מי יציל את העסקים הקטנים?

משה (שם בדוי), אקדמאי בתחום הטיפולי, עבד במשרה מלאה כאדם שכיר. לאחר שנים שבהם ניצל את שעות הפנאי שלו כדי לטפח את אהבתו לתחום התיאטרון, הוא החליט לעשות מעשה ופתח, במקביל לעבודתו העיקרית, תיאטרון עצמאי קטן. התיאטרון פעל כעסק פרטי במחזור מצומצם, וסעיפי המס היו נמוכים מאוד.

באחד הימים קיבל משה שיחת טלפון מפתיעה מהביטוח הלאומי. הנציגה הודיעה לו שהוא רשום כעצמאי אך לא משלם דמי ביטוח לאומי. משה העמיד אותה על טעותה והוכיח כי הוא שכיר, ושהוא משלם את הסכום הנמוך הנדרש מעצמאי. השיחה הסתיימה בסיכום שרואה החשבון של משה יסדיר את הדברים מול רשויות ביטוח לאומי. "חשבתי שהכל היה מאחורי" סיפר משה ל'מידה', "לכן הופתעתי כאשר ימים ספורים לאחר מכן נחסם חשבון הבנק שלי ללא כל התראה". מסתבר שהתחביב הצדדי עלה לו ביוקר: "אשתי ואני סבלנו מהסיפור עגמת נפש רבה. ואנחנו שוקלים אם כדאי לנו להמשיך להפעיל את התיאטרון", הוא גילה.

בסופו של דבר, לאחר כמה חודשים של ניסיון להחזיק את התאטרון כעסק עצמאי במשרה מלאה, משה החליט לחזור לעבוד כשכיר. התיאטרון, שיכול היה להיות עוגן עצמאי למשפחה, חזר להיות תחביב.

הרגולציה חונקת

במדינת ישראל, עסקים מצליחים הם המפתח לשגשוג הכלכלה. הם מייצרים מקומות עבודה, מגדילים את התוצר הלאומי, משפרים את רמת החיים של האזרחים, ומגדילים את הכנסות המדינה. בשל כך חשוב כל כך לשמור על תנאים ידידותיים ליזמים ולאנשי העסקים, וליצור את התמריצים שמעודדים יזמים להסתכן ולהעז. המדינה, כפי שנראה בהמשך, מתנהלת באופן שרחוק מן המציאות הזו.

העסקים הקטנים והבינוניים בישראל מעסיקים למעלה ממיליון ושלוש מאות אלף איש. לאלו מתווסף מגזר העצמאיים, המהווה כ-9% מהעובדים בישראל ומונה יותר משלוש מאות אלף עצמאיים. תרומתם של המגזרים העסקיים הללו למשק אינה מבוטלת: הם מספקים קרוב למחצית מהפדיון במשק.

יתרון משמעותי של עסקים קטנים זו יכולת הצמיחה שלהם: עסק קטן יכול לצמוח ב-50% בשנה, שיעורי צמיחה נדירים מאוד בחברות הגדולות. מלבד זאת, משק תוסס מרובה בעסקים קטנים תורם למשק בריבוי תחרות, ריבוי תעסוקה והגדלת הפעילות במשק. על כן, לכאורה, רשויות המס צריכות לשאוף לריבוי עסקים קטנים ועצמאיים. אך בפועל המציאות רחוקה מכך. מערכת המיסוי והרגולציה חונקים את העסקים הקטנים בישראל.

יובל, זכיין של בית קפה ירושלמי, שיתף אותנו בהיבט ביזארי של הרגולציה. בית הקפה שבבעלותו ממוקם ברחוב יפו בירושלים, והוא כעת במרתון שיפוצים. ביום ירושלים האחרון הוצע לו להעמיד מקרר שתיה מחוץ למבנה, לשירותם של אלפי הצועדים. יובל שלל זאת על הסף: "בשביל למכור מחוץ למבנה צריך רישיון רוכלות, חבל לי על הבלאגן עם העירייה", סיפר. גם רמי לוי, אדם שחווה את השוק הישראלי מכל הכיוונים, ציין בעצמו בשולי ועידת דאבוס לפני כשנה וחצי כי הבירוקרטיה בארץ קשה מאוד.

הקושי הבירוקרטי בפתיחת עסק בישראל כולל תהליך של עשרות שלבים אישורים ואגרות, מה שמציב את ישראל במקום ה-53 בעולם בקטגוריית 'קלות פתיחת עסק', בדו"ח הבנק העולמי, הידרדרות של 8 מקומות משנת 2014. תהליך הקמת העסק עצמו לא מאיר פנים ליזם.

מסיבה זו, על-פי הסטטיסטיקה, 59% מהעסקים החדשים נסגרים תוך שנתיים. ואכן מספרם של העצמאיים בישראל נמצא במגמת ירידה: על-פי נתוני להב – לשכת ארגוני העצמאיים והעסקים בישראל – מידי שנה גדל מספר העסקים העצמאיים שנסגרים. בשנת 2013 נכנסו להליכי פירוק כ-3,870 עסקים, לעומת 3,714 בשנת 2012, ועוד 3,221 עסקים שפתחו הליך פירוק בשנת 2011.

גם יציבות העסקים נמצאת במגמת ירידה. בשנת 2012 כ-79% מהעסקים הקטנים והבינוניים דיווחו על יציבות או על גידול במספר העובדים, זאת לעומת 84% שדיווחו על כך ב-2011. כמו כן, חל גידול במספר העסקים אשר מדווחים על ירידה במספר העובדים. לשם השוואה, בארצות-הברית 50% מהעסקים שורדים את חמש השנים הראשונות, ועל-פי נתוני האיחוד האירופי 99% מהעסקים באיחוד הם עסקים קטנים ובינוניים.

מסים, מסים עלינו נופלים

אמנם לא כל הבעיות של העסקים הקטנים נובעות מרגולציה ממשלתית, אך כפי שנראה להלן, הסביבה בה פועלים העסקים בישראל מקשה עליהם ביותר, דווקא בימים הראשונים.

כמעט כל מי ששוחח איתנו חזר על משל דומה: עסק צעיר הוא כמו תינוק; הוא דורש טיפול והשקעה רבים עד שיעמוד על רגליו, וגם לאחר מכן דרושה השגחה רבה המלווה בחרדה ודאגה מתמדת. אין פלא אפוא כי בעלי העסקים, בדומה להורים, לוקחים את הכל באופן אישי למדי. לילות ללא שינה, חרדות ולחץ, בחינה מדוקדקת של כל צעד ותחזוק אינטנסיבי של שלל גורמים – הם רק חלק משגרת יומו של העצמאי.

"עוד לא הספקתי לפתוח את העסק, ורשויות המס כבר שולחות לי חיובים על מס הכנסה וביטוח לאומי" מספר ל'מידה' ערן (שם בדוי), שפתח בשנה שעברה עסק עצמאי בתחום חומרי הבניין. "הם רוצים לקבל את חלקם כבר כמקדמות, בתחילת כל חודש, עוד לפני שאני רואה שקל בהכנסות" הוא מספר. כך, למרות שערן בנה תוכנית עסקית רצינית שאפשרה לו לאגד משקיעים ולהקים את העסק, שורת הפתיחה כל חודש היא שלילית, ולהוצאות השוטפות ההכרחיות של העסק מתווספות גם מקדמות מס הכנסה וביטוח לאומי. "כרגע העסק נמצא בחיתוליו ותלוי על בלימה" הוא אומר, "ודווקא עכשיו, כשאני לא יודע בכלל אם נצליח לסגור את החודש, אני נאלץ לשאת בעול מיסים מעיק".

על-פי נתוני לשכת העצמאיים (להב), גם בגובה מס ההכנסה העוול נמשך – שכיר משלם בדרך כלל מס בגובה 11.5% מהברוטו בעוד עצמאי ישלם מס בגובה 19% מהברוטו.

איך זה קורה? קחו למשל את רם (שם בדוי), המפעיל עסק לשירותי מחשוב. כדי לספק את שירותיו, רם נדרש לנייד את עובדיו, ולהחזיק רכבים. אך במקום שרשויות המס יכירו בהוצאות אחזקת הרכב כעלויות הפעלת העסק, הם רואים זאת כהטבה שהיא חלק ממשכורתם של העובדים, שיש להטיל עליה מיסוי. "שיעורי המס על החזקת הרכבים, מגיעים לפעמים לרמה שפשוט לא משתלם לי להחזיק ככה את העסק" מספר רם. וסיפורים כאלו יש לרוב.

רם מספק לנו דוגמא נוספת על קשיי העסקים הקטנים מול הרשויות. מוסר התשלומים הרעוע הנהוג בישראל, לא פסח על הממשלה, שנוהגת לשלם את התחייבויותיה לספקים בתנאי תשלום של שוטף+120/90, כלומר 4-3 חודשים לאחר הביצוע. פירושו של דבר שעסק קטן שזוכה בפרוייקט ממשלתי, נאלץ בעצם לספק לממשלה אשראי של 4-3 חודשים עד שהתשלום מגיע. מנגד, המדינה, קרי מזמין השירות, לא מהססת לדרוש מקדמות עבור העיסקה שתמורתה טרם שולמה – באופן מיידי. אם נלמד זכות על המדינה נקרא לזה חלמאות. בפועל זה נראה כמעט כמו רשעות. כך, אם אדם כמו רם ירצה לזכות בפרוייקט ממשלתי הוא ייאלץ לגייס אשראי שיעלה לו כסף רב, והאשראי ישמש בין היתר לתשלום מיסים. מובן לכל שמהלכים כאלו לא מוסיפים שום יציבות לעסק הקטן.

חולבים את הפרה בלי להאכיל אותה

נבחן מקרה נוסף של בעל המכולת השכונתית שלנו. לאחרונה עברה בקול תרועה רמה העלאת שכר המינימום. שרים רבו ביניהם על הקרדיט, פעילים חברתיים התמוגגו והעיר שושן צהלה ושמחה. רק דבר אחד לא נלקח בחשבון: ההשלכות.

בעוד העסקים הגדולים והמבוססים יעמדו בשינוי, ויעלו בהתאמה את מחירי השירותים שלהם, בעל מכולת שכונתית שמעסיק שני פועלים יצטרך עכשיו להעלות את הברוטו, וכנגזרת גם את ההפרשות הסוציאליות. כך הוצאותיו גדלו באלפי שקלים באבחת פופוליזם. מנגד, חלק נכבד ממרכולתו הוא מוצרים בפיקוח ועל החלק הנותר הוא יתקשה להעלות מחירים בשל התחרות מול רשתות הסופרים. כולנו רוצים את המוכר החביב, שמספק חלב בבוקר עם חיוך ובלי תור. ספק גדול אם מכולות אלו ישרדו כך לאורך זמן.

אם כל זה לא מספיק, יש להוסיף את מס החברות הנגבה יחד עם המקדמות השוטפות מרווחי העסק הקטן או הבינוני (להוציא עצמאיים). מס חברות נגבה מרווחי החברה, כלומר, אם חברה פלונית הרוויחה בשנה 100 שקלים המדינה תיקח מרווחים אלו 26.5%. כעת נותרו בקופת החברה 73.5 ש"ח. לכאורה, היינו מצפים שבעלי החברה יוכלו להפקיד את הכסף בחשבונם. בפועל זה לא קורה. משיכת כספים אלו היא דיווידנד שעליו חל חוק מס דיווידנד בשיעור 30%, כלומר סך המס שהממשלה גובה הוא 48.55%. כך יוצא ששורת הרווח של בעל החברה שהציגה רווח תפעולי של 100 שקלים מסתכמת בפועל ב-51.45 ש"ח. לא מדובר רק על חברות ששוות מיליארדים, אלא גם על הגנן הקטן שמחזיק 15 עובדים וצריך להתמודד עם מיסוי רדיקלי. בסופו של יום העסקים ששורדים מגלגל את העלויות האלו על הלקוח והרי לנו מעגל עליית המחירים. ושוב, לא מוסיף יציבות. גם כאשר בסוף השנה מתקזזים על פערים, עדיין, מדובר על חברה קטנה שזקוקה לעזרה אך בפועל משמשת כספקית אשראי למדינה.

רק לסבר את האוזן: שכירות, שכר עובדים, תשלומי ארנונה ותשתיות, פרסום ושיווק – כל אלו לבד מגיעים להוצאה מינימלית ממוצעת של 40-30 אלף ש"ח, כל חודש. לחגיגה הזו נוסיף את מס הכנסה וביטוח לאומי, שבעסק קטן, המעסיק עד 10 עובדים, יכולים להתחיל ב-5,000 ש"ח. עתה אפשר להבין כמה צריך העסק הצעיר הזה להכניס כדי להגיע לשורת רווח שתצדיק את קיומו.

מעבר למקדמות המעיקות, מדיניות הביטוח הלאומי ביחס לעצמאיים היא סוגיה בעייתית ביותר. בעוד שמס הכנסה ומע"מ הינם רשויות מס, הביטוח הלאומי מתהדר בשם ידידותי יותר – "ביטוח", אך בפועל מתפקד כמס לכל דבר. שלא כמו ביטוחים רגילים, "פרמיות" הביטוח הלאומי מבוססות על חישוב ההכנסה ולא על חישוב הסיכון; וגם התגמולים בגין תביעות ביטוח מבוססים על חוק, שלעיתים רבות מפלה "מבוטחים" מסוימים וניזון משיקולים פוליטיים ולא מיחסי סיכון ותשואה כנדרש בביטוח תקין.

וגם כאן, העצמאיים מופלים לרעה. ראשית, עצמאיים לא זכאים לרבים מתגמולי הביטוח, וגם אלו שכן, זכאים לתגמול מופחת בעשרות אחוזים מתגמול לשכיר במצב זהה. בניגוד לשכירים, העצמאיים לא נהנים מדמי אבטלה או מפיצויים עבור ימי מחלה. אך זהו רק חצי העוול. לא רק שהעצמאיים זכאים לפחות, הם גם משלמים יותר. דמי הביטוח שמשלם עצמאי המרוויח את השכר הממוצע במשק יהיו גבוהים ב-5.5% מדמי הביטוח שישלם שכיר בעל משכורת זהה.

נותנים יותר, מקבלים פחות

התוצאה היא שמגזר העצמאיים והעסקים הקטנים מהווה מעין פרה חולבת של הכנסות המדינה, הוא נותן הרבה יותר, ומקבל הרבה פחות.

במקום להקל, הממשלה הישראלית מגדילה את עלויות הקיום של עסקים. כפי שראינו, מערכת המיסוי חסרת ההבנה למצבו של העסק, וגם חקיקה פופוליסטית של תנאים סוציאליים – החל משכר מינימום ועד שיעורי הפרשות לפנסיה – נעשית ללא התחשבות ביכולת העמידה של העוסקים הקטנים. שילוב התנאים הזה מובילים את העסקים לקריסה, ולפגיעה במשק כולו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז השבוע כי המדינה "מבריחה את היזמים" וכי נוצרת כאן "מציאות של רגולציית יתר והגבלות משפטיות, שפוגעים בצמיחה ובשכבות החלשות". הדרך לעשות זאת עוברת בהקלה על העסקים, ויצירת תנאים ידידותיים ליזמות. השוואת תנאי העצמאיים והשכירים, והקלה בחובות המס יכולות להיות התחלה טובה.