למה כולם שונאים את חברת החשמל

"אם עופר בלוך (מנכ"ל חברת החשמל הנכנס) חושב שאתן לו לפטר 1,500 עובדים – הוא טועה… אתם חושבים שנחלץ אתכם בסופה הקרובה? אתם כולכם טועים". כך אמר יו"ר ועד עובדי חברת החשמל דוד (מיקו) צרפתי אך לפני שבועיים בדיון בכנסת; אמר – וקיים. סופונת קטנטנה הגיע לארצנו, וכבר נותקו מזרם החשמל מאתיים אלף משפחות, למשך שעות ארוכות, ועשרות אלפי בתים המשיכו להיות מנותקים שתי יממות שלמות.

לאור האיום המתועד, הניסיונות של צרפתי להטיל אחריות דווקא על ההנהלה (כמובן) ואף לטעון שלהאשים את ועד העובדים זה כמו להאשים את הלוחמים במלחמת לבנון השנייה בכשלי המלחמה, מתגלים כפתטיים במיוחד.

יו"ר ועד עובדי חברת החשמל ל-@asaf_lib: הדבר הכי לא נכון לעשות זה להפיל את זה על עובדי חברת החשמל. זה כמו להאשים את החיילים במלחמת לבנון ה-2

— גלצ (@GLZRadio) October 26, 2015

ובינתיים נחשפות שיטותיו של הוועד: על-פי טענות הנהלת החברה, הורה הוועד לכאורה לעובדים במטות החירום לסיים את המשמרת ב-17:00 וללכת הביתה; אסר על ניוד עובדי תחזוקה בין המחוזות לצורך טיפול בתקלות; מנע מעובדי תחזוקה לסייע בחיבור חשמל לבתים; מנע תגבור של משגיחי רשת, ובשעות הלילה הותיר רק משגיח אחד בכל אזור, בתורנות בית (!); הורה לעובדים לא לשנות את המשמרות בהתאם למצב החירום וכך החברה לא יכלה לטפל בתקלות בשעות הערב והלילה: "הגיעה קבוצת עובדים בבוקר ואמרו להם ללכת הביתה ולחזור בלילה. למה שהם יעשו את זה? יש להם יום עבודה, אז שיעבדו לפי יום העבודה שלהם", אמר מיקו צרפתי בדיון בבית הדין לעבודה. צרפתי גם הוסיף במענה לטענה שזה מצב חירום: "אנחנו במצב חירום כל השנה. תמיד יספרו סיפורים שבעוד רגע המדינה מתמוטטת בגלל צרפתי".

מעניין באמת מדוע אומרים שהמדינה מתמוטטת בגלל צרפתי. אולי משום שוועד העובדים גם מנע מחברות פרטיות לסייע לחברת החשמל? "אין כרגע שום הוראות. יכול להיות שזה נשאר מהשגרה, וזלג לכמה שעות בבוקר", אמרו אנשי הוועד. לשמוע ולא להאמין.

הממלכה של מיקו

על מה ולמה הותיר לכאורה מיקו צרפתי מאות אלפי אנשים בקור ובחושך? כרגיל: "סכסוך עבודה". או במילים פשוטות, הוועד, המייצג את טובת עובדיו ושימותו כולם, לא רוצה שיזיזו את הגבינה שלו.

כדי להבין עד כמה הדברים חמורים, הנה כמה נתונים: החוב של חברת החשמל, נכון לתחילת השנה, עומד על כ-65 מיליארד ש"ח. עובדי חברת החשמל הם שיאני השכר במגזר הציבורי: דו"ח של הבנק העולמי מלפני חמש שנים קבע כי שכרם של עובדי חברת החשמל גבוה משמעותית מכל חברת חשמל מקבילה בעולם.

האם משהו השתנה? שום דבר: דו"ח של חברה חיצונית מלפני שבוע קבע כי שכרו של עובד בחברת החשמל גבוה ב-159% מהשכר בממוצע במשק (278,340 שקל בשנה, לעומת 107,652 בשנה). עובד בחברת החשמל מקבל בממוצע 23,195 ש"ח בחודש. העובדים הוותיקים והמקושרים מקבלים גם פי שניים ויותר. על-פי דו"ח ועדת יוגב מ-2014, חברת החשמל מעסיקה 13 אלף עובדים, מתוכם כ־10,000 קבועים בעלי ותק ממוצע של 27 שנה ברמת הוצאות שכר של כ-5 מיליארד ₪ בשנה – כ-20% מהוצאות החברה.

גם מבנה השכר, על פי דו"ח יוגב, אינו מעודד יעילות: הוא אחיד ומבוסס בעיקר על ותק, אינו קושר בין שכר לביצועים, אינו מעודד תחלופה של עובדים ו"אינו מתאים לשוק עבודה מודרני", כדברי הדו"ח. זה כמובן מצב נוח במיוחד לוועדי עובדים, שבאופן מסורתי דוחפים לשכר שאינו קשור לביצועים אלא בעיקר ל"מגיע לי" ולכמה אפשר לסחוט מהמעסיק, כלומר מהמדינה, כלומר ממני ומכם. במקרה של חברת החשמל כוח הסחיטה הוא משמעותי, והתוצאות בהתאם.

ועם שכר גבוה, תודה ששאלתם, מגיעות גם חריגות שכר: מבקר המדינה מצא שבמשך שלוש שנים היו חריגות שכר של 11 מיליארד שקל; ב-2012 לבדה נמצאו 3.4 מיליארד ש"ח חריגות שכר, ובין היתר נמצא חשבון סודי של 2 מיליארד שקלים של גילום מס של הטבות ורכיבי שכר "לא קצבתיים". יו"ר הוועד טען בוועדה לביקורת המדינה שהוא לא מכיר חלק מההטבות, שכללו בין היתר "שווי דרגה נוספת באילת"(?), "תוספת פיקודית" על ניהול, "תוספת ותק", "תוספת מאמץ" על עבודה חריגה, שלושה גמולי השתלמות, "עודף אישי", "תשלום על עבודה במשמרות", "תורנות בית" ו"תוספת ערבה" למי שעובד בין ערד לאילת, "פיצוי רכב מסחרי", "שכר עידוד יום שישי" וגם "גמול נהיגה עצמית" על כך שהעובד נהג לשטח בעצמו בלי לשכור נהג.

אנו מרבים לשמוע על העובדים המחרפים נפשם לעבוד בשעות לא-שעות ובגשמים ובשלגים – זה טוב ויפה אבל הם מקבלים עבור תרומתם לחברה כסף, והרבה (וכנראה הרבה מאוד). לא הייתי מעניק מדליה למי שבסך הכול עושה את העבודה שלו תמורת שכר נאה במיוחד. מה שכן מטריד זה שלעתים יש סופה, כגון בדצמבר 2013, וועד העובדים מחליט לשלוח בדיוק באותו זמן מאות מהנדסים לחופשה באילת. הרעיון לפטר את האחראים לסיפור לא נראה בעיני מיקו, שרק לאחר סחבת ארוכה הסכים לערוך שימוע בעניין.

שכר העתק הזה כמובן מזמין ומפתה מאוד, וכמו כל חברה מונופוליסטית עם ועד עובדים השולט בה, גם הנפוטיזם חוגג: ביקורות של מבקר המדינה מ-2007 ומ-2013 גילו מספר רב של קרובים מועסקים, רבים מהם הקשורים לאנשי ועד העובדים. כך לדוגמה גילתה הביקורת 38 עובדים המשמשים חברי ועד ו-45 קרובי משפחה שלהם המטופלים באותן מחלקות כוח אדם; 99 עובדים שהם קרובי משפחה בכלל לא היו רשומים ככאלה; ב-2011 החליטה ועדת החריגים שכל קרובי המשפחה (שמונה!) של יו"ר ועד מרחב דרום יטופלו על ידי המשרד הראשי, וקרוב המשפחה של יו"ר ועד מרחב צפון יטופל בדרום. ההחלטה, כמה מפתיע, טורפדה על ידי הוועד. בבדיקה שנערכה באוקטובר 2014 התגלה שחברת החשמל מגיעה למקום השלישי בשיעור העסקת קרובים, עם 24% קרובים מועסקים – אחרי נמל אשדוד (36%) ורשות שדות התעופה (25%), ולפני רכבת ישראל (11%) ומקורות (9%). נחשו מה משותף לכל אותם מקומות עבודה.

ושערוריות, תודה ששאלתם, לא חסרות: מאבקים פנימיים בקרב ועד העובדים של מחוז הצפון העלו אל פני השטח התנהגות בזבזנית של ועד העובדים, כמו שיגור זרי פרחים חגיגיים (בעלות של 200-250 שקלים לזר) לחמישה אישים ובהם יו"ר מרחב צפון עצמו, יעקב דבידה, על חשבון הוועד; עובדת שהועסקה על ידי הוועד במכירת כרטיסים לאירועים והופעות השתכרה מעל ל-19 אלף שקל ברוטו; ועוד כהנה וכהנה. גם ב-2015 נמשכה החגיגה, עם בזבוז של עשרות אלפי שקלים – שאלמלא היו מאבקי כוחות במחוז מעולם לא היו מגיעות לידיעת הציבור.

הפעילות הכוחנית של ועד העובדים לא הסתכמה רק בעיצומים ואיומים בשביתות, אלא הגיעה גם למסדרונות הכנסת: ב-2004 פנה מנהל רשות החברות הממשלתיות אייל גבאי ליועץ המשפטי לממשלה כדי לבחון אם עובדים בחברת החשמל העסיקו חוקר פרטי כדי לפגוע באברהם פורז, שכיהן ב-2002 כיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת וקידם חקיקה לצמצם את זכות החשמל החינם של העובדים.

יו"ר ועדה אחר, גדליה גל מהעבודה, שקידם את ייצור החשמל הפרטי ב-1996, הוזהר במפורש על ידי הוועד שמי שיתמוך בהצעת חוק משק החשמל – בפרט אם הוא מהעבודה – עלול למצוא את עצמו מחוץ לחיים הפוליטיים. העובדים איימו וביצעו, וגל מצא את עצמו מחוץ לחיים הפוליטיים לאחר שעובדי חברת החשמל פעלו למנוע את בחירתו בפריימריס. גם אז וגם ב-2002 העובדים אף הטילו מצור על דלתות ועדת הכלכלה שבה נדון החוק להגבלת חשמל חינם לעובדים; חברי כנסת אף דיווחו כי הם קיבלו שיחות טלפוניות אנונימיות שבהן שולבו איומים מוסווים.

מר מונופול

מה הופך אותנו לשבויים בידיו הכל-יכולות של מיקו צרפתי ומקביליו? במילה אחת: המונופול. עם כל הזעקות על "מונופול הגז" כמעט נשכח מאתנו המונופוליזם האמיתי, זה של חברות החשמל והמים, הנמלים, הדואר והחינוך. ובכל אותן חברות השולטים האמיתיים אינם המנהלים – הממונים מגבוה, באים והולכים – אלא ועדי העובדים. בעוד כוחם של ועדי עובדים בשוק הפרטי הלך ונחלש עם התגברות התחרות וההבנה שפגיעה במעסיק תהיה פגיעה בעובדים עצמם, במגזר הציבורי עסקים כרגיל. שם אין תחרות, המעסיק הוא המדינה שלה אין שיקולי רווח והפסד רגילים, וכך יכולים הוועדים לסחוט ולסחוט, למנוע רפורמות בכל מחיר, להשיג הטבות למקורביהם ולאנשי שלומם, וכל זה בלי שהם יינזקו כלל.

נכון, שביתה של ממש בחברת החשמל לא הייתה מאז שנת 2000, אבל לא היה בכך צורך. די באיום בשביתה, ובעיצומים שננקטו שוב ושוב במהלך השנים, כדי לטרפד כל ניסיון לייעול ולרפורמות. וכך אנחנו נמצאים בבעיית הביצה והתרנגולת: המצב המונופוליסטי נותן כוח אדיר לוועדי העובדים, שנמצאים בזכותו בעמדה המאפשרת להם למנוע כל שינוי במעמדם המונופוליסטי. ניסיונות לביצוע רפורמה במשק החשמל החלו כבר בשלהי שנות ה-80; אנו נמצאים כעת בסוף 2015, ועדות קמו והתפזרו, ממשלות עלו ונפלו, ועדיין כוחו של ועד עובדי חברת החשמל במתניו, לא כהתה עינו ולא נס ליחו.

בספרו "התנור והחמאה" כותב מנכ"ל משרד האוצר לשעבר אהרון פוגל כי בקורס שהעביר בנושא "אינטראקציה בין כלכלה, עסקים ופוליטיקה" קיבל מסטודנט מצטיין עבודה שעסקה בנושא החשמל. הוא הציע לחלק את מערכת החשמל לשלושה חלקים: מערכת ייצור, שבה תונהג תחרות; מערכת חלוקת החשמל שבה יפורסמו מכרזים לזיכיונות; ומערכת מסירה מהייצור לחלוקה, שתהיה מונופול טבעי. הסטודנט המצטיין קיבל 80: "הניתוח היה נכון, ההמלצה לשינוי הרצוי מצוינת, אבל אפילו את מערכת המסירה הוא לא השאיר בידי חברת החשמל והוועד שלה, אלא המליץ להעבירה לחברה ממשלתית מיוחדת. בכך התעלם ממגבלות החיים, והפתרון, צודק ככל שיהיה, לא היה רלוונטי", כותב פוגל (עמ' 110).

פוגל מציע, במילים אחרות, כניעה. "הכרה בעובדות החיים" כאילו ועד עובדי חברת החשמל נוצק עם סלעי בראשית. במובן מסוים זה נכון: השיטה הפוליטית הנוכחית מקשה מאוד על הזזה של הטייקונים הללו משליטה. אבל במובנים אחרים אסור לנו להיכנע לכך. והדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להכיר בבעיה. מיקו צרפתי לא אשם – זה התפקיד שהוא מגלם אשם. וניתן בהחלט לעשות צעדים כדי לצמצם את כוחם של הוועדים ואת יכולתם. צעד ראשון יהיה מעין זה שכבר הציעה ח"כ שרן השכל מהליכוד – להגביל את יכולתם של עובדי המונופולים הציבוריים לשבות בעתות חירום ומשבר.

בתור התחלה זה נחמד, אבל דומה קצת לשימוש באקדח תופי מול ספינת טילים. לוועד, כפי שראינו, יש דרכים מתוחכמות ויצירתיות לטרפד כל שבב רפורמה. לכן נראה שכדי לפתור את הביצה והתרנגולת יש להשתמש בפתרון ביצת קולומבוס – להכות על קודקודו של הוועד על ידי צעדים דרסטיים: שינוי מקיף בדיני העבודה המקנים לוועדי עובדים כוח בלתי מוגבל, ואיסור מוחלט על שביתה בכל שוק מונופוליסטי.

מהלכים שכאלה ודאי אינם פשוטים או מהירים, אך כמו במלחמות אחרות, גם במלחמה נגד הוועדים הממררים את חיינו עלינו לתת למנהיגים את הגיבוי הנדרש ולהבהיר להם שאנו עומדים מאחוריהם ומוכנים גם לסבול במאבק לשחרור מעול הוועדים הטייקוניסטים. מי יודע, אולי ההתנהלות הביזיונית והאימתנית של היומיים האחרונים תהיה הקש שישבור את גב הגמל בדרך לשחרור המשק מאחד ממוקדי הכוח המסואבים ביותר שעוד נותרו שריד למונופוליזם המפא"יניקי של שנות ה-50 שהצליח לשרוד עד היום הזה ממש.