דה-גול, אובמה, ומיתוס "הידידה הטובה של ישראל"

האם יש דבר כזה "יחסים מיוחדים" בין אומות? האם אמריקה היא אכן ידידת אמת של ישראל ללא קשר לאינטרסים? • ספר חדש ומרתק בוחן את "הידידות המופלאה" בין צרפת לישראל של שנות החמישים, שהתרסקה בעת מבחן • בימים ההם עם צרפת, בזמן הזה עם ארצות-הברית? ביקורת ספר: סופה של ידידות מופלאה, גדי היימן

ביקורת ספר: גדי היימן, סופה של ידידות מופלאה: יחסי ישראל-צרפת בתקופת נשיאותו של דה-גול, 1967-1958, הוצאת מאגנס, 2015; 258 ע'

ציבור האזרחים שלה אוהב את ישראל; הממסד הביטחוני מתפעל מיכולתה הצבאית והמודיעינית של הדמוקרטיה המזרח-תיכונית הקטנה; ממשלותיה באות והולכות, אך כולן שומרות על קשר אמיץ ועושות ככל יכולתן כדי לסייע למדינת היהודים. ואז מגיע נשיא חדש הרוכב על גלי עייפות ציבורית ממלחמה מדממת, ומשנה באחת את כללי המשחק. בהתחלה נראה אמנם שזה רק שינוי בסגנון, אך לבסוף מגיע רגע הבגידה הגדולה וירח הדבש מסתיים באחת.

ארצות-הברית? אובמה והעסקה האיראנית ב-2015? לא; זוהי צרפת, וזהו דה-גול ומלחמת ששת הימים.

נכון, ההקבלה ההיסטורית לא מתאימה אחת לאחת. ובכל-זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על הצרות הנוכחיות של ישראל עם נשיא ארצות-הברית בשעה שקראתי את מחקרו המעמיק ומאיר העיניים של ד"ר גדי היימן על יחסי ישראל-צרפת בתקופתו של נשיא צרפת שארל דה-גול. המחקר יצא לאחרונה בספר, ואפילו שם הספר —  היפוך של הציטוט המפורסם מהסרט הקלאסי 'קזבלנקה' — מזמין אותנו לחשוב על עצם הרעיון של "יחסים מיוחדים" בין אומות; יחסים שמתנהלים מעבר ל"קח ותן" הרגיל במסגרת אינטרסים ארציים, בין אם מדובר בצרפת ובין אם מדובר בארצות-הברית.

ידידינו הגדולים בצרפת

אנשים המביטים בנוסטלגיה אל התקופה שלפני מלחמת ששת הימים וה"כיבוש", המלינים תדיר על בדידותנו בין האומות, כנראה אינם זוכרים – או שאינם יודעים – מהו בידוד אמיתי בזירה הבינלאומית. מדינת ישראל שלפני 1967 הייתה מדינה שניתן להגדירה כנסבלת בקושי בעולם. ברית-המועצות, על גרורותיה במזרח ומרכז אירופה, נעה ביחסה אלינו בין קרירות לעוינות גלויה. ענקי מזרח אסיה — הודו וסין — לא ספרו אותנו. "ידידתנו הגדולה" ארצות-הברית היתה מלאה באנשים שהסכימו עם שר החוץ של אייזנהאואר, ג'ון פוסטר דאלאס, שכינה פעם את ישראל "אבן ריחיים על צווארנו". החרם על ישראל לא היה מאורגן אז בידי אנרכיסטים חובבים שמנצחים על אגודות סטודנטים חסרות חשיבות, אלא בידי קואליציה חזקה וכוחנית של מדינות עשירות ובעלות השפעה. כזו שהייתה מסוגלת לאלץ לחברות ענק להיכנע ולא לסחור עם ישראל.

דווקא על רקע זה בולטת הידידות שפרחה בין ישראל לצרפת באמצע שנות החמישים. אמנם נכון, היתה זו ידידות על בסיס אויב משותף: ג'מאל עבד אל-נאצר, שהאימפריאליזם הפאן-ערבי שלו איים על קיום ישראל ואינטרסים צרפתיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. אבל על אותו בסיס של אינטרסים נבנו יחסים לבביים בין אנשי הממסד הביטחוני והדיפלומטי של ישראל וצרפת, כאלה שמילאו את הישראלים בביטחון שמדובר בקשר בל יינתק.

היחסים הפורחים התבטאו במספר ממדים מאוד קונקרטיים. צרפת הייתה ספקית הנשק העיקרית של ישראל עד מלחמת ששת הימים. המטוסים שחיסלו את חילות האוויר הערביים ועשו שמות בטורי השריון המצרי בסיני היו צרפתיים, ומהסוג החדיש ביותר. קציני צבא משתי המדינות ביקרו אחד אצל השני תכופות, ושיתוף הפעולה המודיעיני שיגשג.

גולת הכותרת של אותה שותפות ביטחונית הייתה הסכמתה של צרפת לבנות עבור ישראל לא רק כור גרעיני, אלא גם מתקן להפרדת פלוטוניום – שעשוי לשמש גם לצרכים אסטרטגיים של הרתעה. צרפת אף סיפקה אורניום ומהנדסים לצורך פרויקט זה, ובכך לקחה על עצמה סיכון מדיני לא קטן, כפי שנראה בהמשך.

אבל הידידות הצרפתית לא הסתיימה ברמה הביטחונית. צרפת סיפקה לישראל תמיכה דיפלומטית לא מבוטלת באו"ם ובפורומים אחרים, במיוחד לאחר הנסיגה הכפויה מסיני ב-1957. בנוסף, הצרפתים אפשרו לישראל – כידידה מדינית של צרפת – לחדור למדינות אפריקניות באזור ההשפעה הצרפתי (מושבות לשעבר באפריקה), דבר שסירבה בתוקף לאפשר למדינות דוברות האנגלית, קרי בריטניה ואמריקה. בתקופה שבה ישראל סבלה מבידוד בינלאומי אמיתי, קשר מעין זה היה נכס אסטרטגי קיומי.

ואז עלה דה-גול לשלטון ב-1958, והפך לנשיא הרפובליקה במסגרת חוקה חדשה. הוא ייסד את הרפובליקה הצרפתית החמישית בעודו נישא על גלי עייפות מהמלחמה המדממת באלג'יריה, שבאה בעצמה בעקבות תבוסה במלחמה קולוניאלית בווייטנאם ארבע שנים קודם לכן. דה-גול שינה הכל.

דה-גול וכללי המשחק החדשים

נתחיל מהסוף: ב-1967 דה-גול שבר את הכלים עם ישראל. זה התחיל בעיצומם של ימי ההמתנה מורטי העצבים, כשנשיא צרפת לא רק הטיל אמברגו נשק על ישראל אלא גם קרא לפתוח את שאלת הפליטים הפלסטינים בזירה המדינית – סוגיה שעד אז הביעה בה צרפת תמיכה בלתי מסויגת בעמדת ישראל, אפילו נגד האמריקנים. לאחר המלחמה דה-גול הציב סימן שאלה על עצם צדקת הציונות, למרות שלפני עלייתו לשלטון השמיע דעות פרו-ישראליות שכיום היו מציבות אותו עמוק בימין הישראלי. דה-גול החדש הנפיק ביטויים קשים נגד העם היהודי כ"יהיר ושתלטן" ואת הציונות הכתיר כתנועה שמראש שאפה להתפשטות בלתי צודקת על חשבון שכניה. עד מהרה החלה תמיכת הציבור הצרפתי בישראל  לרדת. הידידות באה פתע אל קיצה.

השינוי המהיר בשנתיים שאחרי 1967, הכה את ישראל והעולם היהודי בתדהמה. רבים, אז ועתה, ניסו להסביר את ההתפתחות בצורות שונות. אישים דגולים כמו ריימון ארון ראו את התפנית הפרו-ערבית כגורם העיקרי בהחלטתו העקרונית של דה-גול להפנות עורף לישראל; התהליך החל לאחר נסיגת צרפת מאלג'יריה ב-1962 עם סיומם לכאורה של סכסוכי צרפת והעולם הערבי. אחרים טענו שהתפנית נגד ישראל נבעה מדעות קדומות של דה-גול, בעוד אנשים כמו שר החוץ של דה-גול, קוב דה-מורוויל, ניסה להצדיק את המדיניות החדשה על בסיס מוסרי: הכל באשמת ישראל.

בניגוד לכל אלה, ובהתבסס על חומר ארכיוני צרפתי וישראלי רב כמו גם שורה של מחקרים משניים, גדי היימן מסביר שאת השינוי של דה-גול צריך לחפש בהשקפת העולם המדינית של דה-גול לגבי העולם ומעמדה של צרפת בתוכו. זו הושתתה על שני עקרונות יסוד:

• ריאליזם קר: מבחינת דה-גול, אסור שרגש או "ידידות" ישחקו תפקיד כלשהו ביחסים בינלאומיים. הכל זה אינטרסים קרים, והחלטות צריכות להתקבל ולהתבצע על-פי חישוב נטול פשרות של יתרונות וחסרונות.

• גדולתה של צרפת. בכל מעשיו וחישוביו, דה-גול שאף להחזיר את צרפת מדרגה של "מעצמה בינונית לכל היותר" למעמד של שחקנית שוות ערך למעצמות הגדולות בזירה הבינלאומית. זו יכול להתבצע או על-ידי העלאת קרנה של צרפת, או לפחות באמצעות בלימת כניסת המעצמות הגדולות — ארצות-הברית וברית-המועצות — לתחומים שהם עדיין בשליטתה של צרפת. הדבר נכון בין אם מדובר באירופה, אפריקה, המזרח התיכון, או כל מקום אחר.

כך, בזירה המזרח-תיכונית, מטרתו של דה-גול היתה להפוך לקובע בה"א הידיעה. לשם כך הוא בנה את מה שהיימן מכנה "מדיניות דואלית": תמיכה פטרונית בישראל מזה, ותנועות ידידותיות למדינות ערביות ומוסלמיות מזה. זו הייתה מדיניות עקבית ששימשה את צרפת גם לאחר הנסיגה מאלג'יר; בניגוד לפרשנים רבים, היימן טוען ומראה שסיום מלחמת אלג'יריה והנסיגה ממנה לא הביאו לשינוי משמעותי בנושא.

כך יכולה הייתה צרפת ליהנות מכל העולמות: מדינות העולם ראו בה פטרון של ישראל וניסו להשפיע עליה בעניינים שונים, והמדינות הערביות החלו להתייחס אליה כ"מתווך הוגן" בפוטנציה תמורת הגנה מצדן על האינטרסים הצרפתיים הרבים שעוד נותרו בעולם המוסלמי. ולבסוף, המדיניות הצרפתית הצליחה לכאורה לשים חיץ בין אזור ההשפעה של צרפת ובין המעצמות הגדולות.

המשמעויות עבור ישראל לא היו פשוטות, והיא נאלצה מעתה ל"בלוע" לא מעט צפרדעים במעמדה החדש. צרפת מצדה התקרבה לאויביה הערבים של ישראל, וישראל מצדה נאלצה להזמין עבודות ציבוריות חשובות כמו הנחת צינור נפט מאיראן, ייצור מיכליות נפט והקמת נמל באשדוד מחברות צרפתיות – גם כאשר הן עלו במחירן ונפלו באיכותן מהצעות אחרות. גם ביטויי התמיכה הפומביים של צרפת בישראל ירדו למינימום, ולמרות זאת היא לחצה על ישראל להחדיר תרבות צרפתית למערכת החינוך שלה בצורה משמעותית, אפילו שהביקוש לכך היה מזערי.

אבל מנגד, שיתוף הפעולה המודיעיני והצבאי בין ישראל לצרפת נמשך במלוא עוזו. עד 67' הרכש הצבאי העיקרי של ישראל המשיך להגיע מצרפת, דבר שהתחיל להשתנות רק ב-1965-6 בתקופת ראש הממשלה לוי אשכול והנשיא האמריקני לינדון ג'ונסון. ברם, גם כאן היו שינויים: ב-1963 נסוג דה-גול באופן מוחלט מהבטחות ותוכניות קודמות שלו (ע' 47-45) להתערבות צרפתית ישירה במקרה שתותקף ישראל – במסגרת מה שנודע כתוכנית 'יהושע' (ע' 157-152). להערכתו של דה-גול, ישראל יכולה לעמוד צבאית בזכות עצמה ואין צורך בערבויות כאלה. זוהי עמדה ששמר עליה לאורך כל התקופה הנידונה, והיא הזינה את יחסו ועמדותיו אל משבר יוני 1967.

לא הכל קשור אלינו

נקודה מעניינת שמראה היימן בצורה משכנעת, היא שהמקרים בהם נסוגה צרפת מהבטחות קודמות לישראל לא היו קשורים להערכותיה לגבי יחסי ישראל-ערב. כך, אפילו תחת דה-גול, הצרפתים העריכו ש"לשתיים-שלוש פצצות [גרעיניות –א.ו.] בידי הישראלים לא צפויות להיות השלכות מערכתיות" (ע' 104). על כן, החלטתה לסגת מתמיכתה בתוכנית הגרעין הישראלית הייתה קשורה בעיקר לניסיונה שלה להשיג תמיכה אמריקנית בתוכנית הגרעין הצרפתית, דבר שלא היה מתאפשר במקרה שצרפת תפיץ את הידע הנ"ל למדינה זרה נוספת.

מסתבר שגם משבר ימי ההמתנה הוא מקרה כזה. מאז 1966, צרפת הייתה בעיצומו של ניסיון לעבוד עם ברית-המועצות על דטנט ואח"כ "אנטנט", במטרה להחליש את ארצות-הברית ולהביא את אירופה למעמד עצמאי – כמובן, עם צרפת בתפקיד מוביל. אבל המשבר עם מצרים, וביתר שאת סגירתם של מצרי טיראן, טרפו את כל הקלפים. הסתבר לצרפת שמגדל הקלפים שלה עומד להתמוטט: המעצמות מתערבות בכל הכוח, ברית-המועצות לא הייתה מוכנה להגמיש עמדותיה, וישראל לא הייתה מוכנה להתפשר על מה שנראה לה כמרכיב קריטי במערכת ההרתעה שלה. כל הניסיונות ההזויים משהו של פקידי צרפת להראות שהסחר דרך מצרי טיראן הוא בעצם לא אינטרס חיוני, ושניתן לחיות עם סגר מחודש, נראו בוודאי לאנשי משרד החוץ במצב הביטחוני המסלים כזריית מלח על הפצעים.

אלא שעבור צרפת, מה שהיה חשוב הוא ארגון פסגה מרובעת בהשתתפותה להרגעת המצב במזרח התיכון. לשם כך היה עליה להביא את ברית-המועצות ליד השולחן. כדי להראות שפריז היא הפטרון האמיתי של ישראל ושביכולתה להכריח אותה לוויתורים, הכריז דה-גול בשני ליוני לא רק על אמברגו על נשק לישראל, אלא גם על פתיחת נושא הפליטים לדיון בפסגת המעצמות המתוכננת.

הישראלים אמנם עודכנו שמדובר באמברגו "זמני" לחודש בלבד עד יעבור זעם, ואכן נראה שגורמים בצרפת באמת התכוונו לכך, לפחות על-פי תיאורו של היימן. אך לאור הכישלון של כלל המעצמות למנוע את הידרדרות המשבר — כולל הצטרפות ירדן לקואליציה הערבית, דבר שלא הוזכר משום מה בספר — ישראל החליטה לפעול. שליטתה של צרפת בישראל הסתברה כאשליה, לפחות במה שנגע לאינטרסים קיומיים מבחינת ישראל.

מה שמפתיע הוא שדה-גול, על אף שהתחיל לגנות את ישראל והעם היהודי כעם רגשני ולא רציונלי, לא שבר את הכלים מיד. מתיעוד שמביא היימן אנחנו יודעים שדה-גול דווקא ניסה להביא להסדר לטובת ישראל, על בסיס אותו ריאליזם קר שהיה לרעת ישראל לפני המלחמה. בשיחה עם ראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין, דה-גול הציע תכנית שנראית סבירה למדי במבט מהיום:

אינני חושב שיש לאפשר לישראל ליהנות מהפרזותיה ולשמור על כל כיבושיה… ישראל תפסיד חלק ממה שכבשה ותשמור חלק אחר. (ע' 210)

לאחר מכן דיבר דה-גול, בין השאר, על שמירת חלק מחצי האי סיני בשליטת ישראל, פירוז הגולן, אך גם על החזרת הגדה המערבית וירושלים ש"בלעדיה לא תוכל ירדן להתקיים" (נבואת בלהות שהתבדתה בסופו של דבר). אלא שעמדתה הבלתי מתפשרת של ברית-המועצות לפיה על ישראל לסגת חד-צדדית היא שהכריעה, וצרפת עברה למעשה לצד הערבי. המדיניות הדואלית הוחלפה בבחירת צד מובהק.

הגיון מול רגש. כל האמת

ואחרי ההיסטוריה המרתקת, עולה מאליה השאלה המרכזית: האם דה-גול צדק שביחסים בינלאומיים הכל אינטרסים או שלפחות כך צריך להיות?

נראה לי שהיימן בעצמו מפריך תזה זו. מצד אחד, אין ספק שאויב משותף — נאצר — הוא שקירב בין צרפת וישראל. אך מצד שני לא ניתן להסביר את כל מה שעשתה צרפת שלפני דה-גול במונחים קרים בלבד, במיוחד תרומתה בעניין הגרעין. זאת ועוד, יחסי הידידות שהיו לאנשי מערכת הביטחון הישראלית עם מקביליהם הצרפתים, עזרו לה לדחות את רוע הגזרה הגרעינית במשך כמה שנים טובות. את זאת אי אפשר להסביר באינטרסים בלבד.

לפחות על-פי תיאורו של היימן, קשה לקרוא למדיניות של דה-גול להחזרת עטרת צרפת ליושנה "רציונלית". צרפת הייתה שבורה ורצוצה לאחר שתי מלחמות עולם, והרעיון כאילו בכוחה להתחרות ברצינות עם ארצות-הברית או ברית-המועצות עם משאביה המוגבלים נראה למחבר סקירה זו כמגלומניה שסופה הייתה לקרוס במוקדם או במאוחר.

והישראלים ה"רגשנים"? אמנם כן – כמו שהיום מנתחים בצורה אובססיבית כמעט כל הצהרה שיוצאת מהבית הלבן (ונחפזים להסיק מסקנות על יחסי ישראל-ארצות-הברית), כך היה נהוג בעבר גם לגבי צרפת:

ההתעסקות ביחסי ישראל-צרפת בעיתונות [הישראלית] היתה יומיומית ומאסיבית, והתייחסה לכל פעולה ולכל ביקור, אמירה או הצהרה של אישיות צרפתית, במיוחד כלפי מדינות ערב השכנות. ניתן להבחין בניסיון אובססיבי לשוב ולבחון את עוצמת היחסים נוכח כל התפתחות או אירוע (ע' 168, ציטוט המחבר של עבודת מוסמך על דימוי צרפת בישראל)

יהיו כאלה שיראו בכך ובחרדה הקיומית הישראלית באותן שנים משהו פתטי, פרובינציאלי. יש בזה קורטוב של אמת. אבל לחשש הישראלי היה בסיס הגיוני ומוצק מאוד. לישראל היו ידידים ספורים שהיו מוכנים לעזור בעת צרה, והיא חיה בסביבה אסטרטגית עוינת ומסוכנת שיכולה היתה בכל רגע נתון להתהפך לרעתה.

ניתן, עם הזהירות המתבקשת, להשוות את מצבה של ישראל, גם לאחר מלחמת ששת הימים, למצבה של צרפת לאחר ניצחונה במלחמת העולם הראשונה. אז מדינות רבות גינו את צרפת על תוקפנותה כלפי גרמניה והחרדה ה"מוגזמת" שלה לבאות. אלא שהצרפתים לא היו רגשניים; הם פשוט ידעו כיצד לקרוא את המפה ואיך לספור ראשים. לגרמנים היו יותר משאבים ויותר אוכלוסיה, ולא היתה מדינה חזקה בכל היבשת שתוכל מלבד צרפת לעמוד מול גרמניה  (חוץ מרוסיה הבולשביקית). ללא בעלות-ברית או ערובות ביטחוניות, גרמניה ה"מובסת" רק הייתה צריכה לקבל את ההחלטה על חימוש מחדש, וצרפת הייתה עומדת בפני סכנה קשה מול אויב נחוש ושואף נקם. כמו צרפת דאז, גם בישראל ידעו לקרוא מפה ולספור ראשים. לפעמים מאחורי ה"רגשנות" עומדת קריאת מציאות מדויקת.

ספרו של היימן מומלץ בחום לא רק בגלל אופיו המעמיק והקריא, אלא גם בגלל האופן המאוזן שבו הוא מטפל בסוגיות כבדות משקל המלוות את ישראל עד היום; בייחוד כשידידתנו הגדולה נמצאת מעבר לאוקיינוס ולא מהצד השני של הים התיכון.