כשל-מדינה ושמו חינוך

העיסוק בחינוך בישראל מניח כמובן מאליו שחינוך הוא עניינה הכמעט-בלעדי של הממשלה. אלא שבחינת רפורמות הקוראות למעורבות גדולה יותר של הממשלה בחינוך מעלה כי לרוב מדובר בהשקעות עתק בעלות הצלחות מעטות במיוחד. האם לא הגיע סוף סוף הזמן לחשוב מחדש על סוגיית החינוך?

דו"ח 'מצב המדינה' לשנים 2012-2011 של מרכז טאוב התפרסם לקראת סוף נובמבר האחרון. הדו"ח עוסק בסוגיות כלכליות-חברתיות כמצב המשק, שוק העבודה ושירותי הרפואה והרווחה, אך הנושא העיקרי בדו"ח הנוכחי הוא החינוך. לא פחות משישה פרקים (מתוך 17) עוסקים בנושא. במאמר זה נתמקד בפרק: "חזון והמלצות עבור מערכת החינוך". על מנת לנסח את החזון החינוכי, נעזרו הכותבים בארבעה דו"חות שנכתבו לאחרונה: "יעדים לתיקון החינוך" של מרכז אדוה, "סדר יום חדש לישראל" של מרכז טאוב, דו"ח טרכטנברג, ודו"ח הביניים של צוות ספיבק-יונה. המכנה המשותף לכל הדו"חות הוא התמקדותם באי-שוויון במערכת החינוך ובצורך לחזק את החינוך הציבורי על חשבון החינוך הפרטי.

שוויון בכל מחיר

ההמלצות של מסמך החזון, התואמות להפליא את המצע החינוכי של מפלגת העבודה שפורסם בשבוע שעבר, קוראות לנטילת המושכות בידי המדינה, הן מבחינה פדגוגית והן מבחינה תקציבית. לדעת החוקרים, החינוך הציבורי נועד להעניק שוויון הזדמנויות לכלל תלמידי ישראל ולנטרל את הרקע ממנו הגיעו. האמצעים העיקריים לכך הם: מניעת מעורבותם של עמותות וארגונים פרטיים, ביטול תשלומי הורים לבתי-הספר (כולל על ספרי לימוד), העדפה תקציבית של בתי-ספר חלשים, וכפיית לימודי ליבה.

כל אלו נועדו להעמיד פס ייצור חינוכי שנשלט לחלוטין על-ידי המדינה. לצד המלצות לחיזוק החינוך הציבורי בפריפריה, לא מעט מההמלצות עוסקות בצמצום יכולתם של בני השכבות החזקות להיטיב את חינוך ילדיהם. רק שאלה אחת חשובה לא נדונה ברצינות באף אחד מהמסמכים: האם זה אפשרי?

כשל מדינתי

הצורך "לחזק" את מערכת החינוך הישראלית הוא מעין מוסכמה של המערכת הפוליטית בישראל. בדרך-כלל אין ויכוח על הדרך הנכונה לעשות זאת; ה"חיזוק" היחידי שעולה לדיון הוא הזרמת תקציבים נוספים למערכת וביצוע רפורמות יקרות, בתקווה שעם הכסף תגענה התוצאות. אלא שמי שמתעניין בנתונים מבין כי זוהי תקווה חסרת-שחר.

מאז קום המדינה נעשו לא מעט רפורמות חינוכיות שבאו לשפר את תוצאות התלמידים ולהקטין את הפערים בין מגזרים שונים. אסנת ספורטה, במאמרה "בחינה מחודשת של הנחות-היסוד של החינוך", טוענת כי אף רפורמה לא הצליחה לייצר שינוי מערכתי. דוגמא בולטת היא שיטת האינטגרציה, שהחלה בסוף שנות ה-60, ואשר התיימרה לצמצם פערים בין פריפריה למרכז על-ידי שילוב כפוי של תלמידים חזקים וחלשים; השיטה נכשלה כישלון חרוץ. הניסיון האגרסיבי לחולל שוויון לא רק שלא עזר לתלמידים החלשים, אלא פגע פגיעה קשה בהישגי התלמידים החזקים. ציניקנים יאמרו שגם זו דרך לצמצם פערים.

כישלונות מעין אלו אינם מקומיים בלבד. בארה"ב החלה ב-2002 רפורמה בחינוך שנקראה "לא משאירים מאחור אף ילד", אשר הציבה יעדים פדרליים מרחיקי-לכת עבור כלל בתי-הספר הציבוריים, בעיקר בתחום הקריאה והמתמטיקה. כמשתמע משם הרפורמה, דגש רב הושם על צמצום הפערים בין התלמידים, בעיקר בין הלבנים והאסייתיים ובין השחורים וההיספאניים. הון עתק הושקע (תוספת של 65% לתקציב החינוך רק בין 2000 ל-2004) אבל התוצאות לא הגיעו. הרפורמה אמורה להסתיים ב-2014, אך מוכרזת בפי רבים כבר עתה ככישלון חרוץ. שיטת התיקנון (סטנדרטיזציה), שהועתקה בהתלהבות על-ידי משרד החינוך הישראלי, לא שיפרה את הישגי התלמידים וגם לא צמצמה פערים ביניהם.

כפי שישנו "כשל שוק", ישנו גם "כשל מדינה". כשל מדינה נוצר כאשר המדינה עושה משהו לא טוב, וכפתרון מוסיפה תקציב כדי לעשות עוד יותר ממנו. במילים אחרות, המדינה משולה כאן לבעל-עסק המוכר מוצר (חינוך) במחיר הפסד, אך מאמין שאם רק ימכור יותר מאותו מוצר (באותו מחיר הפסד) יתחיל לפתע להרוויח.

מורים, מורים, ועוד פעם מורים

פרופ' אריק הנוּשק, מבכירי חוקרי יעילות החינוך בעולם, טען בראיון ל'כלכליסט' לפני שנה כי "מדיניות לאומית בחינוך לא משיגה כלום". במחקריו הרבים הוא מראה כי אין שום התאמה בין גודל השקעה לאומית בחינוך ובין הישגי התלמידים. גם אין הוכחה להשפעה על איכות החינוך של גודל הכיתות, כמות שעות הלימודים, או תכניות הכשרת המורים. הנתון היחיד שנמצא משפיע באופן מובהק הוא איכות המורים.

יש דרך טובה ויעילה אחת להבטחת איכות המורים: מתן שכר גבוה למורים הטובים ופליטת המורים הגרועים מהמערכת. הערכת טיב המורים, טוען הנושק, לא יכולה להיעשות על-ידי המדינה, משום שמורה טוב אינו נמדד רק בממוצע ציונים גבוה של כיתתו, אלא גם בפרמטרים רכים רבים, אותם יכולים להעריך רק האנשים שנמצאים בקרבתו. ואכן, נמצא כי מנהלים ומורים בכירים יודעים לזהות די במדויק את המורים הטובים והגרועים ביותר הנמצאים בסביבתם.

מאוסף נתונים זה, עולה מסקנה פשוטה אחת: כדאי להעביר כוח מן המדינה, המפקחת מרחוק ומגבוה, אל מי שמצוי קרוב ובשטח, קרי, מנהלי בתי-הספר וההורים. אין פלא שפרופ' הנושק אינו אורח מבוקש במשרדי חינוך בעולם.

החירות בשילוב האינטרס העצמי הם המפקחים הטוב ביותר

דומה כי במרכז טאוב מתבוננים בסוגיית מדיניות החינוך דרך משקפיים סוציאליסטיות שאבד עליהן הכלח. את ההנחה השגויה לפיה משרד ממשלתי יכול לשפר את החינוך של מיליוני תלמידים הם לוקחים כאמת ברורה מאליה, ולכן הם מאמינים שרק ריכוז מוחלט של החינוך בידי המדינה יוכל להביא לשיפור ההישגים וצמצום הפערים. בניגוד לעדויות האמפיריות החד-משמעיות, ממשיכים במכון טאוב להאמין שרפורמות ממשלתיות יקרות יכולות לשפר באופן מובהק את מנגנוני החינוך.

הטענות כי "אנחנו לא משקיעים מספיק בחינוך", וכי "החינוך צריך להיות בראש סדר העדיפויות הלאומי" נשמעות במחוזותינו בלי הרף. אבל חינוך הוא אינטרס קודם כל של ההורים, התלמידים, המורים, ומנהלי בית-הספר. כפי שהמדינה לא יכולה להתאים ולייצר לכל אזרח את המכשיר הסלולרי המיטבי לו, רכב, ערוץ טלוויזיה, עבודה, בן/בת-זוג, או תואר אקדמי, כך היא גם לא יכולה לייצר ולקבוע בצורה יעילה את החינוך המיטבי לו. חינוך הוא עניין פרטני, והוא אינטרס ישיר של ההורים והתלמידים. משום כך, הטוב ביותר יהיה לתת להם להשקיע את זמנם שלהם בפיקוח (שהוא גדול בהרבה ממה שהממשלה תוכל אי-פעם להשיג), ולא להטיל את האחריות על ביורוקרטים ופוליטיקאים.

הגיע הזמן שמשרד החינוך ישחרר את החבל וייתן את המושכות בידי בתי-הספר, לפחות בכל הנוגע להעסקת מורים. על פי הניסיון האמפירי והשכל הישר כאחד, זוהי הדרך הטובה ביותר לשפר את מעמדו החבוט של המורה, ויחד איתו את הצלחת התלמידים.