המשפחות השכולות זכאיות למלוא ההבנה והאמפתיה, אך על קברינטי המדינה לדעת לנטרל השפעות רגשיות מתהליך קבלת ההחלטות. שכול כשלעצמו אינו טענה מספיקה לטרפוד החלטות ממשלה. הכאב מדבר, אבל לא יכול להחליט
צער השכול כמניע רגשי להחלטות אינו דבר חדש. טבע האנושות והמנוע האמוציונלי שיש בכל אדם, הופכים לעתים מצבים מורכבים שאמורים להיבחן בענייניות ובשכלתנות, לדילמות של ממש. מקורות היהדות שזורים בסיפורים על דילמות רגשיות מול התבוננות מפוכחת במציאות, וגם דברי ימי המדינה הביאו סיפורים רבים של רגשנות לעומת החלטה קרה.
והנה גם היום ניצב העם היהודי ומביט ברגשות שכול כמדד למהלך שצריך להיות שכלתני. הפעם הדברים אמורים בהחלטתו של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, למנות את תא"ל גל הירש למפכ"ל המשטרה הבא. מבין שלל הביקורות, חלקן המפקפקות בכישוריו, בעומק ניסיונו או כאלו הטוענות שהמינוי צריך לבוא מתוך שורות הארגון, מבצבצת ביקורת של הורים שכולים שבניהם נפלו תחת פיקודו של הירש.
גל הירש הוא לא הסיפור. כל מפקד בכיר או זוטר בצבא עשוי למצוא את עצמו אחראי למותם של חיילים שנפלו במילוי תפקידם. אם אכן יתברר שכשל פיקודי גרם לאובדן חיי-אדם, הצבא צריך לנקוט בהליכים הנכונים ולהביא את הפרשה לסיומה. הבעיה בפרשות מסוג זה שגם כאשר אין כשל פיקודי או מקצועי בהתנהלות הקצין, ההורים בצערם מבטאים פקפוק ביכולותיו – לא בהכרח עם הבנה מיוחדת בנושא המדובר. עם כל הכאב, מציאות של הורים שכולים המצליחים לקבוע או לטרפד מדיניות ללא קשר למיצוי ההליכים בתוך המערכת היא רעה חולה.
בדו"ח אלמוג לבחינת אירועי מלחמת לבנון השנייה ננזף הירש על כשל בהטמעת הנהלים שהגדיר למקרה חטיפה, וייתכן כי הוא נושא באחריות לאירוע חטיפת רגב וגולדווסר. טענה זו היא טענה עניינית המפקפקת בכישוריו המקצועיים של הירש ויש לתת עליה את הדעת. אך מכאן ועד הטלת האחריות עליו למותם של חיילים רבים אחרים הדרך רחוקה מאוד, וברוב המקרים מדובר באירועים שלא היו תלויים במעשיו של הירש או בהחלטותיו.
במכתב שכתב אב שכול הוא הודה שאף-על-פי שאינו מכיר את הירש, "הוא נכשל מבחינתי בהיבט האישי שלא השיב את בני הביתה, וגם בהיבט הלאומי במבחן הכי משמעותי של מדינה – במלחמה". בהמשך ציין אותו האב כי "אם יחזירו לי את בני ואוכל לחבק אותו אולי היית מאמין לתהליך הטיהור שבוצע לאחר 9 שנים". נימוקים מלאי כאב, ברורים וחדים, אך הם פשוט לא רלוונטיים. עם כל הכאב וההשתתפות בצער, לאב שכול אין יתרון כלשהו בהבנת המערכה ותפקודם של מפקדי צה"ל על פני כל אזרח אחר מן השורה.
סכנה לסדרי שלטון
אם היינו בוחנים כל מינוי מקצועי תחת פרספקטיבת הכאב ייתכן שאהוד ברק, שכרמטכ"ל נכח באסון צאלים ב' בו נהרגו חמישה לוחמי סיירת מטכ"ל, היה נדרש שלא להתמודד לראשות הממשלה. או אריק שרון, שהוביל את מלחמת לבנון בה נהרגו 654 חיילים, היה נדרש גם הוא שלא להתמנות לתפקיד ציבורי. ומה נגיד על רבין, רמטכ"ל צה"ל במלחמת ששת הימים? או על בן-גוריון שתחת ידיו קיפחו את חייהם קרוב ל-7,000 צעירים – אחוז שלם מאוכלוסיית המדינה הצעירה?
את פרשת הירש ניתן לסכם בדבריו של צבי רגב, אביו של אלדד ז"ל שדיבר על תחושתו ש"לא סופרים את המשפחות השכולות", אך למרות זאת העיד כי מהפגישות שלו עם גל הירש הוא גילה "אדם שמבין עניין, הוא הסביר לנו מה קרה שם. יש לו הצלחה בפיקוד על אנשים, אני לא רוצה לחוות דעה. אני סגור עם הכאב שלי וממשיך לחיות איתו".
לא עניין של ימין ושמאל
המצב הקיים, בו משפחות השכול קרובות מאוד למעגל קבלת ההחלטות וביכולתם להפעיל לחץ תקשורתי רגשני, הוא מגונה ופוגע בהליך יישום המדיניות של הממשלה. ראינו את זה בלחצים הציבוריים ליציאה מלבנון שהפעיל פורום 'ארבע אמהות' יחד עם העיתונאית דאז שלי יחימוביץ'; ואנו רואים זאת גם מימין, בהתנגדות לשחרור מחבלים מטעם ארגוני משפחות שכולות הטוענות לפגיעה ברגשותיהן.
בארצות-הברית נהוג שהנשיא לא נפגש עם בני משפחותים של שבויים אמריקנים כדי למנוע מצב בו הלחץ הרגשי ישבש את יכולת קבלת ההחלטות השכלית. בבית הלבן אין נציג הממונה על קשר עם משפחות חטופים, וערוצי התקשורת בין הממשל למשפחות לוקים בחוסר בהירות, כחלק מאסטרטגיה של הממשל לנטרול הלחץ הרגשי על קבלת ההחלטות.
קרבנן של המשפחות השכולות הוא גדול וקשה, אך יש להציב גבול ברור שאותו אין לעבור. כאב ואובדן אישיים אינם פקטור רלוונטי בקבלת החלטות ציבוריות.
אני מניח שגם לא בשחרור אסירים עם דם על הידיים
טיעון חלש
תנוח
שיחרור אסירים עם דם על הידיים גרם ויגרום להקזת דם נוספת של יהודים. את זה ניסו המשפחות השכולות למנוע.
בין זה ובין מינויו של גל הירש אין שום קשר.
תודה. יפה ונכון.
אם כבר הירש הוזכר אז אני תמה למה נמנעו לפרסם כאן באתר מאמר דעה ביחס למינויו. למיטב זכרוני הירש הוא תלמיד מבית מדרשו של תת-אלוף המבריק והבעייתי ממדרגה ראשונה שמעון נוה. נוה יבא כל מיני מושגים ואפני חשיבה מהפילוסופיה הצרפתית שהמאפיין המרכזי שלהם הוא חוסר בהירות ופיתח דרכם צורות חשיבה אסטרטגיות חדשות שעד היום אנחנו סובלים מהם.
בוגי הוא אחד החניכים של נוה )לא פלא מדוע הוא תמך במינויו של הירש). הוא זה שאחראי על כניסתם של שלל מונחים תבוסתניים כ'להתיש את האויב' ועוד, כולם פרי מוחו הקודח של המגלומן נוה.
אגב, אחת הביקורות על הירש אחרי מלחמת לבנון השניה הייתה על זה שהוא הכניס כל מיני מונחים חדשים עמומים לז'רגון הצבאי, כמו 'השתבללות , והם גרמו לבעיות בתקשורת בין המפקדים.המונחים כולם מלימודיו אצל נוה.
אתר מידה פרסם בעבר מאמרים נגד שר הביטחון והתנהלותו ובשם העקביות ראוי לפרסם בקשר להירש.
מצפה.
לא מדובר כאן על המשפחות השכולות אלא על השכל הישר. מח"ט בנימין בזמן ביצוע הלינץ' ברמאללה היה גל הירש. אתה מבין את הביזיון? את הבושה?
הלינץ' ברמאללה היה הסמל לבושה, חיילי מילואים שטעו בדרכם, הטבח חסר הרחמים ע"י המחבלים כשהמון ערבים מריע בצהלות, הרצח בעינויים וכמובן חוסר התגובה של צה"ל לאירוע בזמן אמת.
הבן אדם הפסיד את מלחמת לבנון, נתן הוראות לשטח בלי להבין מה קורה בכלל. לא מקשיב לפקודים שלו, חושב שהוא יודע כל. וכל מה שענין אותו זה התדריך לחיילי המילואים ויחסי הציבור שלו. גם לפי העסקים הפרטיים שלו רמת המוסר לא זוכה להצטיינות יתרה, מקסימום לחקירת משטרה על שוחד והלבנת הון.
אסור למנות אותו לכל תפקיד ציבורי ובטח תפקיד הכרוך באחריות על חיי אדם. כל מי שהיה אחראי למחדל מלחמת לבנון 2 צריך לשבת בבית, הפנסיות הצבאיות והדרגות גם היו צריכות להשלל מהם אבל מה לעשות שאנחנו חיים במשטר צבאי ואי אפשר להכריז על גנרלים מפסידים ככאלו.
.מה שכתבת אולי נכון ואולי לא, אבל לא קשור לתוכן הכתבה
הכתבה לא עוסקת כלל בשאלה האם גל הירש מתאים או לא מתאים להיות מפכ"ל, אלא על לגיטימיות השימוש בשכול ובכאב אישי של משפחות שכולות ככלי להשפעה על החלטות ממשלה
אינני מכיר את גל הירש, והוא עצמו לא ממש מעניין אותי.
עם זאת, לדעתי הסיבה היחידה להתנגד למינויו הינה הפלצנות שלו ומה שנמשך ממנה.
"הלו, זה רדיו?" מי שלא מכיר את המערכון הזה של הגשש, לא יבין את הבעייתיות של גל הירש כאדם בתפקיד שכזה.
גל הירש, ולפי הכותב בתגובה מעלי ישנם עוד כמה כמוהו, כנראה חולם שהוא נמצא באקדמיה הצרפתית ללימודי פילוסופיה לתואר עשירי.
גל הירש כנראה לא מסוגל להפנים שהוא נמצא במזרח התיכון, ושפה מדברים בשפת הרחוב ולא בשפת הפלצנות.
כנראה שדו"ח אלמוג רמז לו בעניין והירש לא הבין זאת. מכיון שלא ראיתי את פקודותיו של גל הירש, אני מניע שהסיבה שהוא לא הטמיע את פקודותיו אצל פקודיו, היא משום שאלו לא מסוגלים להבין את עומק חשיבתו ולתרגם את דבריו לשפת המעשה. חייל שנמצא במלחמה לא אמור לנסות לתהות ולהבין את פקודת מפקדו. דברי המפקד צריכים להיות פשוטים ונהירים לכל אחד, בכל שרשרת הפיקוד. אם מפקד חושב שפקודיו צריכים להבין שפה גבוהה יותר, הוא בסוף יגרום להם להבין שהפלצנות שלו חשובה יותר מחייהם (ע"ע הצבא הסורי). משום כך הוא אינו ראוי, לדעתי, לפקד על אירגון כמו משטרת ישראל, ארגון המורכב ברובו מאנשים טובים שלמזלם הם חסרי הבנה בסיסית בפילוסופיה צרפתית.
דוח של אלמוג ושל יורם יאיר בא כדי "לתפור" את כל האחריות כולה לכשל המבצעי על גל הירש וחלוץ לאחר מלחמת לבנון השניה זרק את כל האחריות לכשלונות על ה4 האוגדות ומפקדי הגזרה למינהם(צוקרמן, איינזברג , צור והירש כנ"ל) כרגיל אנשים סומים את מוחם כדי שהעיתונאים ינצחו לגלגל אשמות הכל כדי לנקות מכל אחריות את הדרג המדיני והרמטכ"ל כל הבובות הכפופת תחתיו(האלופים למינהם)וצבא שקיבלו בירושה. בל נשכח שהמלחמה הזו התנהלה על מסכי פלזמה של מחטים ומגדים למינהם והערכות של אי ציוד לוגיסטי לא צבאי במערכה הזו!
טעות עצומה. הכאב של המשפחות אמור להניע אותם א) לצאת לרשות הרבים, דבר שהאדם הממוצע נמנע ממנו. ב) להעמיק חקר במקום שהאדם הממוצע מאבד עניין. אלו יתרונות גדולים. לכן צריך להקשיב להם, לא מפני שיש להם זכויות הצבעה עודפות, אלא בגלל הנאמר לעיל. הירש הוא כשלון מובהק, ובמדינת ישראל מקדמים את הנכשלים.
על מה אתם מדברים?
המשפחות השכולות מביאות עובדות ואני מכיר את חלקן
לבדיות של עצמו. בעל אישיות גבולית האמת והשקר אצלו מעורבבים והוא נוטה להאמין מינוי לא ראוי ואני מציע למי שלא מכיר אותו לא לדבר ולהטעות את הציבור…