פרשת בחקתי: מה טעמו של הפולחן?

ההסברים המקובלים בעולם העתיק לפולחן האלילים קשורים לניסיונות לרצות את האלים או להשפיע עליהם • העיון במקרא מגלה כי מטרת הקרבנות הישראליים שונה לחלוטין

אנו מסיימים השבוע את ספר ויקרא. עם סיומו ננסה לברר את הנחת היסוד של ספר זה. ספר ויקרא רובו הוא ספר הפולחן. רובו עוסק בדיני הקרבנות, במעמד הכהנים, בחוקי עריות, במועדי החגים. יאה לו שמו העתיק "תורת כהנים".

מה טעמו של הפולחן? מה טעמן של המצוות הכרוכות בו? השאלות האלה אינן ייחודיות ליהדות אלא שאלות דתיות אוניברסליות, אבל מהות היהדות הופכת את השאלות האלה לחמורות יותר, מפני שהבסיס שממנו צומח הפולחן באלילות נכרת באמונה הישראלית, כפי שנברר להלן.

את הפולחן בכלל והרבה פרטים הכרוכים בו נחל המקרא מן האלילות שקדמה לו. לא רק את המושגים המרכזיים כמו מקדש, כהן, קרבן אלא גם פרטים רבים. למשל, הטענת הרע על עצם כלשהו וביעורו (השעיר לעזאזל ביום כיפור), הדם הדוחה את המשחית בפסח (ביררנו זאת בפרשת בא) ועוד. משום כך הדרך המתודית הנכונה לברר את טעם הפולחן היא ראשית לעמוד על טעמו באלילות, ואחר כך לנסות לברר הנותר במקרא משהו מן הטעם האלילי? הנעלם לגמרי? או כפי שראינו כמה פעמים, נותר שיור אבל חלה בו תמורת מעמקים.

הפולחן באלילות

אנחנו יכולים לחלק חלוקה גסה את פעולות הפולחן השונות לשני סוגים: 1. פעולות הבאות להביע תודה והערצה לאל מסוים. 2. פעולות שמטרתן השפעה על הכוחות העליונים הקובעים את מהלך העולם. לעתים שני הסוגים פולשים זה לתחומו של זה. למשל, קרבן שמביא חולה מטרתו הרבה פעמים – הן לתמוך בתחינת החולה לאל שיסיר בטובו את המחלה, והן אמצעי להילחם בכוחות שגרמו למחלה ולאלץ אותם לסגת. באלילות טעמו העיקרי של הפולחן כלול בסוג השני – השפעה על הכוחות העליונים הקובעים את מהלך העולם.

הפולחן באלילות מכוון תמיד לשני פניה של האלילות: לחוקיות העליונה שבמסגרתה פועל היש כולו ולאלים הפועלים במסגרת החוקיות הזו ומשועבדים לה. למשל, האלים נולדים מן ההוויה שקדמה להם. הם תלויים אפוא בחומר. או דוגמה נוספת: חל בהם הפילוג המיני וההשתוקקות המינית, והם מפותים על ידי היצר המיני. הביטוי המובהק לשעבוד האלים לחוקי ההוויה הוא תלותם בגורל, שאותו אינם יכולים לשנות. הפולחן האלילי הוא בעיקרו אמצעי להשפיע על שני הכוחות האלה בעזרת הכח העצמאי של המעשה הפולחני עצמו, כי האלילות מאמינה שיש בפולחן כוח פנימי הנובע מעצמו. במעשי הפולחן השונים: בקרבן, בהזיית הדם, בהטענת החטא וביעורו (השעיר לעזאזל), בסדר הפעולות, בזמנם, במספרם, בכל הפרוטרוט הזה של הפולחן גלום כח טמיר של השפעה על ההוויה וחוקיה וגם על האלים הפועלים במסגרת ההוויה. ההשפעה של הפולחן על ההוויה העליונה מחד ושעבוד האלים עצמם להוויה זאת מאידך באים לידי ביטוי בתיאורים הרווחים באלילות של האל ככהן. גם האלים משמשים בפולחן, גם הם עורכים טקסים, שמטרתם השפעה על הוויה העליונה עליהם. וכפי שציין יחזקאל קויפמן מתבטא השעבוד של האלים לכוחות ההוויה במיוחד בפולחן שהם עורכים בעצמם, כי הפולחן הוא כדבריו: "ביסודו שעבוד, קבלת מלכות, הוא עבודה".

שיאה של ההשקפה הזאת הוא האל העולה לקרבן. בין אם על ידי בני אדם, בין בפעולה משותפת של האדם והאל, ובין בידי האל עצמו. דוגמאות רבות מובאות ב The Golden Bough של חוקר הדת והפולקלור הנודע פרייזר (Frazer). דוגמה מבעיתה במיוחד היא הדוגמה האצטקית המובאת בספרו The Scapegoat (שניתן למוצאו באינטרנט). ההשקפה האלילית הזאת היא יסוד האמונה הנוצרית באל האב שהקריב את בנו-ישו על מנת שיקום לתחייה. לקרבן הבן בנצרות יש כח עצמאי של כפרה על החטא ועל הרע. הקסם של הדרמה האלהית הזו הוא סיבה ראשונה במעלה לנצחון הנצרות על היהדות בין אומות העולם.

פן חשוב נוסף בפולחן האלילי הוא הפן המיתולוגי. המיתוס – קורות האלים – הוא הלבוש הספרותי של האלילות. המיתוס מספר את הביוגרפיה של האלים, את לידתם, אהבותיהם ומלחמותיהם. באמצעות הפולחן משתף האדם האלילי את עצמו בדרמה של קורות האלים. תכונה זו של האלילות של שיתוף האדם בחיי האלים באה לידי ביטוי מובהק במיוחד בחגים. האדם האלילי חוגג עם האל את לידתו, מתאבל ובוכה על מותו, וחוגג שוב את תקומתו. גם כאן נשמרו יסודות אלה בנצרות: בחג המולד ובפסחא שבו על פי אמונת הנוצרים מת וקם לתחייה ישו בן האל (ראו רשימתי במידה "מעשה אבות סימן לבנים – עלייתו של ישו לירושלים בפסח").

הפולחן במקרא

לבד משרידים מעטים מאד אין בספר ויקרא ובמקרא כולו ביטוי לצד המיתולוגי של הפולחן – נטילת חלק בחיי האל. לחגים, שבהם מתבטא במיוחד באלילות פן זה, ניתן במקרא נימוק היסטורי הקשור בישראל. עמדתי על זה בפרוטרוט בפרשת בא כשתיארתי את תולדות חג הפסח, שהפך מחג התגוננות מפני דמון לזכר ליציאת מצרים. חורגת במעט השבת. מועד זה הוא היחידי במקרא שיש בו שיתוף מסוים עם קורות האל. מה הוא נח – אף אנחנו מצווים לנוח. ואולי נוספה החובה לזכור את שעבוד מצרים במצוות שבת בעשרת הדברות בדברים (ה, 12-15) מתוך השאיפה לעגן גם את השבת בקורות ישראל ולהחליש את היסוד המיתולוגי: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.

לשעבוד של האל עצמו לפולחן, שביטויו באלילות הוא שהאל עצמו משמש ככהן, אין זכר בספר ויקרא וגם מחוץ לו הוא נדיר ביותר ומופיע בעצם רק כביטוי של פיוט תמים. למשל אנו קוראים ביחזקאל ,הנביא הקרוב כל כך לספר ויקרא:" וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם" (ל"ו, 25).

אין בספר ויקרא כל פעולה פולחנית שמטרתה להפעיל את חוקי ההוויה או לאלץ את האל לפעול בכח הנובע מעצם המעשה הפולחני.

נסכם: אין בספר ויקרא טעם מיתולוגי לפולחן, כלומר טעם הנובע משיתוף עם קורות החיים של האל, ואין זכר למניע העיקרי של הפולחן באלילות – אילוץ האל לפעולה בכח המעשה הפולחני עצמו. ההבחנה הזאת מעוררת את השאלה ששאלתי בפתיחה: אם כן, מה הטעם של הפולחן בספר ויקרא במקרא כולו.

הפולחן בספר ויקרא ובמקרא הוא סמל לשעבוד האדם לרצון האלהים, וזה טעמו. ה' ציוה כי כך עלה במחשבה לפניו, והאדם חייב לציית. טעמו האחרון של הפולחן הוא "אני ה' אלהיכם". תכונה זו של הפולחן והמצוות הדגיש בצדק ישעיהו ליבוביץ.

האם אנו רשאים לקבוע בעקבות הסיכום הזה, שלבד מעצם המוסדות והפעולות: כגון קרבן, טקסי החג השונים, וכו' לא נותר דבר מן המטען האלילי הקדום של הפולחן המקראי? אם אנחנו מנסחים כך את השאלה, התשובה היא ששריד נותר. במקרא בטלה אמנם ההנחה שעצם המעשה הפולחני פועל את פעולתו, אבל נותרה האמונה בממשות החומרית של היסודות המשמשים בפולחן ובכוחם. הדם מחטא, כי הדם הוא הנפש : "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא י"ז, 11). אין דרך להעביר את הטומאה אלא באמצעות טקס הטהרה. הטומאה איננה סמל אלא זיהום (מיאסמה בלשון החוקרים. המילה שאולה מיונית). ממשית טומאת המת, טומאת היולדת, טומאת המצורע. הטומאה הכרוכה בהם אינה נובעת מגזירת האלהים אלא מעצמה ממהותה.

ההשקפה שהמצוות הן גזירה בלבד – חוקה שהטיל אלוהים על ישראל עדיין איננה בתורה. להשקפה זו הגיעה היהדות המאוחרת (אמנם לא כולה) רק לאחר תורת הנביאים. הנביאים אמנם לא ביקשו לבטל את הפולחן, אם כי התקרבו לפעמים לרעיון זה, אבל הם הטעימו שלמעשה הפולחני אין ערך כשלעצמו. להשקפת הנביאים הזו אין זכר בתורה ורק לאחר הופעתה אפשר היה להגיע להשקפת היהדות המאוחרת: "שלא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות".

__________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.