כדי להטות את הכף לטובת שלטון הוויתורים של מפלגת העבודה.

בתחילת הקמפיין עתרה מפלגת הליכוד לבית המשפט נגד עמותות השמאל, בטענה שהן מפרות את חוק מימון מפלגות. לכאורה, כל עמותה פוליטית, ובמיוחד אלו שראשיה היו בעבר קשורים למפלגה שמתמודדת בקמפיין, צריכה להיות כפופה לאיזשהו מנגנון רגולטורי. לפחות כך מחייב ההיגיון הסביר. למרבה הצער, בית המשפט אילץ את הליכוד למשוך את העתירה, בעקבות "קושי ראייתי ברור להוכיח זיקה ברורה בין V15 לאותה מפלגה". במילים אחרות, הוא קבע כי כל עוד אין קשר מובהק בין עמותה פרטית לבין מפלגה פוליטית, מותר לאותה עמותה לעשות כל אשר תחפץ בלי לעבור על החוק. אם זה נכון, אין ספק שהגיע הזמן לשנות את החוק, ויש לכך גם תקדים מצויין ממעבר לים.

אמריקה דורשת שקיפות

עד לא מזמן, גם בארצות-הברית שרר מצב של אי-וודאות. הסיבה: חוקי המימון עוד לא הותאמו למציאות החברתית המודרנית ולאמצעי התקשורת החדשים.

בשנת 2002 נחקק חוק מקיין-פיינגולד, או בשמו הרשמי Bipartisan Campaign Reform Act (החוק הדו-מפלגתי לרפורמה במימון בחירות). החוק חידש הרבה פרטים קטנים, אך בשורה התחתונה הוא קבע שני סעיפים עיקריים: הסעיף המרכזי הראשון הגביל את הזכות של גורמים פרטיים לערוך קמפיינים במסגרת הבחירות הפדרליות, ואסר לגמרי על תאגידים ויישויות זרות לממן אותם. הסעיף המרכזי השני קבע שגם כאשר מותר לערוך קמפיינים פרטיים, יש להירשם כארגון פוליטי לא-מפלגתי (תחת אחד ממספר אופציות שונות בהתאם לסוג הארגון) וכי קיימת חובת גילוי מלאה לגבי מקורות המימון. במילים אחרות, אם ארגון פרטי רוצה לנהל קמפיין, עליו להצהיר על עצמו כארגון פוליטי, עליו לגלות לציבור מי מממן אותו, ואסור לו לקחת כסף מתאגידים וישויות זרות.

בשנה 2004, בשיא קמפיין הבחירות בין הנשיא ג'ורג' בוש לבין ג'ון קרי, הבמאי השמאלני מייקל מור הוציא לאור סרט דוקומנטרי נגד ג'ורג' בוש ונגד המדיניות שלו, שנקרא Fahrenheit 9/11. כחלק משיווק הסרט, מור גם הוציא טריילרים אשר פורסמו בערוצי הטלוויזיה המסחריים.

בתגובה, התנועה השמרנית 'אזרחים מאוחדים (Citizens United) לוועדת הבחירות הפדרלית נגד הפרסומות של מור לסרט שלו, בטענה שלמעשה מדובר בתעמולת בחירות. בתשובת הוועדה נקבע כי הפרסומות נועדו לקדם "פעילות עסקית לגיטימית" (קרי: סרט תיעודי מסחרי) ותפקידן העיקרי לא היה להכפיש את הנשיא בוש אלא למכור כרטיסים לסרט.

בעקבות החלטת הוועדה, תנועת 'אזרחים מאוחדים' החליטה להתחיל להפיק סרטים מסחריים. הסרט הראשון, Hilary: The Movie (הילרי: הסרט), יצא בשנה 2008, סמוך לבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית. כאשר ביקשו לשדר את הסרט בטלוויזיה סמוך לפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, ועדת הבחירות אסרה עליהם לעשות זאת הואיל ומדובר בהפרת החוק הדו-מפלגתי. 'אזרחים מאוחדים' עתרו לבית המשפט העליון. בהחלטה דרמטית, שהוכרעה ביתרון 5-4 לטובת העותרים, בית המשפט קבע שהאיסור הגורף למימון קמפיינים על-ידי תאגידים פוגע בחופש הביטוי ולכן הסעיף הזה פסול. עם זאת, בית המשפט לא פסל את חובת הגילוי ואת איסור מימון על-ידי גורמים זרים.

ההחלטה של בית המשפט העליון האמריקני הייתה לא פחות מרעידת אדמה. למעשה, ההחלטה סללה את הדרך להפרטה מלאה של תעמולת הבחירות ולביטול ההגבלות החוקיות על מימון מפלגות. המציאות החוקית החדשה הצמיחה תופעה של Super Political Action Committees, או בקיצור: SuperPACs, ארגוני-גג פוליטיים לא-מפלגתיים ענקיים שמותר להם לנהל קמפיינים פרטיים בעד או נגד המועמדים השונים, ללא כל הגבלה כספית. ולמרות הכל, ההחלטה הייתה הרבה פחות דרמטית מהחלטת וועדת הבחירות הישראלית לאפשר את המשך קיומו של קמפיין של V15.

ישראל מפגרת מאחור

כאמור, ההחלטה של בית המשפט העליון האמריקני עוררה סערה. מתנגדי ההחלטה זעקו שבית המשפט הקריב את ההליך הדמוקרטי התקין על מזבח חופש הביטוי, ומכר את נשמתה של המדינה לתאגידי ענק ובעלי אינטרסים. אבל גם לאחר פסק דין 'אזרחים מאוחדים', החוק האמריקני נשאר הרבה יותר נוקשה מהחוק הישראלי. לצורך ההשוואה, אם העמותות הפוליטיות בארצות-הברית נקראות SuperPACs, אזי V15 היה SuperPAC על סטרואידים.

החוק באמריקה שונה מחוק מימון המפלגות הישראלי לכל הפחות בשתי בחינות מהותיות: הראשונה היא שבישראל אין היום דרך למנוע מארגונים זרים (ואפילו מדינות זרות) להשפיע על הבחירות, והשנייה היא שבישראל אין באמת חובת גילוי. הקרקס התקשורתי סביב V15 ("מי הם? מי מימון אותם? מה הם מנסים לעשות?") היה יכול להימנע בקלות לו החוק הישראלי כלל חובת גילוי ואיסור על לקיחת תרומות מגורמים זרים.

תעמולת הבחירות בישראל מוסדרת באמצעות שני חוקים: חוק מימון מפלגות וחוק הבחירות (דרכי תעמולה). כאמור, חוק מימון מפלגות לא נותן מענה למצב שבו ארגון פרטי מנהל קמפיין, כי הוא מתייחס אך ורק לתעמולה הרשמית של המפלגות עצמן. חוק הבחירות (דרכי תעמולה) הוא בעיקר טכני. בגדול, חוק זה עוסק בדרכי פרסום והפצת תעמולה (מודפס, אלקטרוני וכו') ולא באמת נותן מענה לשאלה מי רשאי או לא רשאי לפרסם תעמולת בחירות.

כך למעשה, המצב המשפטי הנוכחי בישראל מאפשר לכל אחד – ישראלי או זר – להקים עמותה ולשפוך לתוכה סכומים בלתי-מוגבלים של כסף לטובת קמפיינים פוליטיים, כל עוד אין לעמותה "זיקה ברורה למפלגה". במתכונתו הנוכחית, החוק אפילו לא מחייב את הארגונים האלו להירשם ברשם התאגידים בתור ארגונים פוליטיים.

בפועל, כל עמותות השמאל פועלות תחת אחת מתוך שלוש יחידות בלבד של רשם העמותות: חטיבת רווחה, חטיבת חינוך בריאות וחברה, וחטיבת דת תרבות וספורט. רובן רשומות בחטיבת חינוך בריאות וחברה, אבל לא כולן. למשל, קבוצת המומחים לשלום ולבטחון, העמותה שפרסמה את שלטי "עם ביביבנט נישאר תקועים עם הפלסטינית לנצח", רשומה תחת חטיבת דת תרבות וספורט. קראתם נכון – ארגון פוליטי מובהק, שמריץ קמפיין ישיר נגד ראש הממשלה, נהנה בדיוק מאותו מעמד משפטי של ארגון אוהדי הפועל באר שבע.

לעומת זאת, בארצות-הברית כל ארגון שמנהל קמפיין פוליטי חייב להירשם כארגון פוליטי. ארגונים פוליטיים יכולים עדיין לבקש פטור ממס, אבל עצם הרישום השונה מכניס אותם תחת משטר רגולציה יותר קפדני ומטיל עליהם חובות דיווח אחרות.

צריך חוק עם שיניים

כחלק מהמשא-ומתן הקואליציוני המתקיים בימים אלה, פורסם בתקשורת שמפלגת הבית היהודי דורשת להכניס את 'חוק העמותות' להסכם הקואליציוני. על-פי הפרסומים, הצעת החוק כוללת שיעור מס של 45% על תרומות זרות לעמותות חתרניות ספציפיות שמסיתות נגד חיילי צה"ל או קוראות לחרם. גם אם הכוונות טובות, הצעה כזאת משולה לניסיון לשים פלסטר במקום לבצע ניתוח כירורגי מקיף. מה שנדרש באמת זו רפורמה יסודית בכל הסדרת הפעילות של המגזר השלישי בישראל.

קשה לראות איך הממשלה הנכנסת תחוקק חוק כמו מקיין-פיינגולד המקורי. השד כבר יצא מהבקבוק והציבור לא ימהר כל-כך בקלות לוותר על הזכות לנהל קמפיינים פרטיים במהלך מערכת בחירות. יש גם ספק גדול אם חוק כזה באמת ימנע מגופים חתרניים למיניהם, בעלי מימון אינסופי, לעקוף אותו בכל מיני להטוטים משפטיים. אבל יש מספר דברים שבכל זאת אפשר לעשות.

הנה הצעה למחוקקים החדשים-ישנים: למשל, להקים ברשם העמותות חטיבה מיוחדת לפעילות פוליטית לא-מפלגתית ולחייב את כל הארגונים שפעילותם נושקת לפעילות פוליטית להירשם דווקא תחת החטיבה הזאת. הארגונים הללו יהיו מנועים מלקבל מימון זר, ועליהם תוטל חובת גילוי מלאה. שמו המלא של הארגון יהיה בולט בכל פרסומת שהוא מפרסם, והוא יהיה חייב לפרסם באתר משרד המשפטים וגם באתר הרשמי שלו רשימה מלאה של כל מי שתורם לו.

כמובן ששינוי כזה יהיה הרבה יותר דרמטי מ'חוק העמותות', ויש לצפות שהעברתו תעורר זעם רב בקרב כל עמותות השמאל הקיצוני, שנהנות היום ממימון זר בכמויות אדירות. אך רק כך ניתן יהיה לבלום את השתלטות הגורמים הזרים על השיח הציבורי בישראל. עד שחוק כזה לא יחוקק, אסור לנו לנוח על זרי הדפנה.