הרוסים באים: מדריך לישראלי הנבוך

ולדימיר פוטין זיהה היטב את מגמת הנסיגה האמריקנית, והשתחל בזריזות לוואקום שנוצר במזרח-התיכון • כיצד להבין את המציאות החדשה שהתגבשה בגבולנו הצפוני? והאם היא טומנת בחובה איום על ביטחוננו? • פרופ' עוזי ארד: "דרושה יכולת תמרון זהירה ומהירה. עכשיו זה הזמן למדיניות של ניהול סיכונים. לא המעז מנצח, אלא הזהיר שורד"

לנין אמר, שכאשר אתה נועץ סכין תתקע אותו פנימה כמה שאתה יכול עד שתיתקל במשהו קשה. הפעם לא מדובר על מדריך הישרדות בירושלים, אלא על משפט שיכול להסביר בפשטנות מסוימת את ניהול האסטרטגיה של ולדימיר פוטין במזרח-התיכון, בואכה המפרץ הפרסי. "הוא קודם כל רוצה לבסס מאחז מדיני אסטרטגי באגן המזרחי של הים התיכון", אומר פרופ' עוזי ארד, ועל כך אין חולק בין המשקיפים. "נוצר ואקום בגלל המדיניות האמריקנית, וכתוצאה ממנו נוצרה הזדמנות שהרוסים לא היססו לנצל".

המושגים הישנים של ישראל, שכוללים "חזית מזרחית", אינם רלוונטיים למצב שנוצר מאז החל מבצע הרחבת המאחז הרוסי בצפון-מערב סוריה ובנמליה, המלווה בפעילות אווירית אינטנסיבית בשמי סוריה וירי טילי שיוט מאוניות בים הכספי, מרחק של 1,500 ק"מ. "היום אין שום חיבור בין מרכיבי החזית המזרחית שהכרנו – עיראק, סוריה וירדן. הציר היחיד שקיים זה הציר השיעי", אומר אל"מ (מיל') פסח מלובני. מלובני, מומחה לצבאות עיראק וסוריה, מלווה את המתחולל במזרח-התיכון מזווית מודיעינית כבר 50 שנה בערך. עכשיו הוא עומד לפרסם ספר על "הגרצ'קואים" של יחידה 8200. אלה אנשי החטיבה הרוסית, שהיו פעילים מאוד מאז מלחמת ששת הימים דרך ההתשה, יום כיפור והמלחמה הקרה. בואו נצא מתוך הנחה שיש היום גרצ'קואים חדשים ב-8200, שאולי נקראים "פוטינים". אלא שהפעם רוסיה איננה אויב.

"פוטין לא עוין את ישראל", אומר עוזי ארד. "לא אישית, לא בעברו ולא בעמדותיו. אבל אני חושש שהוא לא סנטימנטליסט. יש להתנהלותו גוון רוסי, מחוספס, והוא פועל לפי האינטרס של רוסיה. כבר לפני שבוע הוא התבטא, שהטיסות של ישראל בשמי סוריה מדאיגות אותם".

"לישראל אין סכנה בשלב זה", אומר פסח מלובני. "הם לא באו להלחם נגדנו. אבל זה מגביל את חופש הפעולה שהיה לנו עד עכשיו. זה משפיע אפילו על טיסות חיל האוויר בים-התיכון". לגבי העברות נשק לחיזבאללה, מלובני אומר, "כבר לא נשאר לסורים מה להעביר לחיזבאללה. הרוסים לא ירצו להסתבך בהרפתקאות צד". לכן, הוא מעריך, כנראה ידאגו לרסן את חיזבאללה כדי שלא יסבך את ישראל בלבנון, מה שעלול לסבך את המרחב שבו פועלים הרוסים. יתכן אפילו שהעסקה להצלת אסד כוללת ריסון חיזבאללה בחזית הישראלית. אבל הכל כל כך דינמי, שלא מומלץ לקחת סיכון בנבואות.

אובמה נטש גזרה מבוקשת

ההשתלטות המהירה, כמעין בליצקריג מדיני-צבאי, לא יכלה כמובן להתרחש בלי ה"סיוע" של הנשיא אובמה. אובמה הפך את ארצות-הברית לאמריקניסטאן. הוא רוקן את כל האוויר מהבלון האסטרטגי והמזרח-התיכון קרס, כתב ג'יימס לואיס ב'אמריקן ת'ינקר' (5.10). במרכז המחדל האמריקני לואיס רואה את הבגידה בישראל, וכותרת מאמרו היא 'צליבתה של ישראל'. הוא מתאר את ברק אובמה כנרקיסיסט עם חיוך מיוחד של אנשים המתמלאים סיפוק כאשר הם מצליחים לדפוק מישהו אחר. הוא לא נרקיסיסט דוגמאת ביל קלינטון, שלא היתה בו שמחת עליצות כשאחרים נפגעו; אובמה הוא "נרקיסיסט ממאיר".

"אנשים הגונים עשויים לראות את מעשה הזוועה המוסרי הזה בתחושה של חוסר אונים ויאוש. אבל ציינו לכם את זה בזיכרון", כותב ג'יימס לואיס. "לעולם אל תשכחו. השמאל הבינלאומי והמשטרים המוסלמים שפניהם לאחור תכננו את הרגע הזה משך עשורים שלמים. הם רחוקים מלהיות חפים מפשע" כותב לואיס, ומתכוון לעובדה שאובמה מאפשר למשטר רצחני אפוקליפטי לאחוז בנשק גרעיני. "ובין אלה שאפשרו זאת – שני נשיאים אמריקנים. ג'ימי קרטר ואובמה. קרטר איפשר לחבורת כהני דת רוצחי-המונים לתפוס את השלטון (באיראן) ואובמה – בכך שמחק שישה עשורים של מאמץ אמריקני למנוע התפשטות הנשק הגרעיני ונכנע לבריונים".

"זו תוצאה של חבלה מבפנים, ואויבינו האסטרטגיים מבינים זאת היטב", מאשים לואיס. הוא טוען, שאובמה והשמאל רצו כבר מזמן לסגת מהעולם, דבר שהוא "אידיוטיזם ללא תחתית בעולם שנשלט על-ידי הנשק ההרסני ביותר בהיסטוריה".

עוזי ארד, בנימה קצת יותר צוננת ומפוכחת, אומר ש"האידאולוגים בארצות-הברית פיתחו תיאוריה שהם יכולים לסגת מהמזרח-התיכון. שיש להם עצמאות אנרגטית – מה שכבר בכלל לא בטוח. מסתבר שהם נוטשים גזרה שהרבה קופצים עליה". בעיקר הסינים, בנוסף לרוסים.

אבל ישראל פועלת כך שממשל אובמה או כל גורם אחר לא יוכל "לצלוב" אותה. אנחנו נוטים למתוח ביקורת קשה, לעתים ארסית, נגד אביגדור ליברמן. אך מצבה ההישרדותי של ישראל עכשיו, בתוך כל התהפוכות, הוא הישג חשוב ביותר של נתניהו וליברמן. כולם מכירים את האימרה האנגלית: "A friend in need is a friend indeed". כדי שהחבר יופיע כשזקוקים לו, צריך קודם כל ליצור ידידים. גם אם פוטין איננו ידיד מובהק, ליברמן ונתניהו השקיעו בשש השנים האחרונות הרבה מאוד ביצירת ערוץ תקשורת פתוח ודינמי עם ממשל פוטין. עכשיו אפשר להפיק ממנו פירות, כפי שאפשר לראות במפגשים שכבר התקיימו בין קצינים בכירים משני הצדדים. אם ישראל הייתה נצמדת לבעלת הברית הגדולה שלנו בכל אשר תדרוש ארצות-הברית ובכל אשר תפנה, ראש הממשלה היה צריך לטוס בדחיפות למוסקבה ולהציג עצמו: 'שלום, אני יצחק/יאיר/אהוד/הרצוג (מחקו את המיותר). אתה לא מכיר אותי, אני רוצה להזכיר לך שאנחנו מוכנים לסגת מרמת הגולן'.

אחרי הסייגים הברורים, אפשר עכשיו גם לתת לראש הממשלה נתניהו קרדיט על העימות המתוקשר שלו עם ממשל אובמה. העימות הגלוי עם ארצות-הברית בנושא הגרעין האיראני שחרר את ישראל לנקוט מדיניות עצמאית, שהייתה נמנעת ממנה ברגע הגורלי הזה אם היינו מתואמים כמו בעבר עם האמריקנים בדמותם של הצמד אובמה וקרי.

"אני מניח שנתניהו בנסיעתו למוסקבה ניסה להגיע להבנות על בסיס המשטחים שבהם ישראל ורוסיה רואות את הדברים עין בעין", אומר ארד, "ולמנף אותן לאסטרטגיה שמטרתה למנוע מהלכים שהם בעייתיים לישראל". אחת הסכנות שמתהוות עכשיו היא "היווצרות ציר איראני-סורי-רוסי שילך ויתעבה, כשכל מרכיב יחזק את המרכיב השני וזה יציב את ישראל בפני קואליציה עוינת מתחזקת. ישראל תצטרך לבצע מהלכי בלימה כנגד התפתחויות כאלה, או ליזום מאמצים לפרק את הקואליציה העוינת, או להתחבר לקואליציה נגדית".

עוזי ארד נזכר בחורף של סוף 1979 כשברית המועצות פלשה לאפגניסטאן. החשש הכבד של מומחים במערב היה שהרוסים יבתרו את אפגניסטאן, יאגפו במהלך אדיר את המפרץ הפרסי, ויגיעו לאוקיינוס ההודי. זה כמובן לא קרה, אבל האירוע מרמז על משיכה אפשרית של הרוסים לעבר המפרץ הפרסי. שם הם עלולים להיתקל במשהו קשה – הסתבכות ישירה עם האמריקנים. הם יהיו חייבים להיות מתואמים עם האיראנים. "אבל אולי פוטין ימשיך מסוריה לעיראק", אומר פסח מלובני. "השתלטות על עיראק יש לה הבטים כלכליים. הוא יוכל להגיע לשליטה במחירי הנפט בכל המזרח-התיכון".

"דרושה יכולת תמרון מהירה"

"אין כמו הרוסים כשמדובר בהבנת משמעות וחשיבות הגז ושאר מקורות האנרגיה", אומר ארד. "הם מאוד מודעים לזה. תמיד הייתה להם חשיבה גיאו-פוליטית". כך שההשתלטות הפיזית או בשלט רחוק (אופס, נפלט צרור של ארבעה טילי שיוט לכיוון איראן) על האזורים של בארות הנפט והגז תקנה לפוטין מידה רבה של שליטה על מחירי האנרגיה בעולם. ועד כאן לגבי עצמאותה האנרגטית של ארצות-הברית. האמריקנים יגלו, שבמציאות הגלובלית אין להם שליטה על מחירי הדלק שהם צורכים. חלק מרעידת האדמה של החודש האחרון הוא תולדה של מהלכים אסטרטגיים ותיאוריות אסטרטגיות מכונפות מהצד האמריקני; אבל התיאוריות של אובמה וג'ון קרי תואמות גם את שיעור קומתם הנמוך בניהול מדיניות בינלאומית. המערכות האלה גדולות עליהם. ההבדל בין פוטין לאובמה משול להבדל בין מי שהגיאוגרפיה ונתיבותיה זורמת בדמו והוא מכיר את המפה בעל פה, לבין מי שמכיר את העולם על-פי 'ווייז'.

ישראל תיטיב לעשות אם תרים את מבטה מעבר לחוד הסכין הערבית המושחזת. מבט אחורה לחמש או שש השנים האחרונות מלמד כי המצב החדש שנוצר סביבנו איננו קבוע. "זו התרחשות דינמית", לדברי ארד. "בכל שנה בשנים האחרונות הייתה איזושהי התפתחות אסטרטגית חדשה ובלתי צפויה. זה יוצר מצב שבו המרכיב הדינמי הוא הדבר היחיד הקבוע". אם נחזור כמה שנים אחורה, בכל שבוע הייתה התפתחות דרמטית היסטורית.

"בכל תקופה קצרה אנחנו רואים שינוי בקונסטלציית כוחות. התופעה היא של יורה רותחת משתנה כמאפיין קבוע. ישראל נדרשת לחשב היטב את מהלכיה במציאות שמה שקבוע בה אלו אירועים מזרח-תיכוניים חדשים, ופעילות צבאית והתחברויות של קואליציות לרגע שיוצרות חזיתות. לא קווים אדומים. לא להתחפר מאחורי קווים קשיחים. דרושה יכולת תמרון זהירה ומהירה. עכשיו זה הזמן למדיניות של ניהול סיכונים. לא המעז מנצח אלא הזהיר שורד", אומר עוזי ארד. "ישראל צריכה לבחור לעצמה את המלחמות ולא להיגרר אליהן. לא להיגרר לדברים בעלי חשיבות משנית. היא לא יכולה לשקוע בביצות לבנוניות". גם אם הביצה הזאת נמצאת בפאתי ירושלים או ברצועת עזה.