מה שמייקל אורן שכח לספר על אובמה

ספרו של מייקל אורן הוא כתב אישום עוצמתי נגד ממשל ארה"ב ונשיאו, אך אי אפשר להתעלם מחיצי האשמה שלא מופיעים בו: ליברלים יהודים ושאינם יהודים, כולל מייקל אורן עצמו, הלכו שולל אחר נשיא אמריקאי שהקריב את ישראל לטובת מדיניות פייסנית עם האיסלאם

"מעבר לשאלות של מדיניות… ברק אובמה היה מכוּוְנָן לאידיאולוגיה ולהשקפת עולם השונות לא-פעם מאלו של ישראל". מילים אלו הן לב התזה של "בעלת-ברית: המסע שלי לאורך השסע האמריקני-ישראלי", ספרו החדש של ההיסטוריון מיכאל (מייקל) אורן שהיה שגריר ישראל בוושינגטון מ-2009 עד 2013. לנוכח התעצמותם של האתגרים הבוערים שישראל נאלצת להתמודד איתם בזירה האזורית ובזירה הבינלאומית, ולנוכח מה שמקובל כיום לראות כמשבר חמור ביחסי אמריקה-ישראל, הספר הוא דבר במועדו; והתעניינותה העצומה של התקשורת מעידה על כך.

אורן אינו מגלה את אמריקה כשהוא קובע שהנשיא האמריקני מתעניין פחות בתוצאות פרגמטיות ויותר בנאמנות לאידיאולוגיה שהחזיק בה מראש. ובכל זאת, כמשקיף המצוי בלב ההתרחשויות ונחשף להן במו עיניו, התיקוף שהוא מספק לטענה זו הוא בפני עצמו מאורע מבורך וראוי לציון. אורן מסייג את הטענה הזו, בהזכירו לקוראיו שאובמה איננו קם כל בוקר ממיטתו ושואל "איך אני מערער היום את מדינת היהודים?". אבל מרגע שהשגריר אורן נכנס לתפקידו ב-2009 ברור היה לו שלאובמה יש אובססיות "מהקישקעס", כלשונו – ובתוכן, בין היתר, הקמת מדינה פלסטינית ופיוס עם האסלאם.

וזה לא היה הכול. באופן כללי, כותב אורן, אובמה שאף גם להחליש את הממד הצבאי במדיניות החוץ האמריקנית, להרחיק את ארצות הברית מבעלות בריתה המסורתיות, ולעבוד בעזרת ארגונים בינלאומיים. השגריר הבין שצירוף הנטיות הללו משמעו צרוֹת לישראל – "בעלת ברית מסורתית, התלויה מאוד בעוצמתה של ארצות הברית, ונתונה במחלוקת מתמדת עם … הארגונים הבינלאומיים".

בכל הנוגע לישראל, גישתו של אובמה הובילה מיד לאחר כניסתו לבית הלבן לדחיית "עקרון 'לא לאור היום'" – הרעיון האהוד על חוגים שמרניים כי ארצות הברית צריכה לסגור עניינים בשקט עם ישראל בכל הסוגיות המשפיעות על ביטחונה. לדברי אורן, אובמה בז לעצם הרעיון הזה. "כשיש 'לא לאור היום', ישראל פשוט יושבת על הגדר ושוחקת את אמינותנו בעיני הערבים", אמר לקבוצת מנהיגים יהודים ב-2009. (אמנם, מבקריו של אורן האשימו אותו כי אקסיומה ותיקה זו של המדיניות האמריקנית היא פרי דמיונו; אבל גם אם כך הוא, העובדה היא שאובמה ניסח במתכוון עיקרון הפוך).

בתחילת כהונתו הראשונה, הנשיא אף עשה לו למנהג לנהל קרבות קולניים ומתוקשרים עם ישראל. כדי להראות שארצות הברית משנה כיוון, לשפר את אמינותה בעיני העולם המוסלמי, ולהבהיר לראש הממשלה בנימין נתניהו ששריף חדש הגיע לעיירה, אובמה התעקש על הקפאה מוחלטת של ההתנחלות היהודית. ההגדרה שלו להקפאת התנחלויות הייתה קיצונית. כפי שכותב אורן, הנשיא הגדיר כ"התנחלות" כל יישוב יהודי ב"גדה המערבית" ממזרח לקווי שביתת הנשק של 1949, ו"הקפאה" כהימנעות מכל בנייה מכל סוג. ושוב, מדיניות זו סטתה בחדות ממה שהיה נהוג קודם לכן; ממשל בוש לא מחה על בנייה באזורים שעל פי תנאיה של תכנית שלום סבירה כלשהי יישארו חלק מישראל.

שום ראש ממשלה ישראלי משום גוון פוליטי לא יכול היה להישמע לדרישות אובמה; לנתניהו במיוחד, ציות כזה פירושו התאבדות פוליטית. אולם לפי אורן, נתניהו עשה מאמצים יוצאים מגדר הרגיל ליישר את ההדורים עם הנשיא האמריקני. בולטת במיוחד הייתה הסכמתו, שלא היה לה תקדים בממשלה ישראלית כלשהי, להקפאה בת עשרה חודשים של התחלות בנייה. אך לשווא. יתרה מכך, בנאום בר-אילן היה נתניהו למנהיג הליכוד הראשון שקיבל את עיקרון שתי המדינות: צעד מנהיגותי ושנוי במחלוקת שהכעיס מאוד את בסיס התמיכה הימני שלו. אבל גם על זה לא זכה בתשואות. התגובה מוושינגטון, מציין אורן, "הייתה פושרת במקרה הטוב, והשתמע ממנה שראש הממשלה בסך הכול מילא חוב ישן באיחור".

לדון את ממשל אובמה ברותחין

נוסף על ההפרה המודעת של עקרון 'לא לאור היום', אובמה הפר לדברי אורן גם את עקרון 'בלי הפתעות' – הכלל שעל פי שתי הממשלות יעבדו בקרבה הדוקה, עד כדי שיתוף בטיוטות של נאומים חשובים לפני נשיאתם. גם כאן מאשימים את אורן מבקריו כי המציא עידן אידילי שלא היה ולא נברא. אבל אפילו אם עקרון 'בלי הפתעות' הוא גוזמה, אורן העלה נקודה ממשית. לימים התגלתה ההפרה המחפירה ביותר של הכלל הזה: החלטתו של אובמה לשאת-ולתת בחשאי עם איראן, המדינה שחרתה על דגלה את החרבת ישראל. כמה נשיאים לפני אובמה התייחסו לישראל באופן כה מזלזל? להסתיר מישראל את קיומן של שיחות עם אויבתה החזקה ביותר איננו מתכון משובח במיוחד לבניית אמון איתה – אם לנסח זאת בעדינות.

אולם אורן עזב את וושינגטון בסתיו 2013, לפני פרוץ החדשות על השיחות החשאיות עם טהראן. כשהישראלים והאמריקנים התעמתו בסוגיה הזו בגלוי, הוא כבר היה מחוץ לתמונה. מנקודה זו ואילך בספר, אורן כותב כהיסטוריון, לא כעד ראייה; ובסוגיה האיראנית, ההיסטוריון אורן דן את ממשל אובמה ברותחין.

"בעלת-ברית" העלתה את חמתו של הבית הלבן. שגריר ארצות הברית בישראל דן שפירו עלה לשידור ברדיו בישראל כדי להוקיע את טענות אורן כ"דמיוניות", והתקשר לראש הממשלה נתניהו בדרישה שיתנער מאורן (נתניהו סירב). עוד זעמו על השגריר לשעבר, וציירוהו כאופורטוניסט ובוגד, השמאל הישראלי והשמאל היהודי-אמריקני תומך-אובמה. שם הזכירו כי במסע הבחירות של 'כולנו', מפלגתו החדשה של אורן, רק לפני חודשים ספורים, הטיל אורן את האחריות להידרדרות היחסים בין ישראל לארצות הברית על שכמו של נתניהו, ולא גלגל אותה אל דלתו של הבית הלבן. סוקרי הספר משמאל תיארו אותו כניסיון גס לגזור קופון או כתמרון פוליטי בוטה.

בתגובה טען אורן שזו ביקורת אד-הומינם, ביקורת לגופו שלו במקום לגופם של דברים; ושהמבקרים הללו הם-הם הפועלים ממניעים פוליטיים. הוא צודק – אבל רק במידת-מה. המבקרים נטפלו לאי-דיוקים נקודתיים בספר והשתמשו בהם כמנוף לפסילת הטיעון כולו. אולם התזה המרכזית של אורן אינה תלויה בעדותו האישית. הרעיון שלבית הלבן יש גישה אידיאולוגית עוינת כלפי ישראל כבר אומַת במידה כזו שהיחידים הדוחים אותו הם, אם לשאול שורה מוצלחת במיוחד של הסנאטור ג'ון מקיין, "בעלי קשר-דם" עם הנשיא "ואנשי-סגל במשכורת".

ובכל זאת, המבקרים צודקים בדבר אחד: ככלות הכול, "בעלת-ברית" הוא אכן ספר זיכרונות של פוליטיקאי, והוא ממחיש את יתרונותיה של סוגה ספרותית זו אך גם את חולשותיה. בתארו את מדיניות החוץ של הנשיא, הוא בטון יצוק. אולם כשהוא מנסה לספק תיאור משכנע של המאמצים הישראליים להתמודד עם האידיאולוג היושב בבית הלבן, הוא עלול לאכזב.

אורן 2.0 נגד אורן 1.0

שתי פרסונות סמכותיות נבדלות מאכלסות את הספר. מייקל אורן 2.0 טוען כי קלט את מהותו האמתית של הנשיא למן הרגע הראשון. אלא שמשקיף חד-עין זה, שדבר איננו נעלם ממנו, דר בכפיפה מיוזעת אחת עם מייקל אורן 1.0, שבא לאמריקה לא כדי למתוח ביקורת על הנשיא הדמוקרטי אלא כדי לרכוש את אמונו ולשרת כגשר בינו לבין ראש ממשלת ישראל. לשם כך, אורן 1.0 חרש בתלמיה של אליטת המפלגה הדמוקרטית והקהילייה הליברלית, ופעל בתיאום קרוב עם משיבי הרוח של דעת הקהל הליברלית באמריקה – ובפרט עם בעל הטור ג'פרי גולדברג, הזוכה ליותר מעשרים אזכורים חיוביים ב"בעלת-ברית". כאמריקני, בוגר אוניברסיטה מליגת הקיסוס ומחברם של ספרי היסטוריה רבי-מכר, אורן 1.0 הציג את עצמו בפני תומכי אובמה, ובפרט בפני היהודים שביניהם, לא כשליח של הליכוד, מפלגה שלא הייתה לו כל שייכות אליה, אלא כבנה-ילידה של ארצות הברית וכחבר שאפשר לסמוך עליו.

בימי כהונתו הראשונה של אובמה, יועצי הבית הלבן הבטיחו לישראלים ולאליטה היהודית-אמריקנית כי מניעת הפצתו של נשק גרעיני היא אחת משתיים או שלוש הסוגיות היקרות ביותר ללבו של הנשיא. סימן לכך מופיע ב"בעלת-ברית" כשאורן מונה את מניעת-ההפצה כאחת מסוגיות ה"קישקעס" של אובמה. גמירת-האומר-לכאורה של הנשיא שלא למצמץ מול איראן גרמה לישראלים רבים לחשוב שהוא יהיה תמיד בעל-בריתם האיתן בחזית האיראנית. כך חשב גם ידידו הטוב של אורן, ג'פרי גולדברג. במערכת הבחירות של 2012, כשאובמה רץ לכהונה שנייה, הפיץ גולדברג את החוכמה-המקובלת הזו של היהודים תומכי אובמה. "ישגֶה נתניהו אם ישים את מיט רומני כחותָם על לבבו", כתב גולדברג בסגנון מיושן שכמו בא ממאה אחרת. "ברק אובמה הוא המועמד הקרוב ביותר להתעמת עם איראן בכוח הנשק אם העיצומים והשיחות ייכשלו".

אובמה כה מהימן – כך חשבו אז – שכדאי לישראל ללכת צעד לאחור כדי להתאים את עצמה לצרכיו הפוליטיים. נאום "פצצת הזמן" המפורסם של נתניהו באו"ם בספטמבר 2012 היה מאמץ-התאמה מסוג זה. נתניהו אותת בו לאובמה כי בעיניו שעת האפס עוד איננה קרובה, וישראל לא תתקוף את איראן בשום אופן לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר. הנאום היה הקלה גדולה לנשיא, ואורן מדווח שאובמה הזדרז להתקשר לנתניהו ולהודות לו.

אורן 1.0 איננו אומר מה בדיוק יעץ לנתניהו לפני נאומו זה, אך לאורך הספר הוא מצטייר כמי שדרבן שוב ושוב את נתניהו לאמץ עמדה פייסנית כלפי אובמה. סביר אפוא לשער שהוא תמך בנאום, ובכלל זה בהתחייבות שהשתמעה ממנו להימנע מתקיפה מיידית של מתקני הגרעין באיראן. אלא שבדיעבד התחוור כי לאמתו של דבר לא הכרת תודה רחש אובמה לנתניהו על נאומו, כי אם בוז. בראיון לג'פרי גולדברג, כשנתיים לאחר מכן, שִחזֵר מקור בכיר בממשל את האפיזודה ההיא, והתרברב כיצד שלח הנשיא את נתניהו ה"צ'יקן-שיט" לעמוֹד בפינה.

עקיצה אמריקנית

אורן משוכנע עכשיו שאסור לבטוח באידיאולוג מן הבית הלבן ושאין להעלות לו מנחות פיוס – וזה נאה וחשוב ומעורר כבוד. אך למרבה הצער, את השד של אורן 1.0 קשה להחזיר לבקבוק. שימו לב, למשל, כי בינואר האחרון, יותר משנה לאחר תום כהונתו כשגריר, ביקר אורן בפומבי את נתניהו על שקיבל את הזמנתו של יו"ר הקונגרס ג'ון ביינר לנאום בפני הסנאט ובית הנבחרים. "מן הראוי לבטל את הנאום… כדי שלא ליצור שסע עם הממשל האמריקני", אמר אורן. "נדרשת התנהגות פוליטית אחראית ומושכלת כדי להגן על האינטרסים שלנו בבית הלבן".

בראיון לגולדברג, זמן קצר לאחר הנאום, אורן לא רק התאונן על הנזק שנתניהו גרם לדעתו ליחסי ישראל-ארה"ב, אלא גם תיאר את השמרנים בארצות הברית כאיום החמור ביותר על היחסים הללו. ב"בעלת-ברית" הוא חוזר על כך ביתר שאת, בסַפּרוֹ כמה הצטערה אשתו סאלי על החלטתם של רבים מחברי הקונגרס שחורי העור להחרים את נאום נתניהו. "כל מה שעבדנו בשבילו, כל מה שבנִינו, אבוד", קוננה סאלי. אשר לג'פרי גולדברג, עד היום הוא מתיימר להאמין שנתניהו הוא האשם העיקרי בהידרדרות יחסי ארה"ב-ישראל; שאובמה אכן חרד מעומק לבו לביטחונה של ישראל כמו שסבתא יהודייה דואגת לנכדה; ושעסקת הגרעין של הממשל עם איראן היא הרע-במיעוטו לישראל.

היגדים אלה הם בשר מבשרו של מיתוס פוליטי – מיתוס המאפשר לליברלים יהודים ושאינם-יהודים לשמור על זהותם הפוליטית המסורתית אפילו כאשר מפלגתם ונשיאם, סֵמל ליברלי מהלך, נוטשים את ישראל וגומלים לה על ויתוריה בשריקות בוז. היגדים אלה גם סותרים את התזה היסודית של "בעלת-ברית" כפי שמציג אותה אורן 2.0 – והדבר מעורר שאלה: מדוע אורן 2.0 כה מתקשה להודות בעומקה ובהתמשכותה של היסחפות אורן 1.0 אחר האמונות המיתיות של בני-שיחו החביבים בוושינגטון?

בראיונות הסביר אורן שהוא מיהר לפרסם את ספרו כדי להתריע בדחיפות על העסקה האיראנית – עסקה איומה המכניסה את ישראל לאיום קיומי. לנוכח סכנה קיצונית זו, רומז אורן, הפרוטוקול הדיפלומטי הוא לוקסוס שישראל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה. כלומר, אורן מנמק עכשיו את החלטתו לפרסם ספר ביקורתי כלפי אובמה באותם נימוקים שדחפו את ראש הממשלה בינואר האחרון לדחות את ביקורתו שלו, של אורן, וללכת לנאום בקונגרס. אורן 2.0 מתקשה אפילו להודות בסתירה.

באחד מעמודי "בעלת-ברית" מעיר אורן כי "המילה הגרועה ביותר לכנות בה ישראלי היא המילה פראייר". אורן 2.0 אינו מודה בכך במפורש, אך הוא נראה כמי שהגיע למסקנה שאובמה, בעיקר בעניין האיראני, הפך את ישראל ואת תומכיה הליברלים באמריקה לפראיירים. "בעלת-ברית", ספר בעל מסר חזק ומהדהד, יכול היה להיות חזק כפליים אילו ויתר על קולו של ההיסטוריון וסיפר סיפור פשוט שהכול יכולים להבין: נעקצתי.

תירגם מאנגלית: צור ארליך

———————-

ד"ר מייקל דוראן הוא מומחה למזרח-התיכון ועמית בכיר במכון 'האדסון'. בעבר כיהן בתפקידי מפתח במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן ובמשרד ההגנה האמריקני (פנטגון).

המאמר המקורי פורסם במגזין 'מוזאיק'. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.