אל תמהרו להספיד את הטנק

מאז נכנס הטנק לשימוש במלחמת־העולם הראשונה, המומחים בצבא ומחוצה לו מצביעים שוב ושוב על מידת אי־התאמתו לתנאי הקרב המודרניים • כיצד קרה שאחרי כל ההספדים הטנק עדיין מככב בשדה המערכה? • במלאת מאה שנים להמצאת הטנק, אנו מתכבדים להביא בפניכם מאמר מרתק מה'ג'ורנל אוף מיליטרי אופריישנס'

מאנגלית: אורי רדלר

מלחמת החפירות הסטטית של מלחמת־העולם הראשונה הובילה לפיתוח הטנק: פלטפורמת הלחימה הראשונה המשלבת תנועה (באמצעות מנוע שריפה פנימית וגלגלי זחל), כוח אש (מכונות ירייה ותותחים), והגנה (שריון). זו הייתה המערכת היחידה ששילבה את השלושה ביחידה אחת, גם אם ביצועי הטנק היו אז ירודים למדי. במלחמת־העולם השנייה כבר הפך הטנק כלי מתקדם דיו להפוך מרכיב משמעותי במלחמת התנועה ולגורם מרכזי בלוחמה.

דור אחרי דור, מאז נכנס הטנק לשדה המערכה במלחמת־העולם הראשונה, מכריזים המומחים בצבא ומחוצה לו על מותו, או מצביעים שוב ושוב על מידת אי־התאמתו לתנאי קרב שונים. הקינה נמשכת גם היום. הטיעונים נגד הטנק לובשים בדרך כלל אחת משלוש צורות. צורה ראשונה של טיעון היא שאבד הכלח על הטנק, משום שנמצא נשק יעיל להתמודד עמו. צורה שנייה היא שלא ניתן להשתמש בטנק בסביבות לחימה מסוימות (בדרך כלל אלו שנחשבו חשובות במיוחד באותה תקופה). צורה שלישית של הטיעון היא שהטנק אינו יעיל בסוג מסוים של לוחמה (כלומר, בסוג הלוחמה שהוכרזה "לוחמת העתיד"). ובכל זאת, הטנק שורד כמעט בכל הצבאות המודרניים היום.

הסיבה לכך היא הצורך המתמשך של הכוחות הלוחמים בשילוב של תנועה, כוח אש והגנה, גם אם זו אינה לובשת את הדמות הרגילה של כלי מתכת כבד עם צריח הנוסע בדרכים. במלים אחרות, לא הטנק שורד — אלא שורדת תפישת שילוב הכוחות, הבנויה סביב כוח אש משוריין הנמצא בתנועה, בין אם היא בנויה סביב טנק רגיל או סביב מערכת אחרת.

כישלונות ומהפכות בתורה הצבאית

הביקורת על הטנק נובעת מהעובדה שבכמה מערכות במהלך השנים נוצר הרושם כי "הטנק נכשל". אך עיון מעמיק בתקדימים אלו מגלה כי כשהטנק נכשל, הוא נכשל בדרך כלל משתי סיבות עיקריות. ראשית, בגלל דמיון מוגבל של אלו שעשו בו שימוש (כמו הצרפתים במערכת 1940 מול הגרמנים). שנית, בגלל היעדר היכולת להשתמש בו כחלק ממערך משולב של כוחות, המנצל את התועלת שבכוח אש נע ומוגן, עם אספקת אמצעים להתגבר על הפגיעוּת המובנית של הטנק. הכישלון הבולט ביותר של כוח טנקים בלבד נרשם ככל הנראה בשלבים הראשונים של מלחמת יום כיפור בשנת 1973. על בסיס הצלחתם בשנת 1967 מיקדו מפקדי צה"ל את מאמציהם בחיל האוויר ובכוחות המשוריינים. לכך היו שתי השפעות שליליות במלחמה. ראשית, הם הפכו את משימתו של האויב קלה הרבה יותר. במקום למצוא פתרונות לכוח משולב, יכלו המצרים והסורים להתמקד בשתי יכולות עיקריות בלבד — כוח אווירי וטנקים. בשני המקרים מצאו הערבים פתרונות תורתיים וטכנולוגיים. שנית, בגלל ההתמקדות של צה"ל בשתי יכולות אלו בלבד, ברגע שהיכולות נוטרלו באופן מעשי, לא היה לצה"ל פתרון נוסף לבעיה. התוצאה הסופית הייתה קרובה לאסון עבור צה"ל, אסון שנמנע רק בזכות שילוב הרעיון של כוח משולב בלחימה.

אחרי מלחמת יום כיפור הגיעו כמה אנשים למסקנה המוטעית שמערכות טילי נ.ט. מונחים מבשרים את מותו של הטנק. 'הניו־יורק טיימס' האמריקני פרסם ב-2 בינואר 1974 מאמר שהכריז כי "חיל רגלים חמוש בטילי נ.ט. מודרניים יכול לבלום כוח משוריין, ועתיד להשיב לחיל הרגלים את תוארו כמלכת שדה הקרב… היעילות של חיל רגלים כזה נגד טנקים, והפיתוח הנמשך של שיגור נייד של טילי קרקע-אוויר מדויקים מספק לנו לקח חשוב נוסף: דעיכתו של השילוב בין טנק ומטוס ההפצצה, ששלטה ברוב שדות הקרב מאז שנת 1940, ככוח הטקטי המכריע". בפועל, רק טנקים בודדים הושמדו בטילי סאגר במלחמת יום כיפור. מה שזעזע את צה"ל באופן כה עמוק היה ההלם הפסיכולוגי והיעדר יכולת תגובה בכוחות משולבים. המלחמה לא סימנה את מותו של הטנק — זו הייתה פשוט קריאת השכמה לשוב לפתרון של כוחות משולבים בלחימה.

מה שמכונה 'המהפכה בעניינים הצבאיים' התעוררה בעיקר בזכות ההצלחה הכבירה של הכוחות במלחמת המפרץ, וזו הביאה גם לקריאות להפחתה או לחיסול הכוחות המשוריינים. טיפוסי לתקופה היה המאמר 'רוחות אומדורמן', שהופיע בכתב העת U.S. Army War College’s journal, Parameters. המחבר טען כי "המקרים הבעייתיים והמאבק בכוחות הגרילה לא היו קסומים כמו צעידת המנצחים אל צרפת הכבושה, והם הועברו לטיפולם של החי"ר הקל והכוחות המיוחדים, כך שהצבא בסגנון הישן יכול היה לדהור במהירות, הדור ונטול בעיות, בקרב אוויר-יבשה רגיל". בהמשך מציין הכותב כי "מבחינה טקטית, הכוחות המשוריינים הם תוספת אקזוטית ומיוחדת, אך התערבות של מעצמת על נשענת בפועל על כוחות החי"ר".

מהדברים עלה בבירור כי תור השריון חלף, והגיע תורו של החי"ר הממונע. הזמן הנכון ביותר להוכיח זאת בא אחרי מלחמת עיראק והמסע נגד לוחמת הגרילה שבא בעקבותיו. אם נניח בצד את העובדה שבחזית המסע לכיבוש בגדאד, שהפיל את משטרו של סדאם חוסיין, עמד שילוב של כוחות משוריינים כבדים, אוגדת החי"ר הממונעת השלישית וכמה יחידות משולבות כבדות של הנחתים האמריקנים ועמיתיה של ארצות־הברית בקואליציה, המאבק שבא אחרי כן היה מתאים, כך נדמה, לתבנית אותה תאר הכותב: מאבק המותאם לחי"ר קל וליחידות מיוחדות. אך מה שאירע היה ההפך הגמור. יחידות החי"ר הקלות תבעו עד מהרה שיפור בתנועתיות, במיגון ובכוח האש. נערכו שינויים חפוזים ברכבי השטח (ההאמרים) באמצעות תוספת שריון, כדי למגן את הלוחמים, והוגדל כוח האש של כלי הרכב. רכב השטח הפך למעשה לכלי רכב משוריין קל מאוד, המשלב תנועה, הגנה וכוח אש.

התאמה נוספת הייתה ההשמה של ה'סטרייקר', כלי רכב גלגלי משוריין בסדר גודל בינוני. מהירות הנסיעה הגבוהה שלו בדרכים אפשרה לו לעבור מאזור לאזור במהירות, עם מיגון וכוח אש גדולים משל ההאם-וי. האויב התאים את עצמו להתקיף כלי רכב אלו, והמיגון המשוריין שלהם הוגדל בהתאם. אפשרויות ההגדלה של המיגון להאם וי היו מוגבלות, ולכן הוא הפך פגיע מדי ככלי הרכב הממונע העיקרי בדרכים שבהן הוטמנו מטעני חבלה מאולתרים. כדי להתמודד עם הבעיה אימץ הצבא האמריקני את כלי הרכב MRAP (ראשי תיבות של ממוגן מוקשים ומארבים) כלי רכב גדול זה נועד באופן ספציפי ליצור איזון בין הגנה, כוח אש ותנועה בסביבה העיראקית. והטנק?

הטנק נחשב תחילה כלי רכב מעוט-ערך אל מול לוחמת הגרילה ובשטחים מעוירים, אך עד מהרה הפך כלי רכב חיוני. כפי שניסח את הדברים מפקד אחת האוגדות: "אף אחד לא רוצה לרדת העירה בלי טנקים". הטנקים היו שימושיים לא רק בשטח המדברי הפתוח — ערכם גדל בהדרגה גם בלחימה עירונית. הנחתים בפלוג'ה דרשו תוספת של יחידות טנקים לשריון שלהם, שכן מפקד הנחתים סבר ש"המודיעין שלנו חשף את העצמה האדירה של ההגנה של ההתקוממות בפאלוג'ה, והנחתים סבורים שאין להם מספיק טנקים וכלי לחימה כבדים כדי לחדור במהירות דרך הטבעת החיצונית של המגינים ולהוביל את המתקפה". יחידות שהופעלו תחילה בלי טנקים תבעו שיישלחו טנקים לעיראק בגלל השילוב של תנועה, כוח אש ומיגון שהפכו יקרי ערך במאבק מטווח קצר מול יריב בעל יכולת.

השימושיות המגוונת של השריון

לחימה באזור עירוני אינה הסביבה הקרובה היחידה שבה הוכחה התועלת שבשילוב כוחות לחימה. הרעיון שהטנק הוא כלי נשק חסר ערך בשטחי הג'ונגל הופרכה פעמים רבות. היפנים השתמשו בטנקים ביעילות בכיבוש סינגפור. ספרו של פילדמרשל ויליאם סלים, 'מתבוסה לניצחון', כולל כמה התייחסויות לשימושיות של הטנקים בלוחמה בג'ונגל: "ניתן להשתמש בטנקים כמעט בכל פני שטח, למעט ביצות. בקרב מטווח קצר הם מלווים תמיד בכוח חי"ר לצורך סיור ומגננה". וכן:

הופרכה לחלוטין הנבואה של הברנשים האומללים שאמרו, אל"ף, שהטנקים לעולם לא יוכלו להגיע לקו, ובי"ת, שהם לעולם לא יוכלו לטפס על הגבעות, וגימ"ל, שאם הם יצליחו, העצים יאטו אותם עד כדי כך שהנ.ט. היפני יוריד אותם כמו ברווזים במטווח. הטנקים, הרבה טנקים… טיפסו במעלה ובשטח מעל לשוחות הרובים נגד טנקים… זאת הייתה הבעיה העתיקה של מלחמת־העולם הראשונה — איך להביא את איש החי"ר אל האויב בלי עצירה באש החיפוי שגרמה לאויב להשאיר את הראש למטה. הבעיה נפתרה בארקאן — ושועתקה בכל החיל הארבעה־עשר — בידי הטנקים…

התרחשות דומה אירעה במהלך מלחמת וייטנאם, שם הודגמה בעליל התועלת של כוחות משוריינים. הגנרל דון א. סטארי, בספרו Mounted Combat in Vietnam נתן חיזוק לרעיון ששילוב כוחות משוריינים וחי"ר ממונה היה יעיל באזור שתחילה סברו שאינו מתאים להם כלל.

הסברה הרווחת הייתה שאקלים המונסונים של וייטנאם, לצד הג'ונגל ושדות האורז, יצרו סביבה עוינת מדי לציון ממוכן: הוסכם גם שכוחות משוריינים לא יצליחו להתמודד עם אויב חמקמק הפועל ממארבי ג'ונגל… רק בשנת 1967, עם זאת, נערך מחקר שכותרתו פעולות קרב ממוכנות ומשורינות, וייטנאם… אשר תאר באופן מלא את האפשרויות הגלומות בכוחות משוריינים… ממצאי המחקר היו שרכב משוריין הוא ככל הנראה הכוח הטוב ביותר במונחי עלות-תועלת בשדה הקרב בווייטנאם… מתחילת מרץ 1965 ועד הפסקת האש בינואר 1973 השתתפו יחידות משוריינות של צבא ארצות־הברית כמעט בכל פעולת מתקפה בקנה מידה רחב… אחרי שמונה שנים של לחימה במדינה שבה סברו כי תנועת טנקים לא תהיה אפשרית, בתנאי מזג אוויר שהיו אמורים למנוע פעולות משוריינות, ואחרי התמודדות עם אויב חמקמק, שלפי ההערכות היה לו יתרון משמעותי מול יחידות משוריינות עלה כי הכוחות המשוריינים היו כוח קרבי רב־עצמה, גמיש וחיוני… כשהחלו הליכי הפרישה מחדש של הכוח בתחילת 1969 לא נכללו היחידות המשוריינות בשלב הראשון של הפרישה מחדש, ולמעשה המתכננים שבו ודחו את הפרישה מחדש של הכוח המשוריין, כשהם נמנעים מפרישה מחודשת של כוח זה עד תום המלחמה ממש.

הדוגמאות שלעיל נוגעות לשימוש בשריון בג'ונגלים, אך גם השימוש בשריון בסביבה מעוירת התפתח לאורך השנים. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מחקר שפורסם באחרונה בידי Combat Studies Institute, תחת הכותרת 'שוברים דפוסים: טנקים בערים'. מתוך ההקדמה:

קשה למצוא לקח מובהק יותר בהיסטוריה הצבאית מהמימרה שטנקים אינם מתפקדים היטב בערים. הרעיון של שימוש מכוון בטנקים בלוחמה עירונית נחשב בעיני רבים כפירה בעיקר. בשוברים את הדפוס: טנקים בערים מפריך מר קן גוט את הרעיון באמצעות סדרות זמן של חמישה מקרי מבחן ממלחמת־העולם השנייה ועד למלחמה בעיראק… מקרי מבחן אלו מראים כי כדי להצליח בקרב עירוני הטנקים חייבים לעשות הרבה יותר מרק 'להגיע' לזירת הקרב. שני הלקחים הבולטים הנובעים מהמחקר — מאאכן בשנת 1944 ועד לפלוג'ה בשנת 2004 — הם הצורך בשימוש בשילוב של כוחות לוחמים ברמה הטקטית הנמוכה ביותר. יחידות שהוכשרו היטב, בתמיכה נאותה, הם כוח מכריע בסביבה עירונית…

דוגמה נוספת לתועלת שבשריון בערים ניתנה באוקטובר 1993 במוגדישו שבסומליה ("בלקהוק דאון"). בקרב שהתנהל בעיר המאוכלסת בצפיפות. כל הניסיונות לחלץ את חיילי הריינג'רס הנצורים נכשלו, עד שנעשה שימוש בכוח טנקים. כך אירע גם בעירק, שם אמר צלף של יחידת העילית SEAL, כריס קייל, כי "הם [האויב] היו בכל מקום מסביב, ממש מכל מקום" והדרך הבטוחה היחידה הייתה "להיכנס [אל העיר] עם כלי רכב משוריינים".

ויכוחים על דוקטרינה

השימוש בשריון בערי עיראק גרם לשינוי בתורת הלחימה העירונית של הצבא האמריקני, במהדורת 2003 של מדריך השטח לפעולות עירוניות (UO) סוכמה כך הגישה לשריון בערים: "בדרך כלל אין צורך במספר גדול של כלים משוריינים, אך לוחמה עירונית מוצלחת דורשת שילוב כל היכולות של הכוחות המזוינים". נוסף על־כך, "סוגים שונים של כוחות — כמו כוח משוריין, תותחנים או כימי — הם בעלי תפקיד חיוני בסוגים מסוימים של פעולות עירוניות, אך הם ישימים פחות למגוון המלא של פעולות צבא בערים". ואחרון, "לוחמה עירונית דורשת גידול בשיעור החי"ר הלא רכוב וביכולות הנדסה. שריון אינו נדרש באותו היקף".

שלוש שנים מאוחר יותר, במהדורה הבאה של המדריך, השתנתה עמדתו של הצבא באופן משמעותי בעקבות ההתנסות בעיראק. כעת נקבע כי "אחת הטקטיקות היא של שילוב יעיל של כוחות במשימה, כולל הגברת יכולת התמרון של הכוח הלא ממונע, בשילוב עם שריון ועם הנדסה קרבית, פעולות מתמשכות וחיזוק טכנולוגי… כוחות שריון ומסוקי תקיפה יכולים גם הם לסייע בתמרון באמצעות פעולת הלם שיכולה להיות לה השפעה פסיכולוגית, במיוחד כנגד איומים עם אימון נכון, ובמקרים מסוימים גם כנגד המונים עוינים".

מה שיוצא מכל הדוגמאות האלו הוא ששילוב כוחות מזוינים המשתמשים בכוח אש ממונע וממוגן שימושי כמעט בכל סביבת לחימה.

בשנים האחרונות הייתה מתקפה נוספת על מערכות אלו מאחד המבקרים הוותיקים והעקביים של הצבא האמריקני ואופן פעולתו, וויליאם ס. לינד, שכתב בכתב־עת מקוון ה-The American Conservative: "בכל שנה חיל הנחתים בוחר בעיר בת מזל אחרת לארח את [שבוע הנחתים]… הכיכר המרכזית הייתה גדושה טנקים, כלי ארטילריה וכלי רכב עם שריון קל… אך במלחמה נגד יריב לא-מדינתי, התוצאה של הנחתים היא 0 מול 4. הנחתים, לצד שאר השירותים המזוינים, הפסידו בלבנון, בסומליה, בעירק ובאפגניסטן…".

מהתיאור הזה השתמע בבירור שהמערכות האלו — טנקים, ארטילריה ושריונים קלים — אינם רלוונטיים למה שהוא מכנה 'לוחמה מהדור הרביעי'. הוא ממשיך ומכריז כי "מלחמות אמיתיות עם תוצאות שיש להן חשיבות מנוהלות כעת בהצלחה בידי מיליציות מאולתרות, כנופיות ושבטים… במאבק הוגן, הנחתים של ארצות־הברית היו מכים כל אחד מהגורמים האלו שוק-על-ירך, למעט חיזבאללה, אולי. אבל קרב הוגן בעינינו דומה לדו־קרב אבירים, טנק נגד טנק, מטוס תקיפה נגד מטוס תקיפה…. כמובן שאנחנו מעוניינים בדו־קרב כזה [אך] הכוחות של הדור הרביעי מנסים לחמוק ממנו. לנו נותר רק לנופף בחרבנו אל מול טחנות רוח".

אך הביקורת הזו מחטיאה את המטרה. ניתן להתווכח מכאן ועד להודעה חדשה על הגישה הנכונה ביותר לניהול מאבק בכוחות התקוממות, אך אין מלחמה בלי לחימה. בלי לחימה אין הדבר מעניינו של הצבא. הלחימה בכוחות ההתקוממות מתנהלת לפי מערך חוקים שונה, אך זו עדיין לחימה. וכשיש לחימה, יש תועלת בטנקים ובזחל"מים, שכן כשנלחמים יש צורך בתנועה, בהגנה ובכוח אש. ניתן לעשות שימוש מדוקדק יותר בכוח האש, אך הוא עדיין חייב לנוע בשדה הקרב ולזכות להגנה. משום כך בעירק ובאפגניסטן שב וגאה השימוש בשריון.

דוגמה אחת לכך היא הקנדים באפגניסטן. בשנת 2003 תכנן הצבא הקנדי להיפטר מהשריון הכבד שלו, ולהמיר את הטנקים ברכב קרבי משוריין קל (LAV). הנסיבות באפגניסטן הכתיבו, עם זאת, את הצורך בשריון בסביבה זו. כשנערכה ההחלטה לרכוש ולהשתמש בטנקים, שב והפיץ פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת בריטיש קולומביה את הטיעונים שהטנק פגיע מדי בפני שטח כאלו וכנגד אויב שכזה.

עם זאת, ההתנסות של הקנדים הובילה למסקנות אחרות:

ההשמה של טנקים ושריון הנדסי באפגניסטן באוקטובר 2006, והתמיכה ברכישת טנק לאופרד 2 ביטאו את ההכרה של הפיקוד הצבאי הקנדי בחשיבות שימורו של שריון כבד כחלק ממערך כוחות מאוזן… הלקחים המרים של הצבא הקנדי ושל בנות־הברית של ארצות־הברית בניהול המאבק המתמשך באפגניסטן ובעירק הוכיח כי אנחנו חייבים להיות ערוכים ללכלך את הידיים ולבוא במגע פיזי עם האויב כדי להגיע להגדרה של כוח האויב, הרכבו וכוונותיו, ולחסלו. הטנקים והשריון ההנדסי הצליחו לספק הגנה טובה יותר לחי"ר הלא ממונע בדרום אפגניסטן, מה שאפשר לחיילים להתקרב ולהשמיד אויב קנאי ונחוש בשטח מורכב ביותר.

הקנדים למדו מנסיונם שהשריון הפך לחלק בלתי נפרד מהכוח המשולב הדרוש להביס אויב נחוש. חיסול אנשי הטליבאן לא היה היעד היחיד הדרוש להצלחה נגד הכוחות המקומיים באפגניסטן, אך בלעדי יכולת זו לא היו כל המאמצים האחרים משיגים דבר. כל הפניות ל"נרטיב משופר" או רפורמה בממשל ובכוחות הביטחון האפגניים לא היו מועילים אלמלא היכולת להתקרב ולהשמיד כוח לוחם. נדמה שחסידי "לוחמת הדור הרביעי" נוטים להשמיט את הדבר הזה מחישוביהם. אויב הצריך להתמודד עם חי"ר קל בלבד ניצב מול משימה פשוטה בהרבה מזו של אויב הנדרש להתמודד עם כוח משולב ורב־פנים.

התנסותם של הקנדים הייתה דומה להתנסותם של הכוחות האמריקניים שהחלו בפרישה מחדש של כוח שריון באפגניסטן בשנת 2010 — ומאותן סיבות בדיוק: היכולת לספק כוח אש נייד ומוגן כנגד אויב שיכולתו להתמודד עם כוחות חי"ר קלים הלכה והשתפרה.

עדות נוספת לחיוניותו של השריון בפעולות עירוניות ניתן למצוא בכך שגם ארצות־הברית וגם גרמניה שינו את מערכות השריון שלהם כדי לשפר את שרידותן בלחימה עירונית. ארצות־הברית מנהלת שתי תכניות שדרוג, לטנקים ולרק"מ ברדלי. התכנית מכונה BUSK עבור רק"מ ברדלי (ר"ת של ערכת הישרדות עירונית ברדלי) ו-TUSK עבור הטנק, והיא כוללת הגנה מורחבת של הצוות כנגד הדף. גם ה'סטרייקר' זכה למיגון משופר נגד אר-פי-ג'י (מיגון כלוב). הגרמנים ייצרו גרסה של הטנק ליאופרד A6, שנועדה באופן ספציפי לקרב עירוני, עם חיזוק לטובת הישרדות הצוות וצינור תותח מקוצר לטובת תמרון טוב יותר בשטח מוגבל.

חישוב משולב עם כוח אווירי

הטיעון האחרון נגד הטנק הוא שהוא מיצה את תועלתו, שכן הטנק נועד לקרבות טנק-בטנק וקרבות כאלו אינם יכולים להתקיים עוד בגלל כוח האש. היו שטענו שאין מדינה שתלחם בכוח מערבי מודרני בקרב קונבנציונלי כשהכוחות המערביים כה מצטיינים בסוג כזה של לחימה. זו הייתה אחת הסיבות להיעדר מוכנות של צה"ל בלבנון בשנת 2006. חיל האוויר הבטיח לצה"ל מצב בו אין לו צורך לקבץ כוח משוריין, משום שכל כוח משוריין של האויב יושמד בידי חיל האוויר. צה"ל לא נדרש להתמודד עם כוח צבאי גדול שיספק מטרות נאות לכוח האווירי, אך נאלץ להתמודד עם יריב שאותו ניתן היה להביס רק באמצעות לחימה קרקעית משולבת של כוח ממונע ומשוריין. המסקנה של הישראלים הייתה שכוחות משולבים, כולל כוח אש מונע משוריין, הם חלק חיוני בלחימה גם כנגד כוחות לא סדירים בשטח עירוני עם תאי שטח צפופים.

אחת המסקנות מההתנסות הזו הובילה את צה"ל ליצור את נגמ"ש מרכבה (נמ"ר), הנגמ"ש בעל השריון הכבד ביותר בעולם. הנמ"ר מבוסס על תובת טנק המרכבה ושוקל כמעט כמוהו, אך מספק רמה גבוהה מאוד של מיגון לצוות והוא חלק בלתי נפרד מהכוח המשולב המודרני קרקע-אוויר. תא"ל יגאל סלוביק, לשעבר מפקד חיל השריון, אמר באחרונה בראיון לג'רוזלם פוסט: "כל מי שחושב שאפשר לנצח במלחמה בלי טנקים לא מעריך את הכוח של כלי רכב משוריין ואת מה שהוא יכול לעשות עם השריון וכוח האש שלו בשדה הקרב".

מסקנה

הטנק זכה לביקורת מאז יומו הראשון, אך נותר מרכיב מרכזי בכל כוח מודרני משולב ויעיל. יש צבאות שאין להם כוח אש ממוגן ונייד.כמה מהם הצליחו במלחמה נגד צבאות שיש להם כוח אש ממוגן ונייד כזה (כמו החיזבאללה בלבנון בשנת 2006). אבל אין משמעות הדבר שהטנק הוא חסר תועלת — ממש כפי שהיעדר היכולת של כוח גרילה לשגר לוויין ריגול לא הופכת את לוויין הריגול לחסר תועלת. למעשה, הטנק, כחלק ממערך משולב של לחימה, הוכיח את עצמו שוב ושוב ככלי גמיש וניתן להתאמה, המעלה תרומה חשובה להצלחה טקטית בנסיבות מגוונות. אסיים בכמה אבחנות:

1. כוח אש ממונע ומוגן שימושי ואף הכרחי כדי להתקרב ולהשמיד אויב נחוש.

2. כוח שריון יכול לעבור התאמה כמעט לכל סביבה או איום.

3. הקרב בין הטנק לכלים נגד טנקים לא יבוא לקיצו ביתרון מוחלט לצד זה או אחר.

4. לא המערכת הבודדת, הטנק, היא ששימושית — השילוב בין כוחות הוא שמביא לניצחון בקרב. כוח אש ממונע ומוגן הוא מרכיב חיוני בכוח בין־זרועי.

5. אם תפטר מהשריון, תהפוך משימתו של האויב לפשוטה הרבה יותר, שכן הוא יוכל לרכז את משאביו המוגבלים בחלקים שנותרו מהכוח הבין־זרועי.

6. האויב עשוי להימנע מקרב קונבנציונלי מול צבא מערבי, אך צבא מערבי עשוי להחליט להשתמש בכוח קונבנציונלי משמעותי בנסיבות מסוימות (כמו במלחמת המפרץ ומלחמת עירק). במקרים כאלו כוח אש ממונע ומוגן הוא בדרך כלל כוח דומיננטי, גם אם חיל האוויר השמיד חלק ניכר מכוחו של האויב.

________

קלינטון ג'. אנקר השלישי, קולונל בדימוס בצבא ארה"ב, הוא דירקטור ב-Combined Arms Doctrine Directorate ב-Combined Arms Center של צבא ארצות־הברית. אנקר הוא גם חבר בחבר הייעוץ לעורכי Military Operations.

את הפניות למראי מקומות ניתן למצוא במאמר המקורי באנגלית:

"Clint Ancker, “Whither Armor?”, Military Operations, Volume 1, Issue No. 2, Fall 2012, pages 4-8."

אנו מודים למערכת המגזין על האישור לתרגמו.