רגע לפני שאתם רצים לצטט נתונים על מספר תלונות השווא בהטרדות מיניות או על אחוז ההומואים באוכלוסיה, קבלו תדריך קצר על מיתוסים סטטיסטיים
הנתונים קובעים חד-משמעית שרק 2% מהתלונות על הטרדה מינית הן תלונות שווא, שיש 10% הומוסקסואלים בחברה, ושמחצית מכלל המתאבדים במדינת ישראל הם אבות גרושים • האמנם? ד"ר יגיל הנקין יצא למסע מעמיק ומשעשע בעקבות מיתוסים סטטיסטיים שכולנו התרגלנו להאמין להם
מעשה שהיה, כך היה: במהלך ויכוח בו השתתפתי, העלתה מישהי את הטענה שרוב היצאניות בישראל מתחילות לעסוק בזנות בגילאים 14-12. מכאן, הסבירה, נובע שאין בחירה, שהזנות היא אונס ושהקליינטים אנסים. על-אף שכותב שורות אלו מתנגד לחלוטין לזנות, הנתון הזה היה נראה לי מוזר עד קיצוני, בוודאי בארצנו. מיד יצאתי לחקור ולבדוק הכצעקתה.
חיפוש מהיר העלה שהנתון מופיע ברחבי המרשתת, באכסניות מכובדות יותר או פחות. אך כאשר מנסים למצוא את המחקרים המקוריים, פתאום מתגלה קושי מסויים. ויש לכך סיבה טובה: בקישורים הבאים תוכלו לראות כי הנתון הזה הוא ספקולציה, וסביר להניח שאף אינו נכון. יתרה מכך: באופן כללי, קשה עד בלתי אפשרי למצוא נתונים מהימנים בנושא. חזרתי לדיון והצגתי ממצאים אלה ונוספים בפני הגברת, אך זו השיבה, לאחר שהבהירה כי לא טרחה לקרוא ולו לינק אחד, כי היא כבר עשתה "חיפוש נרחב" וקראה המון מחקרים שכולם אמרו אותו דבר. היא הוסיפה קישור לסקירה של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, שבה אכן נאמר כי "מחקרים בארץ ובעולם" מראים שהגיל הממוצע לכניסה לזנות הוא 14-13, אבל גם שם לא הייתה הפניה למקור. הוויכוח, אגב, תם עם הודעתה של אותה גברת שלמען בריאותה הנפשית אין לה חשק להיכנס למלחמת-לינקים בנושא זנות.
מקרה זה הוא הדגמה מצוינת לתופעה אותה אני מכנה Passive-Aggressive Social Statistics, או בקיצור: PASS – סטטיסטיקות שימושיות שאין לערער עליהן (ראשי תיבות עבריים יתקבלו בברכה). ואלה כלליה:
ראשית, מצטטים נתון, כמה שיותר מפוצץ ומדויק, בביטחון מלא (כל המחקרים הוכיחו ש-87.4% מהדיונים עושים שימוש בשיטה הזו). שנית, נעלבים אישית, אבל אישית, מכל ניסיון לפקפק בו. שלישית, אם הנודניק מתעקש על הצורך בהוכחה לנתון – מיד בורחים מהדיון. כי ההתעקשות הזו אינה דרישה עניינית להוכיח את תקפות המקורות, אלא היטפלות לקטנות שמטרתה להכחיש את התופעה. ולפני שיוצאים מהמשחק בתחושת עליונות מוסרית לא מעורערת, אפשר להוסיף משפט כגון "בסדר, אולי הנתונים לא לגמרי מדוייקים, אבל זה לא באמת חשוב. הנקודה החשובה היא שזו תופעה חברתית מסוכנת שיש לעקור".
שיטה זו נפוצה מאוד במדעי החברה השימושיים. וב"שימושיים" אני מתכוון ל"אפשר לצטט את הסטטיסטיקה שלהם ולהישמע משכנע", כמו למשל: "אחד מכל שלושה אזרחים נופל קורבן לאלימות משטרתית" (סטטיסטיקה שהמצאתי עכשיו, אבל אני משוכנע שמישהו יצטט אותה יום אחד בתור "מחקרים").
מדוע אנשים מפזרים נתונים פופולריים כה בקלות? זה יכול לנבוע מעצלנות וחפפנות; לעתים זהו ניסיון להציג את המציאות בצורה פשטנית של שחור ולבן; וכמובן – הרצון הטבעי לגבות את הנחת המבוקש בעובדות קשות. התופעה לא פוסחת על ימין או שמאל, ומעידה בעיקר על רדידות השיח.
באשר לשימוש בסטטיסטיקות ומספרים פופולריים במחקרים אקדמיים, לעתים קרובות פשוט מדובר במחקר גרוע. יש שיטות מרובות להציג מידע בצורה מטעה, ויש המון מחקרים הבנויים מלכתחילה בצורה גרועה (וראוי להזכיר את המחקר-כביכול על אכילת שוקולד כמועילה להרזיה, שנועד להדגים כשלים בביצוע מחקרים ונבנה מראש כדי למצוא תוצאות 'תקפות סטטיסטית' אך חסרות משמעות).
אבל מוקד העניין שלי כאן איננו המחקר הגרוע, אלא מה שקורה אחרי שהוא מגיח לעולם עם נתונים שגויים; למשל, מחקר אחר מחקר המצטטים זה מזה, ובסוף מסתבר שכולם מפנים למקור אחד בדיוק; או הנחה נפוצה, לפיה תוצאה בקרב קבוצת אנשים מסוימת בזמן מסוים תקפה תמיד לגבי כל קבוצה אחרת בעולם; או 'הנחת הדומה': אם משהו דומה למשהו אחר, סימן שהוא זהה. כלומר, אם יש נתון שנכון (נניח) לתחום אחד, אזי הוא נכון גם לתחומים קרובים.
התוצאה המצטברת של כל הגורמים הללו היא שמישהו אחד זורק נתון, ואלפי אחרים מצטטים אותו. ואם אחד מאלפי האחרים הוא מקור ממשלתי – סימן בדוק ומוכח שזה נכון. הרי ברור שמקור ממשלתי הוא מוסמך ואמין וחקר את הנושא לעומק. אלטרנטיבות כדוגמת האפשרות ש"גם פקידים עושים פה ושם עבודה גרועה" לא יעלו על הדעת.
ישנו מספר לא מבוטל של דוגמאות לנתונים מיתיים שאינם עומדים במבחן. המפורסם שבהן הוא הנתון-כביכול על 10% הומוסקסואלים, שלידתו בטבלאות שבספרו של אלפרד קינסי, Sexual Behavior in the Human Male, אולם בפועל הוא כנראה רחוק מן המציאות, קשה מאוד להערכה, ולסיבות שבגללן זכה לתפוצה אין קשר לתקפות הנתון.
"2% תלונות שווא"
והנה לכם דוגמא נוספת. סביר מאוד להניח שרבים מן הקוראים כבר מבינים מן הכותרת באילו 2% מדובר, עוד לפני שהסגרנו זאת. עבור מי שלא, נזכיר כי מדובר ב-2% של תביעות שווא במקרי אונס, נתון שצוטט אינספור פעמים באינספור מקומות. יש רק בעיה אחת איתו: אין שום אינדיקציה לכך שהוא נכון. זהו מקרה קלאסי שמדגים כיצד מתגלגל ותופח כדור שלג סטטיסטי למפלצת ביגפוט של ממש.
נתחיל מההתחלה. הפעם הראשונה שהמספר הזה זכה לפרסום נרחב הייתה בספר המשפיע מאוד של סוזן בראונמילר, "נגד רצוננו – גברים, נשים ואונס", שיצא ב-1975. הציטטה היא מהמקור האנגלי (עמ' 387 במהדורת 1993):
לפני עשור 'דו"חות הפשע המאוחדים' של ה-FBI ציינו ש-20% מכלל מקרי האונס המדווחים למשטרה נמצאו בחקירה כבלתי מבוססים. נכון ל-1973 המספר צנח ל-15%, בעוד שאונס נותר, לדברי ה-FBI, "הפשע הבלתי-מדווח ביותר". שיעור של 15 אחוזים האשמות שווא הוא בלי ספק גבוה, אולם כאשר העיר ניו-יורק הקימה יחידת ניתוח פשעי מין מיוחדת והציבה שוטרות (במקום שוטרים) בתפקיד האחראיות לראיון המתלוננות, המספר של תלונות שווא בניו-יורק צנח דרמטית ל-2 אחוזים, שיעור שהתאים במדויק לשיעור הדיווחים הכוזבים בעבירות אחרות. הלקח מתעלומת הסטטיסטיקה הנעלמת ברור: נשים מאמינות למילים של נשים אחרות. גברים לא.
מה יש בפסקה הזו? יש בה רצף שלם של נתונים. שניים מהם מתבססים לכאורה על נתוני ה-FBI; והשלישי מתבסס לכאורה על נתוני משטרת ניו-יורק. רביעי הוא "שיעור הדיווחים הכוזבים בעבירות אחרות", שמסתבר שגם הוא שני אחוזים. המקור אינו ידוע.
אך יותר חשוב: מה אין בפסקה הזה? אין בה בשום מקום הוכחה לשיעור האמיתי של תלונות שווא. נניח שחוקרים גברים אכן מצאו שיש 15% תלונות שווא, וחוקרות נשים מצאו שיש 2% תלונות שווא, חסר פה נתון שלישי: מי מהם צודק, אם בכלל.
ברור לחלוטין שבראונמילר נוטה להאמין, כמו השוטרות שלה, למספר הנמוך. ברור גם ש'קבוצה אחת מאמינה יותר והשנייה פחות' אינו טיעון שמוכיח משהו. זוהי רטוריקה נפוצה מאוד, בפרט בוויכוחי פייסבוק: "מעניין שכל הדתיים חושבים ככה", "מעניין שרק נשים אומרות ש-X", וכד'. מעניין, אבל לא אומר לנו כלום על תקפות הטענה. כמו כן, אין בנמצא הפניות מדויקות המאששות את הדברים. על כן, לא פלא שבמהלך השנים חוקרים שונים שאלו למקור הנתונים. אך אז הסתבר שהם מתקשים למצוא אותו.
בשנת 1991, אדם בשם סטיוארט שולץ (להבנתי, איש מדעי המחשב מהאוניברסיטה של בריטיש קולומביה בקנדה. הדיון הופיע ב-1991 בקבוצת הדיון soc.femminism, והוא השתמר ברשת באתר מוזר מאוד) הלך לברר מה המקור של בראונמילר, ולא מצא מקור מפורט שאפשר לבדוק אותו. ההפניה של בראונמילר למקור שטען כי ה-15% הפכו ל-2% היא כזו: (בראונמילר, עמ' 444): "הערות לורנס ה. קוק, מחלקת הערעורים [של ניו-יורק] לפני איגוד עורכי הדין של ניו-יורק (New York Bar Association, 16) בינואר 1974 (לא פורסם), עמ' 6". גם הסטטיסטיקה של "זהה לשאר הפשעים" היא מאותו מקור בדיוק.
שולץ חיפש ב-1,500 פרסומים אקדמיים רלוונטיים בין 1974 ל-1991 ולא מצא שום ניסיון לניתוח שיטתי של האשמות שווא ושיעורן, בארצות-הברית או בקנדה. הוא העיר, ובצדק, שזה די מוזר שסטטיסטיקה כל-כך חשובה לא תימצא בשום מקום אחר, ושבהעדר מקורות תומכים אי אפשר לייחס מהימנות רבה לטיעון הזה. ארבע שנים לאחר מכן מישהו העביר לבראונמילר את המאמר שלו לצורך תגובה, והיא הגיבה במייל שנשא את הכותרת: "מענה: השמצה" (Re:Slander):
הציטוט מיחידת ניתוח האונס של ניו-יורק-סיטי דווח על-ידי השופט קוק לאיגוד עורכי הדין של ניו-יורק ב-1974. קוק היה שופט ערעורים מוביל באותו הזמן. קוק, איגוד עורכי הדין ויחידת ניתוח האונס של ניו-יורק הם מקורות ללא רבב. המידע היה טרי ומרגש. הוא לא הופיע בשום מקום אחר. האדם שניסה לזלזל בו בפוסט שאותו הבאת השמיץ את השופט המוביל לערעורים של מדינת ניו-יורק, משרד עירוני, ואותי.
התגובה הזו היא אות ומופת לתופעה של הפאסיב-אגרסיב ביחס לסטטיסטיקות: הציטוט אמיתי! הוא נכון! אף אחד לא מכיר אותו חוץ ממני! מי שמפקפק בזה – משמיץ לא רק אותי, אלא גם גורמים רשמיים במדינת ניו-יורק ושופט מוביל לערעורים!
לא מדובר פה בציטטת-אגב לא חשובה, אלא בשאלה לגבי מקורו של ציטוט שהפך מאז כתיבתו לאבן-דרך בכתיבת מדיניות. אבל בראונמילר סוברת שעצם ההעזה לשאול משהו בקשר לציטוט ותקפותו, היא השמצה.
כמובן, אפשר היה ללכת לשאול את השופט קוק בעצמו, שהלך לבית עולמו בתחילת 2000, 26 שנים אחרי הציטוט המדובר. עו"ד בשם אדוארד גריר, שפרסם באותה שנה מאמר על הנושא בעיתון משפטי אוניברסיטאי בארצות-הברית, הלך וביקש בנימוס מבראונמילר את נוסח הציטוט שהיא רשמה. הסתבר שאכן יש לה רישומים, ובהם ציטוט מאוד דומה לנוסח שלה. אז גריר פנה לאנשים שהיו מעורבים בהכנת הנאום. איש לא ידע להפנות לדו"ח שעליו הוא מתבסס או למקור כתוב אחר (כפי שגריר העיר: ייתכן שקיים כזה דו"ח, אבל איש לא מצא אותו). חיפוש מעמיק יותר מצא שההשערה הטובה ביותר היא שזו אמירה של שוטרת באותה יחידת ניתוח פשעי מין, אבל אפילו במשטרת ניו-יורק קשה להתייחס לאמירה אחת של שוטרת בתור הוכחה סטטיסטית מובהקת.
ניסיון נוסף, ואחד הרציניים שביניהם, לבחון את המחקרים ולמצוא נתונים מהימנים הוא זה של פיליפ רומני, שפורסם ב-2006 ב-Cambridge Law Journal. רומני מצא אצל בראונמילר כמה בעיות, בין השאר שהחלוקה שלה לשוטרים גברים מול שוטרות נשים לא הייתה נכונה. יתרה מכך – הוא בדק ומצא שכמה מחקרים שהביאו שיעור נמוך של תלונות שווא, וכן כמה שהביאו שיעור גבוה להחריד של תלונות שווא, לקו בפגמים מתודולוגיים כל-כך קשים, שאי אפשר לסמוך עליהם בכלל.
וכך אפוא עובדת הפירמידה ההפוכה במחקרים: כמעט כל מאמר שמדבר על הסטטיסטיקה של "2% תלונות" מפנה למאמר שמפנה למאמר אחר ומאחורי המאמר ההוא עומדת בראונמילר ומאחוריה שוטרת אלמונית. למעשה, אם מחפשים עוד קצת יותר לעומק, מוצאים מאמר נוסף שמשמש כמקור לטענה של "באותה מידה כמו פשעים אחרים", אם כי לא ה-2%; מאמר שמופיע בהרבה יותר מדי ביבליוגרפיות בתור "Lear, 1972" ומתברר בכלל ככתבה מהניו-יורק טיימס שעוסקת בתת-הטיפול באונס בניו-יורק, ובמדיניות דאז שחייבה ראיות חיצוניות להרשעה באונס. גם המאמר ההוא איננו מחקר סטטיסטי.
באשר למחקרים וסקרים שנעשו מאז, המעיין במאמר של רומני יוכל ללמוד על פערים מופרעים ממש בהערכות: כאלו שנעות בין 1.5% בלבד ל-90% מההאשמות. לא מעט מהפערים או ההערכות נובעים ממתודות גרועות. כך למשל, במחקר הקיצוני ביותר שהסתמך על מדגם קטן מאוד (18 מקרים, וטען שמתוכם 16 מקרים היו כוזבים וב-14 המתלוננת הודתה) הובאו מעט הוכחות, ובאחד מהמקרים הובא אף הטיעון שעקב היות המתלוננת שמנה ולבושה בלבנים צמודים, לא סביר שאנס היה מצליח להוריד אותם נגד רצונה. באמת. אני לא המצאתי את הטיעון הזה.
התוצאות משתנות גם ממקום למקום, והדבר מאוד הגיוני לאור החברות השונות, השוטרים השונים, והגישות השונות. למשל, בדו"ח ממשלתי אמריקני מ-1997, שהתייחס לנתוני 1995, דווח שלפי סוכנויות אכיפת החוק השונות 8% מהתלונות על אונס היו 'חסרות בסיס'. בממוצע. אבל בבולטימור ב-2009 נטען שכ-32% מהדיווחים על אונס היו "כוזבים או חסרי בסיס", ורק בשנה אחת מאז 2004 ירדו מתחת ל-25%.
האם זה אומר שאחד מהנתונים האלה נכון? לא בהכרח. ייתכן, למשל, שהנתון הגבוה מאוד בבולטימור מעיד על בעיות בגישת המשטרה (פרדי גריי המנוח מהנהן בהסכמה), או על נטייה לפסול על הסף תלונות על אונס. אבל זו בדיוק הנקודה: לא רק שנתון ה"2%" מתבסס על מקור אחד שאי אפשר למצוא לו תיעוד רציני, אלא שמאוד לא הגיוני לצפות שנתון מסויים יהיה תמיד נכון באותו שיעור בכל מקום ובכל זמן.
המחשבה שלא יהיה שום הבדל בהתנהגות אנושית במקומות וזמנים שונים, ושהבדלי גישה ואידיאולוגיה לא ישפיעו כלל על התוצאות – היא מוטעית מיסודה. זו גם טעות לחשוב ששיעור תלונות השווא יהיה זהה בכל העבירות. האם מישהו באמת רוצה לטעון ששיעור תלונות השווא על אונס הוא כמו התלונות על הצתה, גניבה, הונאת הביטוח והעלמת מס? שהיחס המשטרתי או קלות ביצוע העבירה לא משפיעים כהוא זה? שרק 2% מהתביעות לחברת הביטוח הן תביעות שווא?
אכן, זה פשוט לא הגיוני ששיעור תלונות השווא בכל העברות "יתאים במדויק". אם זה מתאים במדויק, כנראה זה לא נכון.
האבולוציה של ה-2% בישראל
אי אפשר ללמוד ממה שכתבתי מהי שכיחות תלונות השווא. גם אי אפשר ללמוד ממנו שיש המון מקרים של תלונות שווא (כשתמצאו סטטיסטיקה מהימנה – תודיעו לי). מה שאפשר ללמוד הוא הצורה שבה ציטוט לא מבוסס אחד הופך לחצי תנ"ך. כדי להבין כיצד נתון ה-2% הפך לעובדה בלתי מעורערת די בכמה דוגמאות, אקראיות אך מייצגות, לאבולוציה של הציטוט בארצנו הקטנטונת.
שימו לב לדבריה של טל קרמר, אז מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע, בישיבת ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, 4 ביולי 2007 (הציטוט מאתר הכנסת): "על-פי מחקרים – ויש לי אותם פה – 2% מהתלונות על אונס הן תלונות כוזבות, פחות או יותר כמו בפשעים אחרים". אף אחד, כמובן, לא שאל אותה לגבי המחקרים הנ"ל. אני מוכן בזהירות לנחש שמדובר בחלק מפירמידת בראונמילר. אף אחד גם לא שאל כמובן האם נתון מארצות-הברית של 1974, בהנחה שמדובר בנתון אמיתי, תקף עבור ישראל של 2007 (כשל שאפשר לכנותו "משטיחי העולם ודוחסי הזמן").
על אותה הדרך, גם הצד השני באותו דיון – נציגי ה"פמיליסטים", קבוצה הנמצאת בדיוק מעברו השני של המתרס – זרקו כמובן הפניות למחקרים משלהם. לא את כולם אני מכיר, אבל לפחות אחד מהמחקרים המוזכרים שם (שמנה 41% תלונות שווא) הותקף היטב על המתודה, בין השאר כי גם את המקורות שלו (הפתעה!) אי אפשר לבדוק, אם כי מסיבות אחרות.
דוגמא נוספת: ב-2013, במאמר תגובה ב'העוקץ' לכתבה שעסקה בתלונת-שווא, כתבה גל שרגיל ש"אחוז תלונות השווא בתקיפות מיניות עומד על 2%". פה אנחנו מגיעים לשלב "הנחת הדומה" שהוגדר בפתיחה: אם נתון מסוים נכון לתחום אחד, הוא נכון לכל תחום קרוב אליו. הנתון המקורי של בראונמילר עסק באונס. אבל תקיפה מינית זה דומה לאונס, לא? אז בטוח ש"2%" נכון גם לזה.
תאמרו שהמקורות לעיל אינם מקורות שיש לייחס להם משמעות רבה? ייתכן, אבל פירמידת בראונמילר לא נעצרת שם. כך למשל מצהיר בביטחון הביטוח הלאומי, לאחר שגם הוא מייחס את הנתון ל'תקיפה מינית', ומשום מה הופך 'תלונות שווא' ל'תביעות שווא'. אולי זו טעות פרוידיאנית של הביטוח הלאומי: "סטטיסטיקה מראה כי שיעור תביעות השווא במקרה של תקיפה מינית הוא 2% בלבד. בדיוק אותו שיעור של תביעות שווא בנושאים אחרים כמו גניבה".
כמעט אותן מילים מופיעות במאמר של ד"ר מירה חניק שלשונו זהה מספיק כדי לעורר חשד סביר שמשם נלקח הניסוח של הביטוח הלאומי: "שיעור תביעות-השווא במקרים של תקיפה מינית הוא 2% – בדיוק אותו שיעור של תביעות-שווא בנושאים אחרים (גניבה, תקיפה אלימה, וכד')". אצל חניק יש שכלול נוסף. בסוף המאמר מופיע המשפט הבא: "חלק מן העובדות המובאות כאן נלקח מתוך דו"ח של "צוות המשימה" המיוחד של מדינת ניו-יורק". זה נשמע מאוד מרשים, עד שנזכרים שהצוות הזה מופיע אצל בראונמילר (ורק אצלה), וההפניה לנתון היא בעצם לרישומיה של בראונמילר מהרצאה ולא מדו"ח כלשהו: אף אחד, כזכור, לא מצא את הנתון הרשמי שעליו הציטוט הזה אמור להתבסס.
אז לא רק שהדו"ח הלא-קיים או הלא-מאותר, שדיבר על אונס, עובר טרנספורמציה לתקיפה מינית, אלא שכדי להגדיל את הרושם מפנה החוקר לדו"ח – כאילו באמת קרא אותו בעצמו. זו שיטה אקדמית ידועה; אתה מפנה למקור שמישהו אחר רשם בהערות השוליים, וסומך עליו שהוא עשה את העבודה נכון. אבל יש גם סיכונים מקצועיים, כגון החשד שספר רב-השפעה העתיק את כל המקורות הראשוניים בנושא מסוים מספר אחר, כולל כמה טעויות דפוס בהפניות. או הסיכון לפיו מישהו שקרא את ההפניה של ד"ר חניק גם מכיר, מה לעשות, את המקור לקביעה.
אך לשיא ההפלגה בתחום, לפחות זו שאני מכיר, הגיעה עצומה מוקדמת יותר מהמקורות הנ"ל. בעקבות דבריה של פרופ' יפה זילברשץ בעניין הטרדה מינית באוניברסיטת בר-אילן ובכלל, הופצה עצומה כנגדה, על-ידי "סטודנטיות מבר-אילן ומרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בת"א". באותה עצומה נקבע נחרצות כי "הנתונים מציינים את האחוז הנמוך של תלונות שווא במקרי הטרדה מינית (2% בלבד)".
וזו כבר הפלגה מרשימה במיוחד. כשבראונמילר רשמה את הציטוט שלה, המושג "הטרדה מינית" לא היה קיים כמושג; אמנם יש אזכור שלו מ-1973, אבל גם בראונמילר לא הכירה אותו. הישיבה שהובילה לגיבוש המושג והשיח הציבורי הראשון בעניינו, כך היא מציינת באחד מספריה, התרחשה במאי 1975, שנה ומשהו אחרי הציטוט שלה על ה-2%. נדרשו למושג עוד כמה שנים כדי להיכנס לתודעה הציבורית ולחוק האמריקני.
כלומר, "הנתונים מוכיחים" משהו לגבי שיעור של תלונות שווא בעבירה שכלל לא הייתה קיימת כשאותם 'נתונים' נאמרו לראשונה. אכן פלאי פלאים.
ושוב, הגישה הזו מתקיימת גם בצד השני. ב-2002 כתב ניצב משנה ד"ר פיני יחזקאלי מאמר על אלימות במשפחה, וכלל בו גם פסקה על תלונות שווא בנושא אלימות במשפחה כחלק ממאבק גירושין. יחזקאלי ציין שהתופעה "יכולה להוות מעל ל-50% מהפניות [בנושא] לתחנת משטרה". הוא לא טען שזה נכון לגבי כל תחנת משטרה, ולא פירט מקורות – כיוון שהוא היה ניצב משנה, אני מניח שהמקורות הם לפחות היכרות עם תחנות משטרה מסוימות.
אבל בדיון הכנסת שהוזכר לעיל כבר עשה גיל רונן אקסטרפולציה מוטעית: "אם אתה יודע שיש 20,000 תלונות בשנה, ואנחנו חושבים שלפחות לדברי ניצב משנה ד"ר יחזקאלי אם זה 50% תלונות כזב, אז יש לכאורה 10,000 תלונות כזב בשנה". לא! זה רק אומר שיש מקומות שבהם 50% מהתלונות במהלך תהליכי גירושין על אלימות במשפחה הן כזב. זה לא אומר שבכל המקומות זה כך. אי אפשר להסיק מהעניין מסקנה לגבי ההיקף הארצי של התופעה.
השלב הבא הוא שוב הנחת הדומה; בגלגול הבא של טענת יחזקאלי (במקרה הזה, באתר של עורכת הדין קרן ברקוביץ, יו"ר ארגון לנפגעי עלילה מינית ותלונות שווא) כבר נטען בשמו ש"לאור המצב העובדתי כי למעלה מחמישים אחוזים (לפי נתוני משטרת ישראל משנת 2007 ולפי גיליון 187 של "המשטרה"), מכלל התלונות על אונס והטרדה מינית הינן תלונות שווא". אבל המאמר של יחזקאלי בכלל לא עסק באונס או בהטרדה מינית! הוא עסק באלימות במשפחה ובעיותיה של המשטרה בהתמודדות עם התופעה.
"חצי מהמתאבדים בארץ הם אבות גרושים"
ה-2% הם אמנם דוגמא יפה, אך ישנם גם מקרים פחות מובהקים ויותר מורכבים, שכדי להגיע לחקר האמת בעניינם יש לשכור, כנראה, גדוד סטטיסטיקאים. הנה דוגמא טובה נוספת למקרה שבו נתון (מומצא או לא) מתגלגל לו ברבים ככדור שלג, וכל אחד מהצדדים עושה בו כבשלו: הטענה שמחצית מהמתאבדים בישראל הם אבות גרושים.
ויכוח רב שנים מתנהל סביב 'חזקת הגיל הרך'. משמעותה, בקיצור נדרש, היא שבמקרה גירושין ילד עד גיל 6 יהיה נתון לאחריותה של אמו, והאבא יהיה חייב במזונותיו (וזכאי להסדרי ראיה), אלא אם יש סיבה מיוחדת שהדבר לא יתקיים. זו צריכה להיות סיבה מאוד מיוחדת: עד לשנים האחרונות זה קרה לעתים נדירות ביותר. יש גם נוהג מתגלגל, לפיו אם יש ילד אחד מתחת לגיל 6, גם הילדים הגדולים יותר ילכו עם האמא, כדי לא לעשות "משפט שלמה". לפני כעשור הוקמה ועדה בשם ועדת שניט, שדנה בנושא והמליצה לבסוף על ביטול חזקת הגיל הרך (זמן קצר לפני פרסום מאמר זה הכשילה האופוזיציה הצעת חוק בנושא).
עמותות ובעלי עניין שונים תומכים ומתנגדים למסקנות הוועדה, כל אחד מסיבותיו שלו. במלחמה הזו, נושא ההתאבדויות הוא כלי נשק רב עוצמה. הטיעון שמציין את המספר הגדול ביותר של אבות גרושים שמתאבדים, מתלווה לרוב לטיעון שמדבר על קיפוח גברים בגירושין והפיכתם להורים משניים; הטיעון שמציין את המספר הקטן ביותר הוא בדרך-כלל טיעון שכנגד, שנועד לסתור את הטענה הזו ומתלווה לטענות בעד הותרת חזקת הגיל הרך ונגד ארגוני הגברים.
הנתון הגדול, שלאחרונה אני שומע אותו יותר ויותר כמדומני, הוא שחצי מהמתאבדים בישראל הם אבות גרושים, ובמספרים: בין 200-150 איש בשנה. הוא מופיע כנתון שאין עליו עוררין, למשל, בראיונות עם סלבריטאים לא-מומחים, או בטור דעה של חבר ארגוני גברים, שנוקב ב-150 מתאבדים בשנה, כנתון רשמי. כך למשל, בשנת 2006 טען רז משגב, יו"ר 'מטה המאבק למען האב הגרוש', כי "לפי הנתונים שחילצנו מתוך נתוני משרד הבריאות על אובדנות, עולה שלמעלה מ-200 אבות גרושים מתאבדים כל שנה. לצערנו, המומחים אומרים שהמספר האמיתי הוא גבוה יותר".
הצד השני מצטט את הסטטיסטיקה הזו רק כדי לטעון שהיא לא נכונה, אבל אל דאגה – לו יש סטטיסטיקה רשמית. אחרת. למשל, בכתבה ב'מעריב' מ-2012 נגד ארגוני הגברים מופיעה האמירה הבאה: "אחד המסרים העיקריים של ארגוני הגברים הוא שמאתיים גברים גרושים מתאבדים בשנה בישראל. ארגוני הגברים טוענים כי מדובר בנתון רשמי, אולם נתוני משרד הבריאות מלמדים שאין לכך אחיזה במציאות. ב-2009 התאבדו בישראל 51 גברים גרושים בין הגילאים 64-25. ב-2008 התאבדו בישראל 20 גברים גרושים".
אפשר למצוא המון דוגמאות לנתונים ולנתונים שכנגד. אבל מה באמת המקור לכל זה? ובכן, בואו נעשה סדר בדברים.
בכמה מקורות מצוטט ארתור לנק ממשרד החוץ כמי ש"הודה" שמתוך 400 התאבדויות בשנה, כ-150 הן של גברים גרושים. כך גם בפרוטוקול ישיבת ועדה של האו"ם מה-17 בנובמבר 2011 נרשמה עמדתה הרשמית של מדינת ישראל, לפיה "בהתייחס לטענה ש-2,000 [כנראה טעות בתמלול. צריך להיות 200. י.ה] אבות גרושים מתאבדים כל שנה, סטטיסטיקות משרד הבריאות הן שהיו 400 מתאבדים בשנה שעברה, מהם 150 גברים". המספר 150 מתייחס בהכרח לאבות גרושים ולא ל'סתם' גברים, מפני שמספר המתאבדות בישראל (וכנראה בכל מקום אחר בעולם) לא התקרב מעולם למספר המתאבדים, ובוודאי לא עלה עליו.
אבל רגע, הרי בכתבה שצוטטה מ'מעריב' לעיל נאמר כי נתוני משרד הבריאות קובעים שב-2009 התאבדו 51 גברים, וב-2008 – 20 בלבד?
אז יצאנו לחפש את הדו"ח המקורי של משרד הבריאות. החלק הרלוונטי בדו"ח המעודכן, גרסת 2014, נגמר בשנת 2011, אבל חלק מהנתונים הרלוונטיים נגמרים ב-2010, וממילא הציטוט של לנק נאמר לפני סוף אותה שנה. לפיכך, נשתמש בנתוני 2010 (ולהשוואה גם באלו של 2008, מתוך שנתון 2010 והדו"ח של 2011).
מן הדו"ח אם כן עולה כי מספר הגברים שהתאבדו בשנת 2010 היה 394. מתוכם, 329 עוברים את גיל 25, ולכן סביר להניח שמעט מאוד מהשאר, אם בכלל, יספיקו להתחתן, ללדת ילדים וגם להתאבד (ב-2010 היו רק שבע מאות גרושים מתחת לגיל 25). אולם כשמגיעים למספר המתאבדים בין גרושים\רווקים\נשואים, וגרושות\רווקות\נשואות, משרד הבריאות כלל לא נותן מספר מוחלט, אלא מספר ל-100,000 איש. ויותר מזה, במקום נתוני שנה יש נתוני ממוצע-נע-תלת-שנתי, כלומר ממוצע המתאבדים בשנה הנ"ל, שנה לפניה ושנה אחריה, למרות שלא ברור מה תרומתו במקרה כזה (ממוצע נע עוזר להבין מגמות, אבל לא בצורה בה משתמשים בו בדו"ח). התוצאה היא, בכל מקרה, שדי קשה להבין כמה בדיוק התאבדו.
בטבלת המתאבדים מופיעים שלושה גילאים – 44-25, 64-45, והשאר. 'השאר' לא כל כך רלוונטי, שכן בגילאים המבוגרים ההתאבדויות כנראה קשורות בעיקר לזקנה ומחלות. כדי להגיע למספר המוחלט מתוכה, יש לחשב את מספר התושבים ב-2010, על-פי פילוח גילאים וסטטוס משפחתי. מי שיבודד את מספר הגרושים לאותה שנה בגילאי 44-25 יגלה שבאותה שנה היו 48,700 גרושים. שיעור ההתאבדויות בגילאים הנ"ל היה בממוצע-הנע-התלת-שנתי בשיא של כמה שנים – 38.4 למאה אלף נפש, או 18.7. בגילאים 64-45 המספר היה 83,600 גרושים, ושיעור התאבדות של 43.6 – היינו, 36.45. כלומר, בממוצע יש 55 גברים גרושים בגילאים 64-25 שהתאבדו.
על אותה הדרך, בשנים 2009-2007 התאבדו בממוצע 35 גברים גרושים לשנה. זה מסתדר לא רע עם חלק מהנתונים של משרד הבריאות. זה הרבה יותר משיעורם של גרושים באוכלוסיה, אבל זה בהחלט לא מתקרב למחצית המתאבדים או ל-150. הממוצע עולה פלאות בשנים לאחר מכן, והתלת-שנתי של 2010 – כלומר, 2011-2009 – מגיע כבר ל-55 גרושים. בממוצע. שוב, זה המון – יש הרבה הרבה פחות גרושים בעולם מאשר 'גברים'. ואכן, משרד הבריאות עצמו מציין שגברים גרושים מתאבדים פי 8.2 מנשואים. המון – אבל לא 150, ולא חצי. מצד שני, לכו תסמכו על הנתונים של משרד הבריאות, שמתקשה לחבר אותם יחד.
נתונים נוספים שפרסם משרד הבריאות בהזדמנויות אחרות מסבכים עוד יותר את התמונה, וחלקם מטעים במכוון (למשל, הצגת טבלה שמחברת התאבדויות נשים בשלוש שנים מול התאבדויות גברים בשנה בודדת, כדי ליצור רושם של מספר 'שוויוני' יותר). אך כדי לא להלאות אתכם נסכם את השורה התחתונה: גורם רשמי במדינת ישראל סיפק לאו"ם את נתוני משרד הבריאות, ולפיהם יש כ-150 התאבדויות של גרושים בשנה.
לעומת זאת, מעיון בנתונים מפורטים יותר של משרד הבריאות ובסיוע טבלאות הלמ"ס עולה שהמספר הזה מוגזם ביותר; אבל צירוף כל המתאבדים (נשואים, רווקים וגרושים) ושכיחותם באוכלוסיה לפי משרד הבריאות, מראה שבכל אחת מהשנים יותר או פחות אנשים התאבדו מתוך אלה שהתאבדו. הבנתם? לא? גם אני. ניסיון לחשב לפי ממוצע-תלת-שנתי יכול לפתור את רוב הבעיה, לא את כולה, ובמיוחד לא את השאלה: למה לעזאזל משרד הבריאות לא מספק נתונים אבסולוטיים בעניין הזה, ואיך ייתכן שלפי הדו"ח המצוטט של משרד הבריאות התאבדו בשנת 165 גברים בין הגילאים 64-25 (מתוכם 83 בין הגילאים 44-25), ואילו במייל שסיפק לצורך מאמר תגובה לאחד המקורות לעיל, מסתבר שרק 160 התאבדו (מתוכם עדיין 83 בין הגילאים 44-25).
לסיכום, לא מתאבדים 150 אבות גרושים בשנה, וגם לא קרוב. אבות גרושים שמתאבדים אינם חצי ממספר המתאבדים בישראל וגם לא חצי ממספר הגברים המתאבדים. הנתון הזה נאמר ממקור רשמי, אך אין שום סיכוי שהוא נכון ולא הצלחתי למצוא על מה הוא מתבסס, למעט אולי טעות בקריאת הנתונים. מצד שני, הבחירה להביא את נתון ה"20 התאבדו ב-2008", שנמוך בצורה קיצונית הן משנים לפניו והן מהשנים לאחריו, היא סתם הטעיה מכוונת – וכמוה הניסיון להתעלם מכך שגברים גרושים מתאבדים הרבה, הרבה יותר מגברים נשואים, ולמעשה מכל קבוצת אוכלוסיה למעט (בחלק מהשנים) רווקים מגיל 45+. שלא לדבר על יותר מנשים, גרושות או נשואות.
מה למדנו מכל הפרק הזה?
בעיקר עד כמה ריקה הסיסמה של "נתונים רשמיים". משרד הבריאות סיפק "נתונים רשמיים" שאיש מהם איננו מתיישב עם חברו; וצורת הצגת הנתונים גם היא תורמת (במכוון או שלא במכוון) לבלבול ולחוסר היכולת למצוא נתונים אמיתיים. ולפעמים גם "נתונים רשמיים" אינם בהכרח איסוף מידע ניטרלי ואובייקטיבי; לפעמים הם יכולים להיות מגמתיים מאוד, או סתם מוטעים. וכשהם נופלים לידיים של גורמים שמעוניינים לעשות בהם שימוש אידאולוגי – ארגוני הגברים מכאן, ונעמ"ת מכאן – העסק הופך לקרקס גמור.
היו חשדנים
הלקח הנלמד מכל הדוגמאות הללו הוא החשדנות שבה צריך להתייחס לכל נתון שמישהו זורק; במיוחד אם הנתון הזה מצוטט על ימין ועל שמאל וזוכה לפופולריות כאמת מוחלטת, ועל אחת כמה-וכמה אם מדובר בנתון כמותי מדויק-נורא וחד-משמעי להפליא, שלא משתנה לעולם בשום מצב.
גורמים רשמיים, כמו בסיפור האבות הגרושים, יכולים לספק שלושה נתונים שסותרים זה את זה, ולא תהיה שום דרך ברורה לדעת אם אחד מהמספרים נכון, ואם בכלל; סטטיסטיקה שמצוטטת בכל מקום יכולה להיות בעצם סטנסיל מלפני ארבעים שנה שעבר סדרת הוצאה מההקשר, ציטוטים וציטוטי-ציטוטים, עד שכל מי שמחפש ימצא מאות מקורות שמביאים את אותו נתון, ולא יידע שמדובר בנתון מפוקפק בלבד; ומי שכן יעז לפקפק בנתון קדוש שכזה, הרי שהוא יצור נקלה שבושה לנו שהוא חולק איתנו את הפלנטה הזו.
מאמר יפה, תודה!
שם עברי לתופעה – "כולם יודעים".
כל הכבוד על המאמר המבוסס. עבודה מדהימה.
.תודה רבה על השיעור במחשבה ביקורתית
בעולם של שתף בלתי פוסק של מידע ומניפולטורים צריך מישהו שיזכיר לנו .להיות חשדניים לפעמים
אוסיף לזה עוד נתון שנתקלתי בו בוויכוחי רשת, ושהוא מצוטט כאמת בלתי מעורערת. הנוסח משתנה, אבל הוא מצוטט לרוב בסגנון "רוב מקרי האלימות המינית מתרחשים בתוך המשפחה". כשבדקתי את הדברים לא מצאתי אף סטטיסטיקה המבחינה בין משפחה לבין מכרים, או בין משפחה ביולוגית למשפחה מאמצת. הסטטיסטיקה אכן אומרת שרוב מקרי האלימות המינית מבוצעים על ידי "מישהו מוכר" – חבר, מכר של המשפחה, שכן, קרובי משפחה רחוקים או קרובים. פילוח פנימי של הקבוצה העצומה הזו לא ממש קיים, כאשר ההבדל בין משפחה גרעינית לבין "כל השאר" – ההבדל החשוב ביותר, משום שאנו מניחים שהמשפחה הגרעינית הביולוגית שלנו היא השומרת עלינו – לא מתועד, עד כמה שבדקתי. וסביר להניח שמדובר באחוזים בודדים. אבל אז זה היה הורס את כל תיזת ה"הפתעה, האויב הגדול שלך נמצא במקום שבו אתה חש הכי בטוח", ועובר לסטטיסטיקה בנאלית שמראש היינו מנחשים אותה.
על זה נאמר : אל תבלבל אותנו עם העובדות
?אולי שיטת מצליח
.מ'י צ'ריך ל'חקור, י'צאתי ח'ברתי.
נראה לי שיש לנו זוכה!
יישר כוח על עבודת הנמלים המחכימה.
רציתי להפנות לפוסט שכתב השבוע דורון מנשה (מרצה למשפטים ובעל נטיה להצביע במחקריו על כשלים סטטיסטיים). הוא מדגים שם שאפילו אם נצא מנקודת הנחה שהנתון לגבי 2% הוא נכון, המשמעות בפועל היא שהסיכויים לתלונות שווא גבוה יותר מתלונת אמת.
https://m.facebook.com/edits/?cid=195307224140254
דורון מנשה מתייחס לתלונות מכלל הסטודנטיות, אבל כמדומני שהטענה מתייחסת לתלונות *מכלל התלונות בפועל*.
והופה, עוד פיתוח טרי: הפעם זה שלושה אחוז, הרבה פחות מתלונות שוא במקרים אחרים. אין לי מושג מאיפה זה בא.
https://www.facebook.com/saragusti/posts/10153863636381062
בנושא של תלונות שווא מצאתי פעם מקור של הלמ"ס אבל המספר שנטען שם מבוסס היה על תלונות שנתגלו כתלונות שווא בבית המשפט. כלומר, הם לא ספרו את אותם תלונות שווא שלא התפתחו לכלל פתיחת תיק; וכך מסתבר שהיו הרבה יותר תלונות שווא, אבל מכיוון ואין דרך לדעת מתי תיק לא הגיע לבימ"ש בגלל תלונת שווא או בגלל חוסר ראיות מספיקות – – אין למעשה דרך לדעת את המספרים האמיתיים של תלונות שווא.
הניתוח שלך את אחוזי ההתאבדות לא מוכיח את מה שאתה מנסה להוכיח. הוא מתבסס על ההנחה שאחוז המתאבדים מתוך הגרושים בקרב קבוצת גיל מסוימת דומה לאחוז המתאבדים הכללי בקרב אותה קבוצה. מהות הטענה שכנגדה אתה יוצא היא שגרושים מתאבדים יותר.
עדיין לא ברור מה הם הנתונים האמיתיים, אבל הניתוח שלך לא באמת מפריך את הטענה.
בראבו! נהניתי ממש לקרוא. רק גורם לי לחשוב שבשביל להרגיש שאני בטוח במה שאני מדבר עליו אני צריך לעשות עליו עבודה של +/- תיזה.
עודד: שתי טעויות בידך. הראשונה היא שהתייחסתי באופן מובהק לסטטיסטיקה של מתאבדים גרושים (אכן, נשמטה המילה 'גרושים' באחד המשפטים, אבל לאור התייחסותי המפורשת לצירוף נתוני הגרושים, רווקים ונשואים אפשר היה להבין שיש נתונים כאלה). כשכתוב "שיעור ההתאבדויות בגילאים הנ"ל" הכוונה היא לשיעור ההתאבדויות *של גרושים*.
הטעות השניה, והיותר רצינית, היא הנחתך שאני יוצא נגד הטענה שגרושים מתאבדים יותר. והרי במפורש כתבתי: "גברים גרושים מתאבדים הרבה, הרבה יותר מגברים נשואים, ולמעשה מכל קבוצת אוכלוסיה למעט (בחלק מהשנים) רווקים מגיל 45+. שלא לדבר על יותר מנשים, גרושות או נשואות." הרבה יותר באופן יחסי, כן? כתבתי במפורש שלפי משרד הבריאות שיעור ההתאבדות בקרב גרושים הוא פי 8.2 מבקרב נשואים, כך שלגמרי לא ברורה לי הטענה שלפיה "מהות הטענה שכנגדה אתה יוצא היא שגרושים מתאבדים יותר". איך בדיוק אני יכול לצאת נגד הטענה הזו, כשאני חוזר ואומר שהיא נכונה?
אלא, שחישוב שיעור ההתאבדויות של גרושים ביחס למספר הגרושים, מעלה בבירור שהטיעון ה*מספרי* איננו נכון. לא הטיעון 'התאבדות נפוצה יותר בקרב גרושים', אלא הטיעון 'חצי מהמתאבדים הם גרושים'.
הטענה נגדה אתה יוצא היא שהמספרים אינם גבוהים כפי שמתואר. לזה כיוונתי, ומצטער אם לא הייתי ברור.
הסיבה העיקרית שהנתונים שלך שונים מהטענה על חצי או 150, היא שבחרת למחוק רבע מהאוכלוסיה מהמדגם. מקרב הגרושים, כמעט רבע הם מעל גיל 65. אז אתה מניח שהתאבדות בגיל הזה לא קשורה לגירושין, שזו כבר הנחה מדהימה שיש סיבה לערער עליה, אבל עצם העובדה שאתה עוסק באוכלוסייה שונה לבדו מספיק כדי להסביר את הפערים המספריים. כשמשנים את המספרים מקבלים תוצאות שונות. אבל בכל מקרה, נראה שעיקר הטענה לגבי הפער העצום בין גרושים לנשואים נשמר: גרושים מתאבדים פי 8.2 יותר מנשואים, בגילאי25-44 על פי הדו"ח שהבאת. כשמסתכלים על מספרים מתוקננים הטענה העקרונית עומדת.
התגובה שלי השתרשרה למטה משום מה.
מעניין ומחכים.
הסיפור על גלגול "ה-2% תלונות שווא" מרתק.
מעולה!
הבנתי והחכמתי, ישר כח על כל הלינקים השזורים
הדת הפכה למדע. פעם היית אומר "הכומר אמר לי!" או "הרב אמר בבית הכנסת!" היום זה "מה זאת אומרת? יש מחקר על כך!" קבל שתוק השתחווה.
נתונים שימושיים בלא ערעור – נשב״ע.
אפשר להוסיף גם את ה"עובדה" שכולם יודעים: האדם משתמש רק ב- 10 אחוז מהמוח. הטענה הזו חביבה מאוד בעיקר על מיסטיקנים ורוחניים למיניהם .
כל הכבוד למחבר! עבודה סיזיפית שהיא הרבה יותר משמעותית . מפטפוטי ציפי בוז'י ביבי בוגי! יגיל! המשך כך!
ת: סחל"ה – סטטיסטיקה חברתית ללא הוכחה
ס ת מ ט י ס ט י ק ה
שוב, עודד, אתה מחמיץ את הנקודה שלי.
אחרי גיל 65, אפשר להניח בצורה סבירה (ולא 'מדהימה') שלהתאבדויות אין הרבה קשר עם חזקת הגיל הרך או מאבקי משמורת. בטח לא קשר ישיר. לכמה גרושים מעל גיל 65 יש ויכוחים על חזקת הגיל הרך ומשמורת ילדים? מעט מאוד (כמובן, אפשר לטעון שיש קשר עקיף, אבל לך תוכיח קשר בין התאבדות עכשיו למאבק משמורת לפני חצי יובל). הטיעון שיצאתי לבדוק עסק ב*אבות גרושים*, בהקשר מיידי של מאבקי גירושין.
בנוסף, *גם עם גיל 65+* לא תגיע קרוב לחצי או ל-150 גרושים מתאבדים לשנה. פשוט לא. אתה מוזמן לחשב.
וכיוון שבעצמי ציינתי שגרושים מתאבדים באופן יחסי הרבה יותר, אזי אם מישהו רוצה להעלות את הטענה העקרונית *הזו* הוא בהחלט מוזמן, ואז הוא יהיה צודק לחלוטין; אבל משום מה, אף אחד לא משתמש בנתון "פי 8.2" (או מקבילו בכל שנה אחרת, יש עליות וירידות אבל המגמה נשמרת בד"כ) או 'יותר מכמעט כל קבוצות האוכלוסיה' אלא ב"150" או "חצי". למה? נפלא מבינתי.
וכמדומני שנשים גרושות מתאבדות סביב פי 10 מנשים נשואות.
זאת למרות שהכמות אבסולוטית נמוכה יותר של אובדנות נשים.
כך או כך, גירושין כפי הנראה מהווה סכנה לחיים..
מאמר מעולה וחשוב.
המציאות המודרנית תואמת להפליא לתאוריו של אסימוב ביחסו לסיבות להתנוונות האימפריה (בשביל מה לצאת לשטח אם חוקרים מפורסמים כבר עשו את זה מזמן). זו השיטה החדשה המאפשרת לקבוצת "חוקרים" לספק מספרים אבסולוטיים כשהם מתבססים על מדגם שמזכיר מדגם אחר שמראה קורלציה בתחום המספק מספרים דומים. הנטיה הזו מסוכנת כשהיא מופיעה בתחומים כמו בטחון או רפואה ומסוכנת עוד יותר כשאנשים מתבססים על נתונים נכונים ולא מבינים את משמעות המספרים (לרוב האנשים יש יותר רגליים מהממוצע).
ד"ר יסעור כתב על זה ספר
פעם אמרו בקורס לסטטיסטיקה הסקר הוא שקר
המסקנה נכונה לחשוד בכל הנתונים
בכותרת הייתה התייחסות לעניין ההומוסקסואלים אבל בגוף המאמר הייתה התייחסות של משפט וחצי. אז לעזעזל, כמה הומואים יש באוכלוסייה?
הבאתי לינק לשניים מהסקרים הרשמיים המקיפים בארה"ב ובריטניה. בקיצור נמרץ: בד"כ מקבלים תוצאות של 2-4 אחוזים הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים. בד"כ. אחוז המסרבים להגדיר או להשיב לא גבוה.
לגבי ה- 2%,בספר "הצד שלו" של יואב אבן(ניתן להורדה אינטרנטית)הוא עושה חשבון על בסיס נתונים והערכה שמגיעים לכ-20% תלונות שווא מעניין לקרוא(וגם את כל הספר מהףך הקרביים הזה על תלונות הטרדה מינית במדינת ישראל מנקודת מבט של אדם שהואשם בכך)
הערכה יותר מנתונים.
בטיפה הרחבה: הוא מניח שכל זיכוי מחוסר אשמה פירושו תלונת שוא (הנחה סבירה מצד הנתבע, לא בהכרח מצד התובעת – כלומר, יש מקרים של תביעות שבו צד אחד *באמת* חושב שנעשה לו עוול, אבל הוא טועה, ולא בהכרח משקר בזדון), ועד כאן הוא עושה חשבון נכון ומגיע לסביבות 6 אחוזים בממוצע רב שנתי. אבל אז הוא לוקח צעד נוסף, ועושה אקסטרפולציה כמה מהתלונות שנסגרות מהעדר ראיות הן תלונות שוא, ופה הוא על קרקע רעועה מאוד. מה שכן, צריך לציין שזה ככה גם מהצד השני: משום מה יש הנחה בציבור ש'העדר ראיות' פירושו 'אשם רק שאין הוכחה מספקת' ולא 'אין ראיות ברורות לפה או לפה'. בקיצור, הייתי נזהר מאוד מלומר 20% כמו שהוא מבקש לומר, אבל ודאי שגם הייתי נזהר מהטענה הלא-סבירה לפיה אין אף מקרה של תלונת שוא בקרב מקרי 'התיק נסגר' או 'חוסר ראיות'.
מאמר מעניין.
אולם ישנם מאמרים שכן מנסים להגיע למספור של תלונות שווא
http://vaw.sagepub.com/content/16/12/1318.long לדוגמא
בכל זת אלו נתונים מספריים פשוטים, אחרי שמגדירים תלונת שווא
(שלא נגעת בכך במאמר הזה, אבל ברור שזה במחלוקת)
אין מי שעושה דברים כאלה שיכולת להתייחס אליו?
את המאמר אני מכיר, ולדעתי אפילו התייחסתי אליו באחת הטיוטות (עד שכל מיני דברים נפלו בעריכה כי גם ככה המאמר שלי ארוך מאוד. בכל מקרה, יש גרסה מלאה שלו פה: http://www.icdv.idaho.gov/conference/handouts/False-Allegations.pdf). הנקודה שלי, שאפשר לראות גם במחקר הזה, היא שזה משתנה ממחקר למחקר ומקום למקום; מדגם המחקרים שלו – מעודכן יותר אבל פחות מקיף משל רומני – משתנה מ-2.1% ל-10.9% (כשהמספר הנמוך הוא ממדגם אוסטרלי, ובו ה-2.1% הנ"ל הם אלה שהועמדו לדין על תלונה כוזבת או אויימו בכך), והמחקר עצמו מנסה להגדיר בצורה מדוייקת – אבל על סמך תלונות באוניברסיטה *אחת* בצפון מזרח ארה"ב (ומקבל 5.9%, וגם אצלו יש אחוז גדול של מקרים שאין עליהם מספיק מידע ושאולי גם שם ייתכן שהתלונה היא שוא, אבל לא נכנסים לקטגוריה). שים לב גם שהמחקר הזה של ליסאק ושות' עוסק בתקיפות מיניות באופן כללי, לא רק באונס. ההערכה האמריקאית (בסקר הפשיעה הרשמי שלהם) לפני אי-אלו שנים הייתה בסביבות 8% תלונות שוא על אונס, אבל גם שם הייתה שונות גדולה מאוד ממקום למקום. ליסאק ושו"ת מסיימים ב"בין 2 אחוזים ל-10 אחוזים", ואינטואיטיבית זו נראית לי הנחה סבירה כי הרבה מחקרים, כולל ליסאק עצמו מתכנסים לטווח שסביב 5%-8%, אבל אצטרך להודות שזו אינטואיציה, לא הוכחה.
תודה על התשובה
מחכים מאד.
הנה עוד דוגמה: שליש מהמתחתנים – מתגרשים. כולם חוזרים ומצטטים.
https://www.facebook.com/sBreakthe/?fref=ts
אז מה לגבי הנתון 200000 נשים מוכות שלאחרונה השתנה ל200000 גברים אלימים? מה אתה יודע על הנתון הזה? כמו שנרמז בתסקיר השיטתי שערכת " יש מחקר ויש דת" ובדת ואידיאולוגיה כל האמצעים כשרים
בסקירה הארוכה של יחזקאל שולטהייס על נושאי הטרדה מינית (http://upload-community.kipa.co.il/84201327753.pdf), יש גם התייחסות (עמ' 31-32) למספרים הנ"ל. בקיצור: הנתון הזה גם הוא מוטל בספק גדול. על הטיעון של '200,000 גברים אלימים' לא שמעתי, ולכן אני לא בדיוק יודע להתייחס אליו. אני מניח שזה לקחת את המספר-המפוקפק הראשון ולהחליף לו צד, לא?
לא יודע למה המאמר אינו עושה הבחנה בין תלונות לא מבוססות [ההגדרה המשטרתית שככל הנראה כפופה לקריטריונים הפליליים המחמירים] לבין תלונת שווא שמשמעה כזב. יהודית שילת אומרת ואני מסכים איתה בכל לב ושכל, כי מסע הייסורים הנפשיים הציבוריים והתקשורתיים שעוברת כל מתלוננת על אונס, נורא כל כך עד שהסיכוי שהמדובר בתלונת כזב שואף לאפס. זו דעה שאין לה אולי תימוכין מחקריים [באשר למסקנה לא באשר לעומק ולרוחב של מסע הייסורין] והמעוניין יכול לפטור אותה בהינף קולמוס רק זאת אוסיף מי שמכיר את עבודת המשטרה בישראל מבפנים יודע שמסקנות משטרתיות נגזרות לעיתים קרובות מהערכת כוחו ויכולתו האישית והכלכלית של המתלונן\ננת להאבק בסגירת תיק על ידי המשטרה הדוגמא הטובה לכך היא פרשת אבן.
כלומר, כשאני מדבר על הסתמכות על נתונים לא מבוססים כבסיס לדיון או קביעת מדיניות, הפתרון שלך הוא להמציא עוד נתון שאי אפשר לבדוק, ולעשות את זה על סמך תחושת בטן?
ולגבי הטיעון הנפשי, אליו דווקא התייחסתי: ודאי שהוא לא זהה בכל מקום, ולפי זה ככל שהיחס למתלוננות יהיה ראוי יותר, אזי יהיה לשיטתך מקום לחשוש יותר. כמו-כן, כיוון שכבר היו בעבר מקרי תלונות שוא (כולל המקרה של חיים יאנוס, שהואשם בהטרדה מצד ארבע עובדות, והתברר שמדובר בעדות שקר מתואמת, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2982751,00.html, או בת 17 שהתלוננה על אונס כי חששה מהוריה, http://news.walla.co.il/item/781655), מסתבר שיש לבני אדם מסויימים הערכת-חסר של מסע הייסורים הנ"ל, או סתם שיקול דעת דפוק (זה, אגב, נכון לגבי פושעים באופן כללי, ואחת הסיבות לבעיה עם החמרת עונשים כפתרון לפשיעה: הרבה פושעים לא באמת מביאים בחשבון מה יקרה להם אם ייתפסו).
זה טיעון פילפולי מעניין, אני מניח שהוא גם נכון, כלומר ככל שנסיבות מסוימות מקהות את תחושת הבושה, למשל, , האפשרות שמדובר בסיפור [ אין צורך להזדקק למינוח תלונה] שקרי גדלה. בהחלט ראוי לבחון את הנסיבות. לא מכיר את הסיפור של בת ה17 אבל אם מדובר במקרה בו עצם עובדת קיום היחסים נחשפה מאליה אם למשל הבחורה הרתה, במקרה כזה מסע הייסורים של החשיפה, והנבירה הציבורית ברשות הפרטית, הוא פחות חריף. ידוע והמשטרה גם היא מודעת לכך שתלונה אחת מביאה בעקבותיה תלונות נוספות, האומץ העיקרי הוא של הראשונה, האם המשמעות להאמין פחות לשניה ולשלישית, מההיבט של הבושה אולי , אבל מן הצד השני, אם מתקבל רושם של דפוס פעולה זה דווקא מחזק את האמינות גם של שאר המתלוננות. בסיפור שאתה מזכיר היו לסיפורך 4 מתלוננות, אם 4 המתלוננות הגיעו באותו זמן להתלונן ברור שעצמת מסע הייסורים פוחתת
יש בעיה לוגית בסיסית בטיעון שלך על 2%
הביקורת שלך על מה מסתמך הנתון לגיטימית, אבל גם מבין הדברים שלך אתה מבסס את הטענה שאחוז תלונות השווא הכללי הוא 1%-3%.
כאשר בוחנים את הנושא בלוגיקה של מחקר, הרי כדי לטעון שאחוז הדיווחים הכוזבים בעבירות מין שונה מזה הקיים בעבירות אחרות, הרי שחובת ההוכחה היא על הטוען ולא ההיפך….
כלומר שהדגש שלך היה צריך להיות בלמצוא מחקרים שתומכים בשיעור גבוה יותר של תלונות שווא במקרה של עבירות מין, ולא בטענה שעד שלא יוכח שהשיעור הוא שווה לתלונות בעבירות אחרות הרי שהוא גבוה יותר….
אין שום בעיה. הטיעון '2% כמו בנושאים אחרים' מניח *כמובן מאליו* שידוע לנו שיעור התלונות בכל נושא שהוא, ושהוא זהה בכל שאר הנושאים שאינם אונס. אבל גם זה לא מבוסס בכלל. זה לא שיש לנו שיעור אחיד של 2%, מוכח וידוע, בכל תלונה בכל נושא בכל זמן. *אין* נתונים כוללים וזהים. תתקשי למצוא טבלה אמריקאית *עם סימוכין* של נתוני תלונות שווא בכל סוגי העברות, שלא לדבר על טבלאות השוואתיות בינלאומיות.
מה שכן אפשר לדעת הוא ממחקרים שחקרו מאפיינים של תלונות שוא; היו הרבה מניעים שונים, ובאופן לא מפתיע היה שוני ב*סוג* תלונת השוא של גברים ושל נשים (למשל פה:
https://www.researchgate.net/publication/221739752_Characteristics_of_False_Allegation_Adult_Crimes).
האם אני יכול לומר שהמחקר הזה *מייצג* כלל עולמית? ודאי שלא.
בקיצור, יש לך פה טענה ש*שני חלקיה* לא מוכחים.
המאמר בסך הכל מוכיח עד כמה הטענות הפמיניסטיות והפוסט מודרניסטיות הן תקפות,
ומשקף מגמה שדווקא נדדה ממדעי הטבע למדעי הרוח,
ולכן מדייקת את מדעי החברה,
שצריך לשקלל גם את עמדת המודד לתוך הנתונים,
שיש קשר בין הרקע החברתי-תרבותי לתוצאות ה"אובייקטיביות"
אז מה זה בעצם אומר ?
שצריך לשלול את כל התוצאות ?
זה מה שאומרים כל הקופים שלא מבינים את מהות הפוסט מודרניזם או הפמיניזם,
או,וזו האמת, שצריך לחזור ולבדוק שוב ושוב ותמיד את משקל ההנחות התרבותיות ואת המידה שבה הן באמת ערכיות.
לא ולא. המאמר מראה שלא מעט אנשים נוטים להתעלם מנתונים או לצטט סלקטיבית בשם האידיאולוגיה, העצלנות או כל גורם אחר, ושלעיתים קרובות סטטיסטיקות מצוטטות פשוט *לא נכונות*.
התגובה שלך מראה שאתה לא מבדיל בין הנחות לתוצאות.
מה שצריך הוא לבדוק אם התוצאות *נכונות*, כשמדובר בסטטיסטיקה. אחרי זה תבדוק את ההטיות שגורמות לחפש משהו אחד ולא אחר או כל הטיה שתרצה; אבל ההבדל בין 15% ל-50% ובין 1 ל-4 הוא לא הבדל של הנחות תרבותיות ומידה שבה הן באמת ערכיות, אלא הבדל של תוצאות, מספרים או כמות.
מאמר חובה לכל מתדיין פייסבוקי!
תודה!
מאוד מרשים
המספרים שהעלית לגבי אחוז המתאבדים מעניינים מאוד. מבין השורות עולה כי אתה מסכים עם כך שחזקת החפות הוא חוק שלילי, ולראיה יש אחוז מתאבדים גרושים גבוה יותר.
אז אני מציע מחקר המשך:
1. מה אחוז הגרושות שמתאבדות מבין הנשים באוכלוסיה הכללית?
2. נדמה שיש מתאם סטטיסטי בין גירושין להתאבדות אצל גברים. אבל אולי הסיבה היא לא הגירושין, אלא שפשוט יש באדם שמתגרש איזושהי תכונה שעשויה להוביל גם להתאבדות? כלומר, אני מניח שלרוב אנשים שמתגרשים הם אנשים שלא מאושרים, ולכן אולי יש גורם שלישי שגורם גם לגירושין וגם להתאבדות, כמו למשל דיכאון?
את 2 השאלות האלו אפשר לפתח עוד, אבל ללא ספק אנחנו מוצפים יום יום במספרים סטטיסטיים שגם אם הם נכונים (ואתה מראה כאן שהם לרוב לא), הם עדיין לא יכולים לומר כלום על סיבה ומסובב.
דוד – לא הבנתי מה זה "חוק שלילי".
וכן, *בוודאי* שיש הרבה יותר מתאבדים גרושים. בשנים מסויימות, פי שמונה בממוצע מנשואים.
לגבי השאלות:
1. גבוה יותר, לא זוכר כרגע את הנתונים. גם זה נמצא בנתוני משרד הבריאות שהפניתי אליהם.
2. זו בהחלט סברה אפשרית, ואתה צודק לגמרי שיש נטיה להניח שמספר מוכיח סיבה ומסובב, כשזה לא. אפשר להניח שהגירושין *משפיעים* על אחוז ההתאבדויות, אבל אי אפשר להוכיח (וגם לא צריך להניח) שהם הגורם *היחיד*.
אתה קשקשן אפילו גרוע יותר מאלו נגדם אתה יוצא במאמר…
בעניין 2% תלונות שווא – כל מה שכתבת – שטויות ואת המידע האמיתי בכלל לא מצאת.
כך גם לגבי הנתונים של גברים מתאבדים.
גם לך אין מושג על מה אתה מדבר אך אתה מרשה לעצמך להתהדר כצדיק…
בושה וחרפה!
מאמר מצוין. נשאר ללמוד איך עושים סטטיסטיקה… אגב: נשמעת יותר ויותר הטענה שאין כלל טענות שווא בעניין אונס ו/או הטרדה מינית. וזו טענה בעייתית. לעניין הגברים הגרושים ראוי להשקיע יותר במחקר, מפני שחוץ ממתאבדים ש"הצליחו" יש ניסיונות אובדניים ש"נכשלו".
מוטי: נסיונות אובדניים הם בעייתיים מאוד – למשל, ככלל אצבע, נשים מבצעות יותר נסיונות התאבדות וגברים 'מצליחים' יותר. האם זה בגלל שהניסיונות הנשיים הם יותר קריאה לעזרה מרצון לגמור את החיים, או שזה בגלל שנשים בד"כ בוחרות באמצעים שאמורים להותיר את הפנים שלמות, ואמצעים כאלה (ורידים, רעל, תרופות) פחות 'יעילים' מאשר אקדח או קפיצה מגג? שתי האפשרויות הועלו במחקרים, ואני לא יודע להכריע ביניהן.
יופי של מאמר, תודה רבה!
תודה יגיל
מזכיר במידה רבה את גלגוליו של מה שהולך ומצטייר כמיתוס "שומן רווי יהרוג אותך":
http://www.theguardian.com/society/2016/apr/07/the-sugar-conspiracy-robert-lustig-john-yudkin
תודה! מעניין מאוד
נקודה חשובה שהתעלמת ממנה היא שבישראל רוב מקרי ההתאבדות מטויחים ולא נרשמים בסטטיסטיקה הרשמית, מסיבות דתיות וחברתיות. על מי שקפץ מבניין יגידו שהוא נפל, וכדומה.
תיאוריה מעניינת. יש הוכחות חוץ מאנקדוטות? שלא לדבר על הוכחות שגברים גרושים נופלים מבניינים בקצב של, נניח, מאתיים בשנה?
תודה רבה על מאמר מצוין. רק הערה לשונית קטנה, re בכותרת מכתב משמעותו לא ״מענה״ אלא ״בעניין״, ראה למשל כאן: http://dictionary.cambridge.org/us/dictionary/english/re
הקיצור כנראה מגיע מלטינית in re שמשמעותו מילולית ״בעניין״.
כותב שורות אלה גם נפל בטעות הנפוצה הזו במשך שנים ולכן מצא לנכון להעיר.
תודה! אדע להבא.
קצת באיחור: גוגל שומרת ארכיון נרחב מאד של קבוצות הדיון המקוריות של USENET. חיפוש של כמה דקות מעלה את הפוסט המקורי של סטיוארט שולץ בנושא תלונות השווא:
https://groups.google.com/forum/#!msg/soc.feminism/YkdobkM05Ms/KukM629NEEIJ
תודה! לא הכרתי את זה.
ר"ת- נזר"ום: נתונים זורמים רשמיים וידועים מאוד
תמיד חשדתי שכל אזרח שלישי נופל קרבן לאלימות משטרתית. מהיום יש לי גם מקור [י.הנקין:"הטרדות, גירושין ומתאבדים: ..הסטטיסטיקה", אתר מידה, 2015] .
תודה ד"ר
יגיל היקר. מחקרים כמו זה שלך כבר לא ייתכנו בעולם האקדמי המערבי. הרוח הפרוגרסיבית אינה עוסקת עוד בחקר האמת אלא במה שהיה ראוי להיותובעיקר- במה שהציבור צריך להאמין בו. לפני כמה שנים הכנתי עבודה זניחה לאוניברסיטה,ונסמכתי על מאמר מכונן של שתי חוקרות נודעות בחוג מגדר. המחקר שלהן עסק בזנות בפריז בסוף המאה ה-18, והיה מעניין במיוחד כי הן מצאו דרך לגזור את מספר הנשים העוסקות בזנות שהיגרו לפריז מהפרברים, על פי רישומים של בית חולים ליולדות עניות במיוחד, כשההנחה היא שרק מהגרת בודדה ללא בעל תסכים להתפשר על התנאים הגרועים של בית החולים הזה. מסקנת המחקר שלהן היתה, ששליש מכלל הזונות בפריז בתקופה היו מהגרות צעירות. המאמר של החוקרות גם הביא סימוכין מספר מוזר שהוזמן מגורמים בממשל הצרפתי בזמנו, מאת חוקר פריזאי בן מאה ה-18, שהיה מומחה לביוב, ומתוך תחום עיסוקו היה לו מידע רב על החיים בפריז בכלל. בכל מקרה, רציתי לקשט את העבודה ההיא בגרף נאה, אך כשהכנסתי את כל הנתונים מהמאמר נגלה לי, שכדי ששליש מכלל הזונות בפריז של התקופה המדוברת תהינה מהגרות, היה על אוכלוסית המהגרות להיות 300% מתוכן – זונות. אז הלכתי ומצאתי גם את הספר המוזר של המומחה לביוב וראיתי את הציטוט שהובא שעל פיו "רוב הזונות בפריז היו צעירות מהגרות" אלא שהושמטה מילה אחת : "לא". והחוקר, שהביא נתונים מפורטים באופן מעורר השתאות גם הדגיש ממש: "רוב הזונות בפריז אינן מהגרות אלא ילידות המקום! הנשים הפריזאיות הן אלו שבחרו בזנות כמקצוע". אני מניחה, שהחוקרות המהוללות סברו שהאמת הזו פוגעת בטיעונים הצודקים מאין כמוהם של התיאוריה המגדרית וראו לעצמן לנכון לתקן את המציאות שבחוצפתה סתרה את האג'נדה ובכך מנעה מהעולם ללמוד היכן הוא טועה. וזה היה באמת מאמר קנוני, עם אינספור ציטוטים.
יגיל היקר. מחקרים כמו זה שלך כבר לא ייתכנו בעולם האקדמי המערבי. הרוח הפרוגרסיבית אינה עוסקת עוד בחקר האמת אלא במה שהיה ראוי להיותובעיקר- במה שהציבור צריך להאמין בו. לפני כמה שנים הכנתי עבודה זניחה לאוניברסיטה,ונסמכתי על מאמר מכונן של שתי חוקרות נודעות בחוג מגדר. המחקר שלהן עסק בזנות בפריז בסוף המאה ה-18, והיה מעניין במיוחד כי הן מצאו דרך לגזור את מספר הנשים העוסקות בזנות שהיגרו לפריז מהפרברים, על פי רישומים של בית חולים ליולדות עניות במיוחד, כשההנחה היא שרק מהגרת בודדה ללא בעל תסכים להתפשר על התנאים הגרועים של בית החולים הזה. מסקנת המחקר שלהן היתה, ששליש מכלל הזונות בפריז בתקופה היו מהגרות צעירות. המאמר של החוקרות גם הביא סימוכין מספר מוזר שהוזמן מגורמים בממשל הצרפתי בזמנו, מאת חוקר פריזאי בן מאה ה-18, שהיה מומחה לביוב, ומתוך תחום עיסוקו היה לו מידע רב על החיים בפריז בכלל. בכל מקרה, רציתי לקשט את העבודה ההיא בגרף נאה, אך כשהכנסתי את כל הנתונים מהמאמר נגלה לי, שכדי ששליש מכלל הזונות בפריז של התקופה המדוברת תהינה מהגרות, היה על אוכלוסית המהגרות להיות 300% מתוכן – זונות. אז הלכתי ומצאתי גם את הספר המוזר של המומחה לביוב וראיתי את הציטוט שהובא שעל פיו "רוב הזונות בפריז היו צעירות מהגרות" אלא שהושמטה מילה אחת : "לא". והחוקר, שהביא נתונים מפורטים באופן מעורר השתאות גם הדגיש ממש: "רוב הזונות בפריז אינן מהגרות אלא ילידות המקום! הנשים הפריזאיות הן אלו שבחרו בזנות כמקצוע". אני מניחה, שהחוקרות המהוללות סברו שהאמת הזו פוגעת בטיעונים הצודקים מאין כמוהם של התיאוריה המגדרית וראו לעצמן לנכון לתקן את המציאות שבחוצפתה סתרה את האג'נדה ובכך מנעה מהעולם ללמוד היכן הוא טועה. וזה היה באמת מאמר קנוני, עם אינספור ציטוטים. אה. ומציעה : ג"ס: גליצינריות סטטיסטית
אם כבר לצטט מחקרים לפחות נצטט אותם נכון. לגבי הומוסקסואליות נכתב בדוחות קינסי:
"הדוחות אף קובעים כי כמעט 46% מהנבדקים הגברים "הגיבו" מינית לבני שני המינים במהלך חייהם הבוגרים, ו-37% התנסו לפחות פעם אחת ביחסי מין הומוסקסואליים. 11.6% מן הגברים הלבנים (גילאי 20-35) דורגו בדרגה 3 (שמשמעותה ניסיון/תגובה הטרוסקסואלית והומוסקסואלית במידה שווה) במהלך חייהם הבוגרים. בדוחות אף דווח כי 10% מהגברים האמריקאים שנסקרו היו "פחות או יותר הומוסקסואלים בלבד במהלך שלוש שנים לפחות בין הגילים 16 ו-55" (5-6 בדירוג)."
גם אם המספרים מוגזמים ניתן בהחלט להניח שלפחות ל 10% מהגברים, ולדעתי להרבה יותר מכך, יש נטיה הומוסקסואלית כלשהי בתקופה כלשהיא. זה הנתון הרלוונטי כי האדם הממוצע יראה במישהו "הומו" גם אם הוא דו מיני או נמשך רק לפעמים לגברים. למידע הזה יש משמעות גדולה בלגיטמציה החברתית לתופעה.
ניתן בהחלט להניח, ולינקקתי לכמה סיבות בגוף המאמר, שקינסי הגזים פלאות בטענות שלו, ושיש בעיות מתודולוגיות ואמינות קשות בטיעונים. איך מזה ניתן להניח משהו בוודאות מספקת? לא יודע, למעט הנחת המבוקש.
מה שבטוח, שמחקרים וסקרים מאוחרים יותר של גורמים ממשלתיים בארה"ב ובריטניה עם קבוצות מדגם גדולות הרבה יותר, מוציאות תוצאות נמוכות בהרבה משלו. ובלינקים יש דוגמה לאחד המחקרים הגדולים ביותר, עם תוצאות שאין בינן לבין קינסי כלום.
יגיל: אתה מניח פה שתוצאות הסקר הן תוצאות "אמת" – כלומר שבעל נטיות הומוסקסואליות *יודה* שהוא כזה. הנחה בעייתית במציאות חברתית שבה נטייה הומוסקסואלית עדיין איננה משאת נפש – לא של אם יהודייה וגם לא של אם נוצרייה (ובפרט אוונגליסטית – רבע מאוכלוסיית ארה"ב; או קתולית – עוד כרבע מאוכלוסיית ארה"ב).
אם מסתכלים בסקר האמריקאי מהכיוון השני, רואים ש-3.4% מסרבים לומר שהם סטרייטים. במחקר שלינקקת אליו הם "מסווגים מחדש" – בלי הסבר – את כל סרבני התשובות כסטרייטים:
After classifying as missing data and dropping from the analyses those cases with responses of ‘‘something else,’’ ‘‘I don’t know the answer,’’ and refused, the percentage of adults who identify as gay or lesbian and bisexual remained unchanged, and the percentage of adults who identify as straight increased slightly to 97.7%
עוד נקודה מעניינת: יש הבדל גדול בין שיעור המזדהים כהומוסקסואלים עד ומעל גיל 65, והבדל גדול בין שיעור המזדהים כביסקסואלים עד ומעל גיל 45. פער דורי מן הסתם, שהגיוני לייחס אותו למוסכמות ולא לנטייה אמיתית. כלומר שיעור המודים שהם הומוסקסואלים או ביסקסואלים עד גיל 45 הוא 3%, לעומת 2.3% באוכלוסייה הכללית. וזה, כאמור, בארה"ב, שכמעט מחציתה אוונגליסטים או קתולים.
האם יש כאן הוכחה ל-10%? ודאי שלא. האם אפשר להניח שהשיעור האמיתי הוא 3%? להבנתי – ממש לא.
טוב, עדכון מנובמבר 2017: סוף סוף יש נתונים רשמיים ממש, כאלה עם מספרים והכל, לגבי התאבדויות של גרושים בשנים 2010-2014. אכן, לא 200 וגם לא 150, אבל הרבה יותר מנשואים, שלא לדבר על נשואות. גרושות מתאבדות יותר מנשואות אבל המדגם קטן מאוד.
http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m04026.pdf
הלינק מת.
זה החדש, נדמה לי:
https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/40769a63-b8c2-e611-80ca-00155d020699/2_40769a63-b8c2-e611-80ca-00155d020699_11_7591.pdf
מאמר מחכים. תודה.
ראה שתי הערות ספציפיות בתגובות לאחרים.
הלינק למאמר של וייצר על הזנות מהאתר של פיטר מרינה שבור.
לינק תקין:
https://journals.sagepub.com/doi/10.1525/ctx.2007.6.4.28
ראשית, תודה על התיקונים ועל הלינקים – אכן, לינקים נוטים להיעלם עם הזמן.
באשר לאחוז ההומוסקסואלים, אודה שבאמת אינני יודע מהו אפילו לא בערך (אני משער באינטואיציה שזה בין 3-5%, אבל באמת שאני לא יודע מה שווה האינטואיציה שלי), בשל המגבלות שציינתי וגם המגבלות שציינת. הלינקים שהבאתי לא נועדו לומר מה האחוז המדוייק (עוד תופעה ידועה אבל שההסבר פחות ברור: פער בין אחוזי ההומוסקסואלים והלסביות. האם מדובר בעניין ביולוגי, או בהגדרה עצמית שונה בין גברים לנשים?), אלא להצביע על הקושי לאמוד – ועל כך שנתוניו של קינסי חסרי בסיס למדי.
מאמר טרחני ומייגע. לא מוכיח כלום למעט כי הנתונים מבית היוצר הממשלתי אינם אמינים. נקודה. השאלה הנשאלת היא מדוע אין נתונים אבסולוטיים. התשובה די ברורה. מאחר והמצב יותר גרוע. את זה המשטר רוצה להצניע. את זה כל משרד עליו הוא אמון לא רוצה להצטייר כלא מתפקד. בקיצור נותרנו מבולבלים
באשר להתאבדות אבות גרושים.
כמו שבעצמך ציינת, יש בברור נסיונות לטשטש את גודלה האמתי של התופעה.
חומר למחשבה.
האם גבר שכבר התגרש ובתעודת הזהות שלו כתוב "גרוש" אבל מתאבד בגלל מזונות ומשמורת ילדים, איך יסווג?
ורווק שחולק הורות עם רווקה ומתאבד על רקע ניכור הורי\נתק מהילדים\ אלימות שלטונית… הרי ברישומים יופיע כרווק והפרט ה"קטן" שהוא גם אב יעלם מהתמונה הגדולה.
ומי שנשוי בשנית אבל יתאבד על רקע בעיות מנישואיו הקודמים?
התאכלס.. יש יד מכוונת שמנסה להעלים את התופעה. כל מקרה התאבדות צריך להיות מסווג גם על הרקע עליו התאבד האיש. הכל ממכתב שהותיר אחריו, דברים שאמר לאחרים לפני ההתאבדות וכו, דברים כאלה לרוב "מבשילים" ולא קורים בהחלטה של רגע.
אגב לא ציינת שמס' המתאבדים בארץ ביחס לאוכלוסיה – מהגבוהים בעולם…
ואם אין 2% אלא 5% אז מה? מותר לאנוס? היציאה שלך לא ברורה, אלא אם כדתי מבחינתך חטאים רבים מדי אצל היהודים לא מסתדרים עם היותם עם נבחר…
תכלס לא הבנתי כמה גרושים מתבדים בשנה
הניתוח הצליח – החולה מת.
ובקיצור – קשקוש.
הטעות בחישוב היא שבגברים גרושים נכנסים רק אלו שעונים להגדרה של היו בזוגיות וכעת התגרשו ברבנות, אבל לא נכללים כל ה'רווקים' (אלו שלא נישאו כדמו"י, ידועים בציבור למשל) ולא נכללים פרודים (הגדרה שיכולה להמשך שנים, בטח במקרים בהם מדובר על גירושים בסכסוך גבוה, ובזמן זה מתרחשת ההתאבדות, כי שם הגברים מורחקים מילדיהם ומרכושם ונזרקים לרחוב).
אז יש יותר מ-150 אבל לא יהיה מי שיבדוק כי, וזה כן נכון במאמר הנ"ל, משרד הבריאות מקשקש בקומקום כמו שאר ירקות ומרעין בישין בנושא זה.