כך הכרענו את הטרור בעזה

באחד מימי ששי בתחילת פברואר 1989, פנה אלי אל"מ שלמה לוין, סגן קצין שריון ראשי, וביקש את הצעתי היכן כדאי לרכז את חיילי השריון וכיצד ראוי להפעילם במסגרת החיפושים אחר גופתו של אבי סספורטס, שנחטף יום קודם בידי החמאס ליד צומת הודיה.

לאחר שהוסיף פרטים לסיבות החטיפה פרשתי בפני שלמה לוין את הצעתי: בקש מהרמטכ"ל אישור לרכז את כלל החיילים מכל החיילות, ופרוס אותם מבית חנון בקצה המזרחי של הגבול ועד הים. ומשם במשך יום או יומיים ינוע הכוח דרומה בפעולת סריקה יסודית בואכה הגבול הדרומי ברפיח.

לאחר מכן, נייד את הכוח לגבול הדרומי בהרי חברון, ומשם בסריקות מדוקדקות תניע את הכוח צפונה עד קצה השומרון בואכה עמק יזרעאל.

לוין תהה, האם בדרך זו נמצא את גופתו של סספורטס? ספק אם גופת הנרצח תימצא, השבתי. אם כך, הוא הגיב, בשביל מה שווה להשקיע מאמץ אדיר שכזה? בראייה מערכתית השבתי, אין השקעה טובה כמו המהלך המוצע, ובלבד שיתבצע כהלכה: דהיינו כמאמץ כלל צה"לי שיביא לאיתור נשק, פורעי חוק, ובעיקר ליצור הרתעה, משום שרק כך ניתן יהיה למנוע את החטיפה הבאה.

ידעתי שהסיכוי למימוש הצעתי שואף לאפס, כל עוד שלטת במטכ"ל תפיסת ההתגוננות כתחליף להכרעה.

במקום זאת, העדיף צה"ל להשקיע מאמצים כבירים בחיפוש גופת החטוף, ובחינוך החיילים להימנע משימוש בטרמפים. צה"ל העביר בדרך זו את היוזמה לידי הטרור, שאכן ניצל את חופש הפעולה לחטיפה נוספת כעבור שלשה חודשים בצומת ראם (מסמיה), בחטיפה וברצח החייל אילן סעדון הי"ד.

משום מה נתפסת התקוממות עממית המשולבת בטרור כמכת שמיים. זאת כמובן שגיאה: יש הרי מספיק מקרים בהיסטוריה, בהם הצליח צבא סדיר להכריע טרור. אך מה שמפליא עוד יותר היא העובדה שבישראל לא מודעים לכך שלצה"ל עצמו שמור מקום של כבוד בהיסטוריה הזאת, כמו למשל במבצע לחיסול הטרור בעזה בשנים 1972-1971. המבצע המוצלח הביא אחריו חמש-עשרה שנים של פריחה כלכלית ברצועה, שספק אם תושביה חוו כמותה מאז ומעולם.

סיירת שקד בעזה

בעקבות אירועי ספטמבר השחור ב-1970 בירדן העתיק ערפאת את גיסותיו ללבנון, ולאחר התארגנות בארץ הארזים, פתחו שלוחיו ברצועת עזה בהתקוממות מזוינת.

המערכה נפתחה ברצח ילדי משפחת ארויו בשערי עזה בתחילת ינואר 1971 – כאשר נער ערבי זרק רימון לתוך מכונית המשפחה והרג את שני הילדים. הפיגוע גרם לזעזוע בדעת הקהל בישראל. באותה עת, בשל טיפול רפואי שעבר מפקדי, סא"ל (לימים אל"מ) דני וולף (רהב) ז"ל, מוניתי לממלא מקומו כמפקד סיירת שקד.

הופעת טרור בתוך אוכלוסיה אזרחית הפתיעה את צה"ל, שמאז הקמתו לא נדרש להתמודד מול איום מסוג זה. וכך, תחת מטריית הבורות, הנחה שר הביטחון דאז משה דיין את צה"ל "לתת להם להתבשל במיץ של עצמם": כלומר, צה"ל אמור להסתפק  בפעולות שיטור על הכבישים לאבטחת התנועה ולהפקיר את מחנות הפליטים לשליטת ארגוני המחבלים. הפת"ח הצליח להשתלט על מחנות הפליטים, לגייס מתנדבים רבים, לאגור נשק ולמסד את שיטות הפעולה שלו.

בעקבות רצח ילדי ארויו שהגדיש את הסאה, צה"ל קיבל פקודה להיכנס למחנות ולפרדסים ולחסל את הטרור. באין ידע אחר זולת חיקוי פעולתם של "הכלניות" בתקופת המנדט הבריטי, נקבעה "שיטת החוליות", שלפיה חוליות בנות ארבעה חמישה לוחמים יתפזרו בפרדסים, בסמטאות הערים ובמחנות הפליטים כדי לאתר פעילות של מחבלים ולהקשות עליה. שיטה נוספת שננקטה הייתה לכנס מעת לעת את תושביהם של כפר מסוים או של מחנה פליטים כדי לזהות פורעים ולעוצרם. אני התנגדתי לשיטות האלה, שהביאו לפגיעה מזערית באנשי הטרור במחיר כבד של התשה עצמית ושל תקלות משמעת רבות (כולל תאונות אש) כתוצאה מפירוק המסגרות האורגניות. לאחר שני חודשי פעילות ברצועה, שבה בעיקר התשנו את עצמנו, יצאה היחידה לאימונים בערד.

תוך כדי אימוני פרט ופלוגה, לרבות תרגול צליחה של מכשול מים, קיבלתי מראש מטה פיקוד דרום תא"ל מנדי מרון (לימים אלוף) פקודה להפסיק את האימונים ולהתייצב בג'בליה, כדי להחליף גדוד של חטיבת גולני. מאחר שאלוף הפיקוד היה באנגליה, לא היה לי בפני מי לערער. כבשתי את כעסי והובלתי את היחידה לבסיסה המיועד במשטרת ג'בליה.

לוחמי גולני, ובראשם סא"ל אליעזר רם, זכו לשבחים רבים על פעילותם בת החודשיים. הצלחתם, שהסתכמה בהרג של מחבל אחד ותפיסה של שניים נוספים, נחשבה אז להישג הראוי לכל שבח. משיצא אחרון חיילי גולני, ואני הפכתי לאחראי על הגזרה, הוריתי לפקודיי להישאר בבסיס ולנצל את הזמן להתארגנות ולמנוחה.

גיבוש השיטה החדשה

בשלב הזה ביצעתי הערכת מצב ארוכה, כדי לגבש חלופה לשיטת החוליות. היה לי ברור שהשיטה הזאת מתישה את כוחותינו ואינה מביאה לידי ביטוי את היתרון היחסי שלנו. לוחמי הפת"ח כבר למדו היטב את השיטות של צה"ל והפנימו את חולשותיו. כך למשל, גייס הפת"ח עשרות ילדים שנעו סביבם, איתרו חוליות שלנו והתריעו על נוכחותן בקריאות "ביאו ביאו" – מה שאפשר למחבלים לנוע ללא כל חשש.

במהלך הערכת המצב לכדה את תשומת לבי העובדה שבעת מגע קרוב עם כוחותינו המחבלים הגיבו באופן שונה משאר האוכלוסיה. בעוד האזרחים קפאו על מקומם, המחבלים היו בורחים כדי למצוא מחסה ומסתור.

על רקע תובנות אלו גיבשתי תכנית פעולה שהייתה מנוגדת לשיטת החוליות. עיקרה של התכנית היה ריכוז מאמץ ביעד מוגבל בשטחו במטרה ליישם את עקרון ההפתעה ולהגיע למיצוי מרבי של מיומנויות הלוחמים. החלטנו לרכז את המאמץ באמצעות הפעלת היחידה כולה ברובע D (המחולק שתי וערב לסמטאות רבות), כשבכל צלע תפעל פלוגה.

ההפתעה תושג באמצעות תנועה רכובה של הכוחות אל היעד, ובפריקה של הכוח תוך כדי תנועה זוגות-זוגות – זוג לוחמים בכל סמטה. המיומנות תבוא לידי ביטוי בירי שיתבצע אך ורק "בבודדת" ודרך הכוונות, ובכך תימנע פגיעה באזרחים ובכוחותינו הנעים באותה סמטה זה מול זה. המטרה הייתה לבצע סריקה מהירה ובו-זמנית של כל הסמטאות בשכונה, ולמנוע מהמחבלים את האפשרות להימלט מן המקום.

ארבעה גורמים להצלחה

בצהרי היום זינקו הכוחות למשימתם, וכעבור שלוש דקות הסתיים המבצע. תוצאותיו: חמישה מחבלים, כולם מזוינים, נהרגו. רימון יד שהחזיק אחד מהם התפוצץ, וגרם לפציעתן הקלה של אם ובתה. לכוחותינו לא היו נפגעים. למחרת ביצעתי את השיטה, שנתתי לה בינתיים את השם "התנפלות", במחנה נוצייראת ושם נהרגו ארבעה מחבלים ואחד נוסף נתפס חי בריא ושלם. אותו שבוי היה מחבל בכיר, ולכידתו נחשבת לציון דרך בולט בהדברת הטרור: בתחילה הוא הוביל אותנו למקומות מסתור ובהמשך תפקד כחוקר שבויים. מאוחר יותר התגייר, התחתן, והפך לאזרח ישראלי כשר למהדרין.

המשכנו לבצע "התנפלות" ביתר המחנות, ובכל פעם השגנו תוצאות דומות. ההישגים שלנו אילצו את המחבלים להתמקד בשרידותם. וכעבור חודשיים חוסל הטרור, והשקט חזר לעזה למשך שנים.

סיירת שקד הייתה היחידה הדומיננטית שפעלה ברצועת עזה, ובמהלך פעילותה לכדה יותר מ-90% מהמבוקשים. מספר הבתים שהיא אטמה או פוצצה עמד על אפס, ומספרם של החפים מפשע שהיא גרמה למותם עמד על אחד. ההרוג, אדם חירש בן 86 שיצא מביתו בחצות הליל כדי לעשות את צרכיו, לא שמע את קריאות החיילים לעצור ולהזדהות.

חיסול הטרור ברצועת עזה היה הישג יוצא דופן, בקנה מידה היסטורי, שהושג בזכות ארבעה גורמים: החשיבות הרבה שייחסנו ללימוד מתוך שגיאות וטעויות; תרבות פיקוד יוצאת דופן שהנהיג אלוף הפיקוד אריאל שרון, שהדגישה את גבולות הסמכות והאחריות של המפקדים בשטח; מיומנות מקצועית של לוחמי שקד, שידעו כיצד להילחם במבוקשים מבלי לפגוע בחפים מפשע וברכושם; ומעל כל אלה: ההבחנה בכשל הבסיסי של השקעת כוחות בכל נקודות חיכוך ללא עדיפות מכרעת, הביאה להחלטה להפעלתם תמיד במרוכז בעדיפות נקודתית שאפשרה הכרעה טקטית.

למרות החריג בהכרעת טרור בידי צבא סדיר, לא נמצא במטכ"ל וגם לא במחלקת היסטוריה של צה"ל מי שיחקור את המבצע המתמשך ואת הצלחתו. ומכיוון שלא הופקו הלקחים הנדרשים, עם פרוץ אינתיפאדת 1987, עמד צה"ל בדיוק באותו מקום שבו עמד 16 שנים קודם לכן ברצח ילדי ארויו: מופתע וחסר ידע כיצד להתמודד מול טרור הנטמע באוכלוסיה תומכת.

צה"ל לא למד דבר

אין זה מקרה אפוא, שממש כמו בתחילת שנות ה-70, התמודדותו של צה"ל עם האינתיפאדה נפתחה בהנחיה מטופשת של השר הממונה "לשבור להם את העצמות". המטכ"ל מצדו הצליח לגמד את עוצמת צה"ל בהפעלת חוליות בנות ארבעה-חמישה לוחמים שפעלו בסמטאות הערים והכפרים במרחבי יש"ע. חולשתם של החיילים בכל נקודת חיכוך הזמינה את האוכלוסיה "להכות ביהודים", מה שאילץ את חיילי צה"ל להפעיל את נשקם כנגד אוכלוסיה בלתי מזוינת כדי לשרוד.

על אף ההפעלה הכושלת, זכתה ההנהגה הצבאית לחסינות מפני ביקורת, ואף לרוח גבית בדמות מגוון הסברים. חלק טענו כי "לא ניתן  להתגבר על התקוממותו של עם", למרות שאין מדינת לאום שלא שולטת במיעוט לאומי אחר. ואחרים הבהירו כי "הגענו לגבולות מיצוי הכוח", למרות שעל פי עדות הרמטכ"ל דאז דן שומרון הפעיל צה"ל כ 4% בלבד מתוך הכוח שעמד לרשותו.

חישוב גס מראה כי הוא צדק כמובן: מתוך מאות האלפים המצויים תחת צווי גיוס, ולאחר הפחתת חיילים במנוחה, בחופשה בקורסים, תחזוקה ומטה, נמצא כי מספר הלוחמים שפעלו בשטחי יש"ע מסביב לשעון, והיו במגע יום יומי עם האינתיפאדה, עמד על כאלף בגזרת יו"ש ומספר דומה במרחבי חבל עזה.

ולמרות זאת, רב אלוף שומרון התייאש ומתוך תחושת חוסר אונים, טען כי " אין פתרון צבאי לאינתיפאדה, זולת פתרון מדיני".

כך נסללה הדרך לאוסלו והתפיסה הזאת התקבל בהנהגה הצבאית כאקסיומה שאין להרהר אחריה. ההנהגה הצבאית התעלמה מחובתה המקצועית להכין את הצבא לשינוי האסטרטגי ולהפוך את כשירות הכוחות והמוכנות לקרב לגורם שירתיע את ערפאת מהפרת ההסכם.

במקום זאת, התמקד המטכ"ל בהקמת מחנות ובסיסים חדשים, לרבות קווי מים, חשמל וביוב ובסלילת דרכים – דוגמא קלסית לעיסוק יתר באדמיניסטרציה כתחליף לאופרציה. וככל הנוגע ללחימה, צה"ל מתמיד באותן שיטות ישנות, שגרמו שוב ושוב להתשת כוחותינו.

דוגמא טובה לך ניתן לראות באירועי הגדר ליד כפר בילעין, שהפכו כבר בראשיתם למחזה שנכתב בידי צה"ל יחד עם אוכלוסיית הכפרים שמסביב. לאורך שנים מדי יום ששי התייצבו מצד אחד צלמים, פורעי חוק (אנרכיסטים) ותושבי הכפרים שבסמוך, ומהצד השני פלוגת חיילי צה"ל. על פי תסריט קבוע ומוסכם, המקומיים (מגיל שלוש ועד 75) החלו בנענוע גדר ההפרדה, ובהתאם, ירו חיילנו רימוני הלם ועשן עד כניסת השבת. אין ספק כי בכך שצה"ל נמנע מחיסול ההצגה בראשיתה הוא תרם רבות לדרבון האלימות הפלסטינית, כפי שנחזה היום ברחובות ישראל.

מן הדין שנפנים כי ההתקוממות היום איננה בבחינת מכת שמים, וכמו בעבר ניתן לסכל אותה. הדבר הדרוש הוא לאמץ מחדש תפיסת ביטחון שבסיסה עומדת ההכרעה, שאותה ניתן להשיג בהדרגה ובהצטברות של הכרעות ביניים. מהלך כזה יחייב צמצום של נקודות העימות כדי שעיקר המאמץ ימוקד בהשבת הסדר ויצירת הרתעה, תוך שימוש בכוחות גדולים יחסית. לצידם יש להפעיל את גורמי השלטון השונים (לגביית חובות מע"מ חשמל, מים וכדומה) ומערכת לשפיטה מהירה שיפעלו ליצור יציבות ברת-קיימא בשטח.

לחשש מ"הסלמה" ושפיכות דמים שעלולה, כביכול, להיות תוצאה של פעולות רחבות היקף מסוג זה אין בסיס עובדתי. ההפך מזה: כפי שהוכח במאות פעולות שבהם רוכז כוח גדול, לא היו נפגעים לא בצד שלנו וגם לא בקרב האוכלוסיה הפלסטינית.