ממשלה אוכלת יושביה

אפס צמיחה ברבעון האחרון. אם לדייק, 0.1 אחוז. כדאי לעצור על הנתון הזה. הוא מבטא יותר מסטטיסטיקה של פעמוני אזעקה. הוא משקף תהליכים שמתרחשים בפוליטיקה הישראלית, בחברה הישראלית, לא פחות מאשר מגמות כלכליות בינלאומיות. ובראש ובראשונה הוא משקף כשלון של ראש הממשלה נתניהו.

מומחים שמשקיפים על מה שקורה במדינה בשנים האחרונות, ובייחוד בשנה שנתיים האחרונות, מצביעים על שתי תופעות: האחת, חוסר יכולת ביצוע. השנייה, נטייה גוברת של ישראל לפגוע בעצמה. כבר שנים שקבוצות בחברה הישראלית מייצרות לחץ ציבורי על הדרג הצבאי והמדיני לסגת, לנתק מגע מהאויב, והמשפחות משפיעות יותר ויותר על הנעשה בתוך יחידות צה"ל. הכל נעשה כדי להגן ברגע העכשווי על הבנים היקרים. התוצאה, בנוסף למשפטיזציה מתוצרת עצמית, היא אפקטיביות יורדת של צה"ל. ואנחנו רואים את זה. זה התבטא בהתמשכותו לאין סוף של מבצע 'צוק איתן'.

נראה שעכשיו אפשר לראות את התופעה מתרחשת בתחום הכלכלי. אך תומכי ממשלת נתניהו יעשו טעות חמורה אם לא יזהו את הכשלים מתוצרת מנהיגות הליכוד והימין, שתורמים יותר מכל לחוסר התפקוד. הרי זה טבעי שכוחות פוליטיים אופוזיציוניים ידחפו למדיניות כלכלית שונה, אם לא הפוכה, לזו שמציעה הממשלה.

ניתן לקבוע, שיש כמה גורמים משפיעים שמייצרים את הקיפאון במשק: האחד, זהו מתווה הגז התקוע לכאורה בפקק של המדינה. אך הנה, הפקק הזה הוא שר הכלכלה בממשלת נתניהו, אריה דרעי. דרעי עצמו אמר בישיבות ממשלה, שכל יום שאישור המתווה נדחה גורם לנזק עצום לכלכלת ישראל. לא מדובר רק באובדן הכנסות ישירות. מדובר באפקט מצטבר של תמונת מצב שלילית שישראל מקרינה כלפי חוץ. בייחוד כלפי יזמים עסקיים גדולים.

הגורם השני, שעד היום לא נתנו עליו את הדעת, הוא היחסים המתוחים בין ישראל לארצות הברית בשנתיים האחרונות על רקע המאבק הכפול נגד הגרעין האיראני ונגד העסקה שהממשל האמריקני הוביל מול איראן. אמנם היחסים המתוחים לא הובילו להורדת אשראי, אבל הם כנראה יוצרים אי-נוחות סביב ישראל בקרב מי שרוצה להשקיע וליזום עסקאות עם גורמים ישראלים. בהקשר הזה צריך להוסיף נתון אובייקטיבי, שאותו הזכירה נגידת הבנק הפדרלי ג'נט ילין במסיבת העיתונאים שלה לפני שבוע: ארצות הברית לא נחלצה לגמרי מהשפל שהחל במשבר 2008. והצמיחה הכלכלית שם עדיין "מוגבלת". בהתחשב בכך, שארצות הברית היא יעד ייצוא מרכזי של ישראל, ירידה בביקושים שם כתוצאה ממיתון עולמי פוגעת גם בישראל.

הגורם השלישי שמעכב צמיחה הוא שובו של הסוציאליזם כרעיון מעצב כלכלי-חברתי בישראל. המגמה הזאת משפיעה כגורם מעכב על מתווה הגז; נוצר פרדוקס – במקום שמתווה הגז יהפוך למנוע צמיחה וימונף כגורם חיובי בהתפתחות המשק, הוא הפך למנוף שלילי; בעזרת עיכוב המתווה מייצרים גורמי האופוזיציה, כולל התקשורת והפקידות הממשלתית, סביבה כלכלית שלילית. אך מעבר לכך, הכהונה הקצרה של הממשלה הקודמת והחלפת ההנהגה הכלכלית להרכב שמובילים בו שר האוצר כחלון והנגידה קרנית פלוג נותן תחושה של הנהגה כלכלית חלשה ברמה בינונית. משה כחלון עצמו, אף כי הוא דוגל בכלכלה חופשית ובתחרות, הדימוי שלו הוא "חברתי" ("התקציב החברתי ביותר בתולדות המדינה"). הוא מצטייר כמתכתב עם האופוזיציה של הקטנת הפערים, הורדת מחירים, ועוינות ליזמים הגדולים, ה"טייקונים". בעיקר הוא תורם לחוסר ודאות סביב ענף הבנקאות וכתוצאה מכך נוצר דימוי של ניגוד בין הנציגה הבכירה של המדיניות המוניטארית קרנית פלוג לבין המנהל הגדול של הכלכלה, שר האוצר. בהיעדר מנהיג יציב, סמכותי וחזק כפי שהיה סטנלי פישר, הערפל עושה את שלו.

ראש הממשלה אחראי

מה התרומה האישית של ראש הממשלה לאווירה השלילית במשק, חרף העובדה שהוא דוגל בכל הדברים הנכונים? האחריות נופלת על נתניהו בכל מה שקשור לפרויקטים לאומיים שנתקעו באמצע ללא מוצא. אפשר כמובן להאשים באופן עקרוני את כל מה שקשור ליוזמות של המדינה, את ההתנהלות של הביורוקרטיה הממשלתית, ואלה כידוע תמיד יגרמו לכך שגלגלי החברה הישראלית ינועו בקושי בתוך זפת במקום לרוץ על כביש אספלט. אבל האחריות היא בסופו של דבר על ראש הממשלה; הוא צריך לצדו שרים ועוזרים שמומחיותם בהתרת פלונטרים או בחיתוך מהיר של כל תסבוכת. בנוסף למתווה הגז אפשר למנות בתאונת הרכבות הממשלתית גם את הרפורמה של השידור הציבורי, שהחלו בה במארס 2014 גלעד ארדן ויאיר לפיד; וכן את חוסר היכולת של הממשלה לחולל שינויים מתבקשים בתקציב הביטחון ולהעביר מינויים בכירים דרך מנגנוני הבקרה השונים. שוב, אפשר להאשים גורמים אובייקטיביים ששופכים סוכר למיכל הדלק של המדינה. הדברים ידועים. אבל צריך לדעת להתגבר על מכשולים כאלה, והשורה התחתונה המתקבלת בעיני משקיף מבחוץ היא של חוסר יכולת ביצוע.

לפחות חלק מהירידה בתפוקת הביצוע נובע מהיעדר המשכיות בתפקיד של הדמויות המובילות. שלושה בעלי תפקידים מרכזיים הוחלפו בעלייה; הראשון הוא מי שהיה שר האוצר כשנושא הפקת הגז עלה לסדר היום הלאומי, יובל שטייניץ. השני הוא גלעד ארדן, שהוביל את מתווה השידור הציבורי. השלישי הוא גדעון סער, שהוכיח יכולת ביצוע גם בתפקידו כשר הפנים (המסתננים) וגם כשר החינוך. הוא בחוץ, ולא משנה מה מניעיו בפרישה הזאת, היעדרו של סער מהנבחרת הממשלתית הוא גם באשמתו של בנימין נתניהו. השר המבצע היחיד הוא ישראל כץ והשר היחיד שקיבל המשכיות ארוכת טווח יחסית הוא בוגי יעלון. יעלון, גם אם אינו גורם משתק, מתגלה כיורשם של חיים הברפלד וירוחם משל, ראשי האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, והרבה פחות כיורשם של דיין, מקלף, ידין ואהוד ברק. כל זה מסמן מגמה של ירידת רמה מסוכנת בתפקידים הבכירים.

את תחום היחסים עם ארצות הברית אפשר להצדיק במסגרת של מדיניות ביטחון ברורה מאוד שאותה הוביל ראש הממשלה נתניהו בנושא הגרעיני ובנושא הפלשתיני. זו עדיפות ראשונה, ואם ראש הממשלה מוכן לשלם מחיר מסוים בגלל הרעת היחסים עם הממשל האמריקני זה שיקול נכון. אבל בסופו של דבר, אחרי שנושא עסקת הגרעין הוכרע ישראל נשארת עם הצורך בפיצוי בטחוני ושיקום היחסים. פיצוי בשדרוג בטחוני בתחומים מסוימים יש לו משמעות כלכלית אדירה, גם באווירה שנוצרת. אלא שהאמריקנים משדרים בשלב זה שהמשבר ביחסים עמוק יותר ממה שמתקבל בתקשורת. ממשל אובמה נוטה להעדיף את איראן על פני ישראל. זו איננה רק פייסנות כלפי איראן, זו העדפה בכיוון של שותפות אסטרטגית. אם לא יחול שינוי משמעותי, התוספות הביטחוניות שישראל תקבל יהיו בחזקת "עוד מאותו הדבר", ולא קפיצת מדרגה במערכות נשק מסוימות וגם לא בתחום הקריטי של נשק ההרתעה.