הגיבור הנשכח שהסתנן לאושוויץ – וחזר לספר על כך

מלחמת העולם השנייה הייתה המלחמה הכואבת והרצחנית ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית. אך מתוך אוקיינוסים של דם ואכזריות אדירה הפציעו גם לא מעט גיבורים; אנשים עזי רוח וכוח רצון, שהתייצבו באומץ מול הרוע והפכו את הבלתי-אפשרי למציאות. ביניהם התפרסמו גם כמה דמויות שברחו ממחנה הריכוז "אושוויץ". הם זכו להנצחה ראויה, מי יותר ומי פחות, ותפסו מקום של כבוד בהיסטוריה של העולם. אך ישנו סיפור אחד, מדהים ויוצא דופן, שכמעט ואינו מוכר בעולם בכלל, ובישראל בפרט.

השם הוא ויטולְד פילֶצְקי, גיבור אמיתי ולוחם חירות בעל עצבי פלדה, אשר נולד במחוז צפון-מערבי של רוסיה במאי 1901. 39 שנים מאוחר יותר, בספטמבר 1940, הוא היה לאדם הראשון והאחרון עלי אדמות שהסתנן לאושוויץ ביוזמתו, שם שהה במשך לא פחות משנתיים וחצי – ונמלט כדי לספר על כך. לשם הפרופורציה: תוחלת החיים הממוצעת של אסיר במחנה לא עלתה על מספר חודשים בודדים.

במהלך הכנת הכתבה שוחחנו עם שורה של חוקרים בעלי שם ואנשי אקדמיה מפורסמים המתמחים בשואה ובמחנה ההשמדה אושוויץ, במטרה להשיג עליו מידע נוסף. חלקם לא הכירו את הפרשייה כלל. חלקם שמעו עליה רק באופן שטחי. השבוע, במלאת 75 שנה לאחד ממעשי הגבורה המרתקים ביותר במלחמת העולם השנייה, החלטתי לנסות לסייע במידת יכולתי כדי להסיר מעל דמותו את מעטה האנונימיות. המידע מופיע במלואו במרשתת, אולם כאמור, איסוף החומר על הנושא מוביל למסקנה הפשוטה כי הרוב המוחלט לא חיפש אותו, או כלל לא ידע על קיומו. מדוע? התשובה בהמשך.

דיווחים מלב המאפלייה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, היה ויטולד פילצקי מפקד מחלקת פרשים בצבא פולין. אחרי לחימה אמיצה, אך כפי שהסתבר לאחר מכן – חסרת תוחלת, הפולנים הובסו, ופילצקי שב עם מפקדו לוורשה. השניים הקימו יחד מחתרת חמושה בשם "צבא פולין הסודי", שהחלה להילחם בכיבוש הנאצי.

שנה עברה מאז הפלישה הגרמנית. מחנות ההשמדה השיטתית עדיין לא באו לעולם, אולם מחנות ריכוז היו קיימים עוד מתקופת עלייתם של הנאצים לשלטון. ב-27 באפריל 1940 העבירה ועדת SS, בראשותו של רודולף הס, דו"ח לראש הארגון היינריך הימלר, ובו חוות דעת חיובית ביחס לבניית מחנה ריכוז חדש ליד העיירה אושווינצ'ים – מה שנקרא היום "אושוויץ 1". מדובר היה בהסבה של מחנה צבאי פולני ישן ובו מבנים ספורים, ועוד כ-1,000 תושבים החיים בבתים קטנים בסביבתו. בתחילה נשלחו למחנה בעיקר אסירים פוליטיים פולנים וסובייטים, מעט הומוסקסואלים ויהודים. כ-300 יהודים הובאו מלכתחילה כדי להכשיר ולהקים את המחנה.

מעט מאוד היה ידוע אודות המחנה ועל המתרחש בו. המחתרת הפולנית החלה להביע עניין בנעשה שם, ופילצקי לא בזבז זמן. הוא הגה תוכנית פעולה אמיצה בצורה יוצאת מן הכלל, והציג אותה בפני מפקדיו. המטרה: להסתנן לאושוויץ, להשיג מודיעין ולארגן התנגדות בתוך המחנה. המחתרת יצרה לו זהות בדויה, וב-19 בספטמבר 1940 הוא נתפס ביוזמתו במהלך איסוף שביצעו הנאצים בוורשה. יומיים לאחר שנתפס כבר היה פילצקי אסיר מן המניין במקום שבו, על-פי הערכות שונות, נרצחו במהלך שנות המלחמה כ-1.5 מיליון איש. רובם המוחלט היו יהודים.

את הדו"ח הארוך והמפורט שכתב, אשר תורגם רק בשנים האחרונות לאנגלית, פתח פילצקי בהתנצלות על כך שאינו יכול לדווח רק את "העובדות היבשות", ומדי פעם משלב את מחשבותיו ותובנותיו האישיות. "איננו עשויים מעץ… שלא לומר מאבן… ולעתים אני מתקנא בכך", כתב. ביומיים שבהם שהה באורווה, תחת שמירת זקיפים נאצים יחד עם שאר המועמדים לשילוח, עלו בראשו מחשבות אשר יידונו בהרחבה בהזדמנויות שונות שנים רבות לאחר מכן. הן מעידות בראש ובראשונה על אישיותו של פילצקי, ועל אופיו:

היו 1,800 [איש] וכמה עשרות מאיתנו [אנשי המחתרת – א.ג]. באופן אישי, הטרידה אותי הפסיביות של ההמון הפולני. כל האיסופים הללו נעטפו במן "פסיכולוגיה של ההמונים", שבאה לידי ביטוי בכך שכל הקהל נדמה לעדר כבשים.

רעיון פשוט רדף אותי: לעורר את המחשבה, ולהניע את ההמונים לפעולה. הצעתי לחברי סלבק שפקאווסקי (אני יודע שהוא עוד היה בחיים עד ההתקוממות בוורשה) לפעול יחד איתי בלילה: להשיג שליטה על ההמון, לתקוף את העמדות – כאשר תפקידי יהיה, בדרכי לשירותים, "להתחכך" בפרוז'קטור ולהשמיד אותו. אך המטרה בנוכחותי שם הייתה די שונה… באופן כללי, הוא [שפקאווסקי] התייחס לרעיון שלי כלקוח מארץ הפנטזיה.

הדו"ח מסודר בצורה כרונולוגית, כתוב היטב ומתאר פרטים רבים, התואמים במידה רבה (למיטב ידיעתי) את מה שאנו יודעים היום על המקום. פילצקי יורד בכתיבתו לרזולוציה הנמוכה ביותר, ומתאר לפרטי פרטים את סדר היום במחנה, את העבודה, את ההתעללות, העינויים ואת הרצח וההשמדה.

כך למשל, פילצקי מתאר את הדרך הקשה לאושוויץ, ללא שתיה ועם מעט מאוד אוכל. הוא תפס היטב את מהות המקום כבר עם הנחיתה במחנה:

כך זה היה. לא רק כתות הרובים של אנשי ה-SS פגעו בראשינו – משהו אחר פגע בהם בנוסף. כל המחשבות שלנו נבעטו החוצה בצורה ברוטאלית, הרעיונות שאליהם התוודענו על כדור הארץ… כל זה דעך. הם ניסו להכות אותנו בדרך הרדיקלית ביותר. לשבור אותנו מנטלית מהר ככל שניתן.

מערך מודיעיני משוכלל

אסיר מספר 4859 – תחת השם הבדוי תומאס סרפינסקי – החל בעבודה מיד עם הגעתו למחנה. הוא הקים את "איגוד הארגון הצבאי" (ZOW) ששם לו למטרה לשפר את המורל בקרב האסירים, לספק חדשות מחוץ למתחם, בגדים נוספים ומזון, וכן לאסוף מודיעין מתוך שאיפה להעבירו ל"צבא המולדת" (AK), המחתרת הגדולה ביותר בתנועת ההתנגדות הפולנית במלחמת העולם השנייה, כדי שזו תתקוף ואף תשתלט לבסוף על המחנה.

על-פי הדו"ח של פילצקי, חיסול אסירים בגז החל כבר באוגוסט 1941, לאחר הפלישה הגרמנית לרוסיה בחודש יוני באותה שנה. העדויות הללו תואמות את הידוע לנו על הניסויים שערכו הנאצים בציקלון B עד שנת 1942, אז נבנו תאי גזים ייעודיים.

האסירים הבולשביקים הראשונים נשלחו לכאן, קצינים בלבד, והם נכלאו בחדר בבלוק 13 (בלוק 11 על-פי המיספור החדש), כ-700 איש. הם נדחקו בצפיפות כה גדולה, עד שאיש לא היה מסוגל לשבת. החדר נאטם (לא היו תאי גזים באותה העת). בערב, באותו היום, באה למקום קבוצה של חיילים גרמנים עם קצינים בראשם. הממונה הגרמני נכנס לחדר, לאחר שעטה מסכת גז, והשליך פנימה מספר פחים של גז, בזמן שצפה במתרחש… זה היה הניסוי הראשון בגז שנערך כאן.

בזכות מערך המודיעין שבנה פילצקי, כך הוא מספר, לא פחות מ-19 איש שהיו עדים למעשה, או היו חלק מהכוח שפינה את הגופות, באו לספר לו על כך. "באותו זמן זה נראה בלתי מסתבר", הוא ציין.

אך לאחר מכן, לקראת אמצע 1942, כבר נודע לפילצקי על בניית תאי הגזים הראשונים בכפר בז'זיניקה. אלו היו מבנים ארעיים, לא יותר מבקתות למעשה, שכונו "בונקר 1" ו"הבית האדום", בשל צבעו של המבנה. "ההמתה ההמונית בגז החלה", הוא דיווח. באותה העת, ב-19 במרץ 1942, משלוח של 120 נשים פולניות הגיע לאושוויץ. "הן חייכו לאסירים כאשר נכנסו למחנה בטורים. לאחר חקירה, או טיפול מיוחד שאף אחד לא ידע לציין מהו, באותו ערב נישאו אל הקרמטוריום [תאי המשרפות] גופות, חלקן מבותרות לחתיכות, ראשים, רגליים, שדיים שנכרתו, גופות שהושחתו".

לאחר שקרמטוריום חדש ומשוכלל יותר נבנה, "טרנספורטים חדשים הומתו בגז בקצב של 1,000 קורבנות ביום", דיווח פילצקי. פינוי הגופות, הוא כתב, הוטל על היהודים. לאחר שבועיים בתפקיד הם עצמו נשלחו לתאי הגזים, ויהודים אחרים החליפו אותם בתפקיד – וחוזר חלילה. "הם לא ידעו אז שנשארו להם רק שבועיים לחיות. הם קיוו ליותר מכך".

פילצקי המשיך ותיאר את החיים במחנה בפרוטרוט. את מחנה "קנדה" שם נאגר הציוד שנבזז על-ידי הנאצים מהאסירים; את ה"מוזלמנים"; השמדת הצוענים; המחלות הקשות; ואת הטבח הבלתי-נתפס. מאוקטובר 1940 ועד מרץ 1941 הועברו הדיווחים של פילצקי לממשלת בריטניה בלונדון, באמצעות המחתרת הפולנית. לאחר מכן הצליחו האסירים לאלתר מתקן רדיו, ודיווחו באמצעותו על מצבם. בסתיו 1942 פרקו אנשיו של פילצקי את המשדר מחשש שהגרמנים יתפסו אותו.

הדיווחים נמשכו עד הלילה שבין ה-26 ל-27 באפריל 1943, אז הצליח פילצקי – שהיה, לכל הפחות, רזה וחלש אחרי יותר משנתיים וחצי במחנה הזוועתי –  יחד עם שניים מחבריו לגבור על השומר שהופקד עליהם ולהימלט. הוא העביר ידיעות ודיווחים לממשלת פולין הגולה שישבה בבריטניה. בתחילה התקשו הפולנים להאמין לסיפורי האימה וחשבו שהוא מגזים. כנראה שהסיבה לכך הייתה החישוב הגס שכתב בסיכום הדו"ח, לפיו בתקופה של שלוש שנים נרצחו כ-2 מיליון איש באושוויץ. הפולנים אמנם ניסו להפעיל לחץ על בריטניה וארצות-הברית לעשות מעשה באמצעות הדו"ח, ולעצור בדרך כלשהי את הפעילות באושוויץ – אך ללא הצלחה.

מה שלא עשו הנאצים, עשו הקומוניסטים

מסעו המופלא של לוחם החירות הפולני לא תם עם הבריחה מאושוויץ. לאחר שחזר לוורשה ניסה פילצקי לארגן כוח שיתקוף את מחנה אושוויץ, אך בינתיים המחתרת הייתה שקועה בצרות אחרות. מחברי הביוגרפיות על פילצקי מספרים כי בעקבות כך הוא חש "מרמור ואכזבה".

ב-1 באוגוסט 1944 פילצקי כבר לקח חלק במרד ורשה, אז המחתרת הפולנית החליטה להתקומם נגד הנאצים ולשחרר את העיר לפני הגעת הצבא האדום. "הוא שרד [את אושוויץ] כדי להילחם שנית", כתב נורמן דיוויס בספרו "התקוממות 44': הקרב על ורשה". אולם הניסיון לשחרר את העיר נחל כישלון – בין 10,000 ל-18,000 לוחמים פולנים נהרגו במערכה. 8,000 עד 28,000 נוספים נפצעו. אך גם הנאצים ספגו אבדות קשות: על-פי ההערכות, בין 7,000 ל-9,000 חיילים גרמנים נהרגו במהלך הלחימה.

סיפור חייו ופועלו של פילצקי מדבר בעד עצמו. מדובר באדם אמיץ, עשוי ללא חת, שהקריב את חייו והותיר מאחוריו אישה ושני ילדים לטובת החופש של עמו ולמען המלחמה בכוחות הרוע והדיכוי . מדוע, אם כן, כמעט אף אחד לא שמע עליו?

התשובה לכך טמונה דווקא בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. פילצקי נתפס במהלך מרד ורשה, אך שוחרר ב-9 ביולי 1945. הוא הצטרף לגיס הפולני השני והוצב באיטליה. בהוראת ממשלת פולין הגולה הוא חזר לארצו תחת זהות בדויה במטרה לאסוף מודיעין על הכיבוש הסובייטי, ובנה רשת ריגול. אך בשנת 1946 כבר הבינה ממשלת פולין הגולה כי המצב חסר סיכוי, ואין אפשרות לשחרר את המדינה. לכן היא הורתה לכל חברי המחתרת הפולנית לחזור לנהל חיים רגילים או לברוח למערב.

פילצקי סרב. הוא החליט להישאר בפולין ולהמשיך לאסוף עדויות על המעצרים והשפטים שביצעו הקומוניסטים בחברי המחתרת. במאי 1947 הוא נלכד על-ידי השירות החשאי הפולני, שפעל בשירות הסובייטים, נחקר, עונה ונשפט במשפט ראווה. לאחר שנמצא אשם בשורה של פשעים, ב-25 במאי 1948 הוא הוצא להורג. גופתו מעולם לא נמצאה.

בראיון שהעניק לרדיו הציבורי הלאומי (NPR) האמריקני על סרטו "מותו של קפטן פילצקי" (פולין, 2006), הסביר הבמאי הפולני רישארד בוגג'סקי כי לאחר מותו הטילו השלטונות הפולניים הקומוניסטים צנזורה מלאה על פילצקי ברשומות הציבוריות. המסמכים שאיפשרו מחקר על חייו נחשפו רק לאחר נפילתה של חומת ברלין וסופו של העידן הקומוניסטי. זהו כנראה ההסבר העיקרי לעובדה שאדם בסדר גודל כזה לא מצא את עצמו בשורה הראשונה של זיכרון מלחמת העולם השנייה.

את הסיפור המרתק הזה מסכם האיש ששיחק את פילצקי בסרט, מארק פרובוץ. "[פילצקי] הותיר אחריו אישה ושני ילדים, אותם אהב עד מאוד, והחליט ללכת לאושוויץ. בני אדם היו הדבר היקר ביותר עבורו, במיוחד אלו המדוכאים. הוא היה עושה הכל כדי לשחרר אותם, לעזור להם".