הלוחם הבלתי נלאה אייב פוקסמן פורש מ'הליגה נגד השמצה'. שיחה מרתקת על אנטישמיות, אובמה וסיפור ילדותו בשואה.
הלוחם הבלתי נלאה באנטישמיות, אייב פוקסמן, פורש מהנהגת 'הליגה נגד השמצה' בארצות-הברית • זו היתה הזדמנות מצוינת עבור חברו טוביה טננבום – מחבר הספר 'תפוס ת'יהודי' – לשבת איתו לשיחה קצרה ומשעשעת על אנטישמיות, אובמה וסיפור ילדותו המרתק בשואה
לא בכל יום, אם בכלל, ניתן לראות את אייב פוקסמן מוחה את דמעותיו בפומבי, אל מול קהל המונה כאלף איש. אבל זה בדיוק מה שקרה באירוע המחווה שנערך לכבודו באחרונה במלון וולדורף-אסטוריה שבניו־יורק.
זו לא הייתה החוויה הייחודית היחידה בוולדורף. הייתי באירועים רבים במלון — רבים מספור — אך האירוע הזה עלה על כולם. ראשית, האוכל. מעולם לא טעמתי פירושקי עם דבש עד לאירוע המחווה לפוקסמן. "טעים להפליא" הוא תיאור שיעשה לפירושקי האלו עוול. יתר על־כן, מכל פינה, ואפילו באזור קבלת פנים, היו הררים של אוכל מכל מין וסוג, טעם וגודל. אייב אוהב את הכל בגדול, והוא אוהב דברים טעימים, ובערב זה הוא שיתף את כולנו באהבתו.
אייב השקיע כמעט מחצית המאה במאבק בשונאי יהודים, והוא נוטש את הזירה עם הגינוי החריף ביותר שלו לשונאי יהודים ברחבי העולם. אם מי מהם היה מופיע כאן וצופה ביהודים נהנים ממטעמים כיד המלך, הוא היה מתפלץ ומת במקום מרוב אכזבה וכעס. אילו אדולף היטלר, נאמר, היה קם מקברו או מאפרו או ממה שזה לא יהיה, והיה מגיע למופע המחווה, הוא היה עף משם בקשת מיד בחזרה לקבר. הערב הזה הוא הסיוט הגדול ביותר לכל שונאי היהודים בעולם.
בין הידידים שהופיעו לאירוע ונשאו נאומים בשבחו של אייב, היו שגרירת ארצות־הברית באו"ם, סמנתה פאואר, והיועצת לביטחון לאומי של הנשיא אובמה, סוזן רייס. כמה דברי שבח הוקלטו מראש, בהם דברי הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש הבן, ודברי הנשיא אובמה. הדבר היחיד שהפתיע בערב הזה היה שהאפיפיור והמלך הסעודי לא השתתפו בו.
הכרתי את אייב במשך שנים. לפעמים גם התעצבנתי עליו, אך תמיד הכרתי בעובדה שאייב הוא אחרון המוהיקנים. בפס הייצור בגן עדן, בו לפי הסיפור נוצרים בני האדם, הפסיקו לייצר את הדגם הזה. אפשר לאהוב אותו ואפשר גם לשנוא אותו, אך אייב הוא יחיד ומיוחד במינו. ותמיד היה כזה.
במשך שנים היה שמו של אייב פוקסמן שם נרדף לשמה של הליגה נגד השמצה. עד היום, כשאנשים אומרים הליגה נגד השמצה, אי אפשר לדעת אם הם מתכוונים לאייב פוקסמן האיש, או למוסד המזוהה איתו.
זהו אייב פוקסמן, היהודי-האמריקני הבולט של זמננו.
אייב החל לפעול במסגרת הליגה נגד השמצה לפני חמישים שנה, ושימש מנכ"ל עולמי של הליגה במשך עשרים ושמונה שנים. אני עומד לעזוב את ניו־יורק לזמן ממושך, ולכן אני יושב עם אייב לפני צאתי, ומבקש ממנו לסכם עבורי את שנותיו בליגה נגד השמצה, את תחושותיו בנוגע לאנטישמיות כאן ובחו"ל, ואת מחשבותיו בנוגע לאובמה, בנוגע ליהודי אמריקה ובנוגע לנושאים אחרים.
השיחה שלנו, בעיקרה, מובאת להלן.
אני רוצה לשאול אותך: האם מצב האנטישמיות טוב יותר או גרוע יותר אחרי עשרים ושמונה השנים של כהונתך, או אחרי חמישים שנה?
"התשובה היא 'כן' בשני המקרים. מצד אחד, המצב טוב יותר, ומצד שני, הוא גרוע יותר".
הסבר!
"הייתי אומר שהמצב בארצות־הברית הרבה יותר טוב; הוא השתפר בהדרגה בחמישים השנים האחרונות. כשהתחלתי כאן, לדוגמה, רמת האנטישמיות כפי שהיא נמדדת בגישה ליהודים הייתה בערך שליש; שליש מהציבור האמריקני בשנות החמישים היה נגוע באנטישמיות. היום, אמריקה לא חסינה לאנטישמיות, אך רמת האנטישמיות היא בערך 10, 12 אחוז. לא צריך לזלזל בזה, כי המשמעות היא ש-35 או 40 מיליון אמריקנים נגועים באופן משמעותי במחלת האנטישמיות, אך החקיקה, התביעות, החינוך וכל הדברים האלו, במצטבר, השפיעו. אבל אני חושב שהדבר הכי חשוב אולי הוא שבמדינה הזו החוקים שלנו מתירים לך להיות בעל דעות־קדומות, אנטישמי.
"באירופה יש חוקים נגד אנטישמיות, אבל לא כאן. מדוע? כי במדינה הזאת, אפילו שהחוק אומר שאתה יכול להיות בעל דעות־קדומות, החברה והלחץ החברתי הוא כזה שיש תוצאות, תוצאות ציבוריות, לזה שאתה אנטישמי. כאן, אם אתה בעסקים ואתה אנטישמי, לא תהיה לך יותר מדי הצלחה. אתה זוכר את מל גיבסון? הוא היה גיבור גדול בהוליווד: המפיק הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר. והוא חשף את עצמו כאנטישמי. הוא ירד עד לתחתית. לא בגלל חקיקה, לא בגלל תביעות, אלא בגלל שהעם האמריקני דחה את זה".
אבל הדחייה הזו התחילה בחקיקה, נכון?
"כן".
אם הליגה נגד השמצה לא הייתה קיימת, אתה חושב שרמת האנטישמיות במדינה הזו הייתה דומה לזו שיש בה היום?
"עדיף שמישהו אחר יגיד את זה".
ומה אתה חושב?
"אין בכלל שאלה לדעתי שהמצב היה גרוע יותר. אם לא הייתי מאמין שאני יכול לשנות את מה שאנשים חושבים ומרגישים, לא הייתי יוצא לעבוד. לא הייתי מרים את קולי. לכן, זאת שאלה של אמונה. אני חושב שאם אנחנו בליגה נגד השמצה, הוועד היהודי האמריקני ומוסדות אחרים לא היו פועלים, המצב היה גרוע יותר. עד כמה גרוע יותר? איך ווייס נישט. אני לא יודע. אני רואה באירופה עד כמה המצב יכול להיות יותר גרוע, גם עם חקיקה. באירופה המצב היום הוא הגרוע ביותר מאז מלחמת־העולם השנייה. זה לא כמו במלחמת־העולם השנייה, כי הממשלות של צרפת, גרמניה, הולנד, ובריטניה מדברות בפומבי נגד האנטישמיות, אך במונחים של מדידה, של גישות, זה המצב הכי גרוע מאז המלחמה".
באירופה אנחנו מדברים על עליית האנטישמיות בעשרים השנים האחרונות. האם יש עליה של אנטישמיות גם באמריקה בעשר-עשרים השנים האחרונות?
"לא. אם בכלל, יש ירידה. באירופה האנטישמיות עלתה, וכאן היא ירדה".
אייב מאמין שהעליה בגישות האנטישמיות באירופה היא תוצאה של ההגירה המוסלמית ליבשת האירופית. בסקר שערכה הליגה נגד השמצה, מספר לי אייב, נמצא שיש "90 אחוז אנטישמיות בצפון אפריקה ובמזרח־התיכון. "ההגירה המוסלמית לאירופה, כך לפי אייב, משמשת כ"מסוע אנושי" של אנטישמיות. "זה חלק מהמטען שלהם", הוא אומר.
מה המקור של האנטישמיות?
"קנאה".
קנאה? כשאני מסתכל על היהודים, אני רואה אומה שנרדפה לאורך כל תולדותיה —
"טוביה: אנשים עם דעות־קדומות רואים את מה שהם רוצים לראות!".
ומה הם רואים?
"הם רואים הצלחה של היהודים".
היכן?
"בכל מקום!".
תן לי דוגמה!
"את אתה בוחן את נושא האנטישמיות, הם מאמינים שהיהודים שולטים: שהם שולטים בבנקים, שהם שולטים בכספים, שהם שולטים בממשלות —".
אני יודע מה שהם אומרים. תסביר לי את העניין של הקנאה כאן.
"הם רואים שהיהודים עשירים, שהיהודים פיקחים —".
האם היהודים באמת יותר פקחים מכתות או מקבוצות אחרות?
"אני לא יודע. יש כאלה שאומרים: תסתכל על כל זוכי פרס הנובל. אני חושב שליהודים יש יותר מוטיבציה, שחינוך הוא חלק מהתרבות היהודית, והוא גם חלק מהמטען היהודי. אם אתה חלק מעם שאינו יכול לעבד את האדמה, ואינו יכול לעסוק בנגרות, וכו', אז אתה לומד. אתה מפתח כישורים שונים".
אנטישמיות, לפי הגדרתו של אייב, "היא מחלה של המוח הלא-יהודי".
עד כאן מה שאני שומע מאייב הוא שאין בעיה ממשית של אנטישמיות בארצות־הברית. האמנם כך? אני מבקש מאייב לספר לי על רמת האנטישמיות בקהילה השחורה.
רמת האנטישמיות בקהילה השחורה, כך מספר לי אייב, "היא בערך 40-35 אחוז, והיא לא השתנתה ב-40 השנים האחרונות. מדוע? כי אין הנהגה. המנהיג האפרו-אמריקני האחרון שקם על רגליו ואמר שאנטישמיות היא חטא היה מרטין לותר קינג".
אייב ממשיך ומספר לי שהשחורים, שאותם הוא מכנה "אפרו-אמריקנים", אינם מרוצים גם מהנשיא אובמה ושהם "לא מרגישים שהוא עשה משהו למענם".
אובמה. אני מת לשמוע מה אייב חושב על ברק!
תן לי לשאול אותך שאלה אחרת: האם אתה תומך בנשיא אובמה? האם אתה חושב שהוא נוהג כהלכה עם ישראל, או שאתה חושב שהוא קצת הרחיק לכת, אם לימין ואם לשמאל?
"אין לי את הלוקסוס לחבב אותו או לא לחבב אותו".
כאזרח —
"אני לא 'אזרח'. אני אהפוך לאזרח ב-20 ביולי. ויתרתי על הלוקסוס של דעה אישית עד ל-20 ביולי. דבר איתי ב-21 ביולי! האמריקנים בחרו אותו, הוא עכשיו הנשיא; זה מה שיש לנו. אבל יש לי דעה בנוגע לשאלה אם הוא ידיד לישראל או לא —".
תוכל לשתף אותנו?
"בוודאי, אבל אולי תהיה קצת יותר ספציפי?".
אתה חושב שלאובמה אכפת עמוקות מישראל, כפי שהוא טוען?
"אני מאמין שהוא מאמין שהוא ידידה של ישראל. טוב? וזה חשוב שיש נשיא בארצות־הברית שלא רק מאמין שהוא ידידה של ישראל, אלא גם נפגע מכך שאתה ואני חושבים שלא באמת אכפת לו מישראל".
אתה חושב שבאמת אכפת לו מישראל?
"תשמע: יש לנו את הצורך הזה להיות נאהבים. הוא לא צריך לקום בבוקר ולומר שהוא 'אוהב את ישראל' או 'שונא את ישראל'. אנחנו באובססיה עם עצמנו בנוגע לרצון שיאהבו אותנו —".
מי זה "אנחנו"?
"אנחנו היהודים, היהודים האמריקנים. טוביה: אני מאמין שהוא מאמין שמה שהוא עושה הוא לטובת האינטרסים של ארצות־הברית של אמריקה".
לטובת האינטרסים של אמריקה?
"זה מה שהוא מאמין!".
ומה אתה חושב?
"אני לא מסכים איתו. אני מאמין שלטובת האינטרסים של ארצות־הברית צריך למנוע מאיראן להשיג פצצה, אבל הדרך לעשות זאת היא שאלה של תפישה. אני חושב שהוא הולך בדרך הלא נכונה. אבל אני לא חושב שהוא עושה את זה כדי לפגוע בישראל. כן, לפעמים אכפת לו —".
אני שואל את אייב אם הוא חושב שממשל אובמה יטיל וטו על ההצעה הצרפתית שהועלתה להכיר בפלסטין במועצת הביטחון של האו"ם.
"אני חושב שהם יטילו וטו", אומר אייב.
אני משתף את אייב בכך שאני מתכוון לצאת בקרוב למסע של שישה חודשים ברחבי ארצות־הברית, ושואל אותו אם גם אני אמצא ש-12 אחוז מהאוכלוסייה היא אנטישמית.
"לא", הוא אומר, ומוסיף: "אני אתן לך את התחזית שלי בנוגע למה שאתה תמצא".
ומה התחזית שלך?
"אתה תמצא הרבה יותר אנטישמיות מזאת שאנחנו מוצאים בסקרים שלנו, כשתפנה אל אנשים בצורה הרגילה, בשאלות, וכו', בנוגע לאיך הם מרגישים ביחס ליהודים. מה תגלה? אני מנבא שתמצא אנטישמיות בהיקף כפול משלנו. מדוע? כי אתה, בסגנון הייחודי שלך, תסלק את כל העכבות שלהם. אתה תשחרר את התחושות המופנמות ביותר שלהם, שהן דעות־קדומות. לאמריקנים יש הרבה דעות־קדומות, אבל הם מבינים טוב מאוד שאסור להם לבטא אותן ואסור להם לפעול לפיהן. מבחינתי, זה מספיק בהחלט. אני יכול לחיות עם זה. אם הם לא עושים משהו עם זה, אם הם שומרים את זה מתחת לשטיח, אם הם שומרים את זה בביוב שלהם, מבחינתי זה בסדר. אתה תשחרר אותם, טוביה; אין לי ספק שאתה תשחרר אותם. אתה תעבוד עליהם, אתה תקסים אותם, והם יהיו כנים איתך. הכוח שלך יהיה הקסם שלך. אתה תפרוק את השריון שלהם. אתה תגרום להם להרגיש בנוח ואז הם ישתפו אותך בסודות שלהם, הם ישתפו אותך בבושה שלהם. אין לי בכלל ספק: המצב הרבה יותר גרוע במקום הזה".
אייב עומד לעזוב את הליגה נגד השמצה, והוא משתף אותי בכך שהיהודים בארצות־הברית לא מרגישים בטוחים במדינה. יש המון יהודים בהוליווד, אבל כמה סרטים על יהודים או על ישראל נעשו? "תמנה לי את הסרטים על ישראל! אתה לא יכול לנקוב אפילו בחמישה שמות! אז, זאת אנטישמיות". יהודים אמריקנים, אפילו המפורסמים והמכובדים בהם, כמו מפיקי סרטים ובמאים, לא מרגישים בטוחים במדינה הזאת ועדיין מפחדים להפיק סרטים על יהודים.
מדוע הם מפחדים?
כי "היהודים מכירים את ההיסטוריה", אומר אייב.
גם לאייב יש היסטוריה, ואפילו מעניינת למדי. אני מבקש ממנו לשתף אותי בה.
אייב מציע לי לקרוא את הסיפור בספר שלו, אבל אני אומר לי שאני רוצה שהוא ישתף אותי בו 'בחי'.
"נולדתי בפולין בשנת 1940. ברחנו, אני וההורים שלי, בכיוון מזרח — להתרחק מהגרמנים. הגרמנים תפסו אותנו בווילנה שבליטה. נסענו עם האומנת שלי. הם הורו ליהודים להיכנס לגטו. האומנת שלי אמרה 'זה יימשך כמה ימים, כמה שבועות; אני אטפל בו'".
הוריו החליטו לקבל את הצעתה.
"איך הם החליטו? את זה הם לא הצליחו להסביר לי אף פעם. זאת הייתה החלטה שהצילה את החיים שלי ואת החיים שלהם. היא שמרה עלי ארבע שנים. היא הטבילה אותי, הסתירה אותי, הגנה עלי, במשך ארבע שנים!".
היא קתולית?
"כן".
האם היא שרה לך שירי תפילה קתוליים?
"הייתי יורק על יהודים ברחוב! הייתי הולך לכנסייה והייתי מתפלל כל לילה".
וירקת על יהודים ברחוב?
"כן!".
בן כמה היית?
"ארבע, חמש".
אתה עוד זוכר את זה?
"קשה לזכור מה אני זוכר ומה אני לא זוכר… הורי ניצלו בדרך נס. אמי הייתה מבקרת כארית, ולי אמרו שהיא הדודה שלי. אבי חזר, מצא את אימא שלי ומצא אותי. הוא גילה שכולם הלכו. הוא אמר לה [לאומנת]: 'נלך ביחד לאן שנלך, לפלסטינה', והיא אמרה: 'אני הצלתי אותו, הוא שייך לי ולכנסייה הקתולית'".
בן כמה היית אז?
"בן שש. היא ניסתה אז לסלק את אבא שלי מהסיפור. היא הלכה לסובייטים ואמרה להם שהוא שיתף פעולה עם הגרמנים. הם אסרו אותו, חקרו אותו, ושחררו אותו. אחרי כמה שבועות [היא אמרה ש]הוא גנב מהמפעל שבו הוא עבד. הם שוב אסרו אותו, ושחררו אותו. בפעם השלישית היא התגנבה והביאה את הקג"ב, והם שוב אסרו אותו ואמרו להורים שלי: 'אתם חייבים לעמוד למשפט [כדי להכריע מי יחזיק בילד]; אין לנו זמן למשחקים האלה'. אז הם הלכו לבית־המשפט ובית־המשפט קבע שאני שייך להורים שלי".
ולאן רצית ללכת, רצית להישאר עם האומנת?
"עורך הדין שלה רצה שישאלו אותי והשופט קבע שאני צעיר מכדי לדעת מה טוב בשבילי. אם היו שואלים אותי, לא הייתי כאן היום".
היית עם האומנת.
"ברור. הייתי כומר. אולי חשמן. מי יודע? ווער ווייסט?"
כשהוא שב לבסוף לחיק הוריו, הוא לא ידע שהוא יהודי.
"אחרי המלחמה," הוא מספר לי, הוא בא הביתה יום אחד ובכה לאמא שלו: "הם קראו לי בשמות מלוכלכים, הם קראו לי ז'יד. מאמי! מאמי!".
בן כמה היית כשהאומנת קיבלה אותך?
"בן שנה ושלושה חודשים".
הוריו עברו מווילנה ללודז', והאומנת נסעה בעקבותיהם. ושם, בלודז', האומנת חטפה אותו. אבא שלו לא ישב בשקט, וחטף אותו ממנה. זמן קצר אחרי החוויה הזאת המשפחה הבריחה את הגבול למחנה עקורים באוסטריה.
באיזו נקודה הבנתה שאתה יהודי?
"אבא שלי, בהתחלה, הוריד את הצלם (הצלב) שלי ושם עלי טלית קטן (ציצית). מבחינתי, כל עוד היה לי תחליף, הכל היה בסדר. הייתי הולך לכנסייה והייתי הולך לשול. עם אבא שלי. בדרך לשול הייתי מנשק את ידו של הכומר. הייתי מדקלם את התפילות שלי בלטינית." עד שיום אחד אמר לו אביו: "אתה לא חייב לכרוע ברך לתפילה".
האומנת לא שמרה על קשר איתו או עם המשפחה, חוץ מאישורים לכסף ולחבילות שההורים שלו שלחו לה לאורך השנים. בשנת 1956 הודיעו להוריו שהם צריכים להפסיק לשלוח לה כסף וחבילות כי היא נפטרה.
מה אתה חושב עליה היום, האם אתה אוהב אותה?
"אני אוהב אותה".
מתי הייתה הפעם האחרונה שחשבת עליה, שהדמות שלה עלתה אצלך?
"היא עולה הרבה בחלומות. אני חולם על ההורים שלי ואני חולם עליה".
למה תתגעגע במיוחד כשתעזוב את הליגה נגד השמצה?
"ליכולת לקום כל בוקר ולשנות משהו, להילחם בצד המכוער — אני אתגעגע לזה".
אנחנו נתגעגע אליו הרבה יותר.
אני רק מחכה לרגע שהערבים יתהפכו על אירפה, יתחילו לעשות שם מגה פיגועים, אני באמת מחכה ליום הזה, שיהפוך אותי לאדם נורא מאושר צריך להפסיק לטוס לאירפה, אבל מה אני אגיד, עוד יש לנו בארץ שממנים את ארגון הטרור שנקרא טורקיה
האייב הזה אחראי לפחות לחצי מכל האמטישמיות בכל העולם. אם היה מפסיק להתערב בחיי עמים אחרים לא היה לאנטישמים כמעט שום תחמושת