קיצור תולדות הסחטנות הפלסטינית

ביקורו של מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית בימים האחרונים הוכתר בתקשורת הישראלית כ"כישלון מהדהד". האמריקנים ציפו מנתניהו לקדם 'מחוות' כלפי אבו-מאזן, שנלחם לכאורה בהחרפת גל הטרור, בדמות אישורי פרויקטים של בנייה פלסטינית בשטח C, ואף העברת כעשרת אלפים דונם משטח C לשטח B.

לאכזבת אובמה, קרי וחלקים גדולים בשמאל ובתקשורת, נתניהו סירב, כשהוא מדגיש כי אבו-מאזן לא רק שאינו מגנה רצח ישראלים, אלא אף דוחק במחבלים להמשיך במעשיהם הנפשעים, תוך הפצת עלילות דם מצוצות מן האצבע. בניגוד לתזת "טרור היחידים", המנקה את יו"ר הרשות מאחריות לגל האלימות, התשתית האידאולוגית למסע הרציחות הנוכחי הונחה כבר לפני כשנה, הן בידי חמאס, והן בידי יו"ר הרשות. בחודשים האחרונים מערך ההסתה המשומן נושא פרי, כשישראלים נרצחים כמעט מדי שבוע, משני צדי הקו הירוק.

המסר של האמריקנים לישראל מטריד ביותר: לא מעניין אותנו אם אבו-מאזן מסית לטרור; עדיף לכם שיהרגו אתכם רק בסכינים, מברגים או מספריים, כי אלמלא התיאום הביטחוני החמאס היה מתפוצץ לכם ברחובות; ועכשיו, הגיע זמן התשלום על הפרוטקשן שמספק לכם האיש ברמאללה.

אך כרגיל, אובמה וקרי הופכים את היוצרות. שלטונו של אבו-מאזן, שמונע בחירות לראש הרשות הפלסטינית כמעט שבע שנים, נשען באופן מוחלט על כוח הזרוע של צה"ל, והוא יודע היטב כי סופו של התיאום הביטחוני עם ישראל, שיוביל להחרפת האלימות, יהיה גם סופו הפוליטי שלו, לכל הפחות.

אך לא מדובר רק באמריקנים. לאחרונה למדנו שטקטיקת 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד' של אבו-מאזן עובדת גם על ישראלים. אפילו אלוף פיקוד מרכז, רוני נומה, המליץ לנתניהו בימים האחרונים לנקוט ב"צעדים אמיצים", כלשונה של טלי מורנו מערוץ 10, כלפי אבו-מאזן – הקלות בבנייה ברוח הצעת האמריקנים, שחרור אסירים שביצעו עבירות קלות, והעברת נשק נוסף למנגנונים הפלסטיניים.

אך רגע לפני שהאלוף נומה מקדיש ליו"ר הרשות את השיר 'מי ימלל גבורות ישראל', ראוי להזכיר לו ולאחרים על ברכי מי למד אבו-מאזן את הנוסחה הפלסטינית המנצחת של דם, שקרים ודמעות תנין.

היסטוריה של אלימות והתרפסות

1920 מוכרת בהיסטוריוגרפיה של הסכסוך הציוני-ערבי כפעם הראשונה בה ערבים תקפו יהודים על רקע לאומי מובהק. במהלך חופשת הפסח של אותה שנה פרצו ערבים לבתי היהודים בעיר העתיקה, רצחו חמישה מאנשי היישוב, אנסו שתי נשים ופצעו מאות. בעקבות המהומות בוטל הממשל הצבאי בארץ ישראל ומונתה ממשלת מנדט, בראשה עמד הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל. יהדותו של סמואל החשידה אותו מיד כמי שיצדד בציונים, וכדי להעמיד את הערבים על טעותם מינה סמואל דווקא את חאג' אמין אל-חוסייני, האיש שעמד מאחורי הפוגרום ביהודי העיר העתיקה, לתפקיד המופתי של ירושלים ולראש המועצה המוסלמית העליונה.

סמואל, חלוץ גישת הריצוי וההתרפסות בפני האלימות הערבית, חשב כי הטלת אחריות ממלכתית דווקא על הגורם האלים והמסית תוביל לריסונו של חוסייני, וכתגובת שרשרת גם לריסונה של האוכלוסיה הערבית. טעותו של סמואל היתה מרה, ומרגע שהפך חוסייני לאיש אשר על פיו יישק דבר בקרב ערביי ארץ ישראל, הוא ניצל את כל כובד משקלו כדי להשתמש בטרור ככלי נשק אסטרטגי נגד היהודים.

גם לאחר מאורעות תרפ"ט (1929), במהלכם נרצחו 135 יהודים, הבריטים המשיכו במדיניות ההרסנית של מתן תגמול לטרור של חוסייני. במקום להדיח ולכלוא את המופתי הטרוריסט שעמד מאחורי הפרעות, כפו הבריטים דווקא על יהודי חברון ועזה, ניצולי הטבח, לעקור מבתיהם, ואדמותיהם אף הועברו לידי רוצחיהם הערבים. אך הבריטים לא רוו נחת מהנסיונות לפייס את חוסייני, ושנה לאחר הפרעות המליץ הספר הלבן של פספילד לסגת מהצהרות בלפור ולהטיל סנקציות דווקא על היהודים – באמצעות הגבלת העלייה ורכישת הקרקעות.

לאחר שהספר של פספילד בוטל, וחוסייני דחה גם את הצעת החלוקה של ועדת פיל (למרות שהיהודים קיבלו רק 17 אחוז מהקרקע) – הבריטים לא אמרו נואש. בתום שלוש שנות המרד הערבי (1939-1936), בו נרצחו 547 יהודים אך גם 497 ערבים שהתנגדו למופתי, ביטל הספר הלבן של מקדונלד סופית את רעיון הבית הלאומי ליהודים, ועמד על כך שהיהודים יישארו מיעוט בארץ ולמעשה גם תיאסר עליהם רכישת קרקעות. הבריטים הותירו בסימן שאלה את סוגיית ההגנה על ביטחונם של היהודים בסיטואציה החדשה. חוסייני, שברח מהארץ ב-1937 לאחר שתמיכתו בנאצים הפכה גלויה מדי אפילו עבור הבריטים, הורה לערביי הארץ לסרב אפילו להצעה חלומית זו, רק כי מקדונלד התיר הגירתם של 75 אלף יהודים לאורך חמש השנים הקרובות.

העוינות של השלטון הבריטי שברה שיאים כאשר על אף התגייסותם של יהודי הארץ לצד הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה – לעומת הנאציזם המופגן של המופתי –  הוא עדיין מנע מניצולי השואה העקורים להגיע לארץ ישראל, ואף הגלה חלק מנהיגי התנועה הציונית מהארץ.

ארצות-הברית לא מפיקה לקחים

תום מלחמת העולם השנייה סימן את העברת השרביט על ההגמוניה העולמית-מערבית מהאימפריה הבריטית לארצות-הברית. אך האמריקנים לא רק שלא למדו מלקחי הבריטים בנוגע לסכסוך, אלא גם שכללו את מתודת 'אמץ מחבל' לדרגת אמנות. התבוסה הערבית במלחמת העצמאות העלימה כמעט לחלוטין את המונח "פלסטינים" מהתודעה, אך הוא עשה קאמבק לאחר מלחמת ששת הימים. ב-1969, לאחר הכישלון של מדינות ערב לשחרר את פלסטין, השתלטו ערפאת והפת"ח על אש"ף, שהוקם חמש שנים קודם לכן בידי הנשיא המצרי נאצר. מנתוני אריאל מררי ושלמה אלעד עולה כי בשנים 1985-1969 ביצעו חוליות הטרור של אש"ף יותר משמונת אלפים מתקפות טרור נגד ישראלים ויהודים, המפורסמות שבהן הן הטבח בביה"ס במעלות, טבח הספורטאים במינכן, ואף חטיפת מטוס סבנה. אך ערפאת לא הגביל את עצמו למאבק בישראל, ולא חשש לפגוע גם בבת-בריתה הקרובה, ארצות-הברית: ב-1973 רצחו חברי ארגון 'ספטמבר השחור' המסונפים לאש"ף את שגריר ארצות-הברית בסודן וסגנו; בשנים שקדמו למהפכה האסלאמית באיראן, אויבתה הגדולה של ארצות-הברית (עד לאחרונה לפחות), אומנו לוחמי משמרות המהפכה של חומייני בידי אנשי אש"ף בדרום לבנון; ולפי החוקרים ברי רובין וג'ודית' קולפ רובין, ערפאת היה מעורב, יחד עם איראן והחיזבאללה, בפיגועים הקטלניים בשגרירות ארצות-הברית ובבסיס המארינס בביירות בשנת 1983, בהם נרצחו מעל 300 אמריקנים.

אך הנשיא האמריקני רונלד רייגן לא למד מלקח הרברט סמואל וחאג' אמין אל-חוסייני 63 שנים קודם לכן, וראה בגירושו של ערפאת מלבנון בידי ישראל הזדמנות לצרף את ערפאת לכוחות האור. רייגן, שהיה נחוש לכרות בריתות עם מדינות העולם השלישי כדי לחזק את כוחם של האמריקנים מול ברית-המועצות, כפה על נשיא תוניסה בזמנו, חביב בורגיבה, לארח את הנהגת אש"ף במדינתו, לאחר שכל מנהיגי מדינות ערב סירבו לאפשר לערפאת לפעול משטחן. סבירות גבוהה כי אלמלא התערבותו של רייגן, אש"ף היה נופח נשמתו כבר בשנות השמונים של המאה שעברה.

האינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987, לא רק הסבה נזק תדמיתי גדול לישראל, אלא גם החישה את התופעה לפיה משתלם לפלסטינים, מבחינה מדינית, לנקוט באלימות. בדצמבר 87' גינתה מועצת הביטחון של האו"ם את ישראל על תגובתה הנוקשה לאלימות הפלסטינית, ובאוקטובר 88' נקט ערפאת, שחש כי אש"ף אינו שותף מלא לאינתיפאדה, במהלך טקטי מבריק של הכרה לכאורה בישראל, בגבולות 67'. בפועל, ה"הכרה" של אש"ף בעיקרון שתי המדינות התבססה על 'תורת  12 השלבים' של הארגון, לפיה יש לשחרר, עקב בצד אגודל, את כל "פלסטין ההיסטורית", קרי גם את שטחי מדינת ישראל. חודשיים לאחר ההכרזה הסיר רייגן את המגבלה על משא-ומתן ישיר עם אש"ף, על אף שערפאת מעולם לא הצהיר על נטישתו את דרך הטרור. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה האמריקנים משיבים את ערפאת לחיים.

בעקבות תמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה, הייתה תדמיתו של הראיס במצב של מוות קליני. למזלו, שוב היה זה נשיא רפובליקני שהעניק לו עיסויי החייאה, הפעם מחליפו של רייגן, הנשיא ג'ורג' בוש האב. בוש, שארגן יחד עם מקבילו הסובייטי, מיכאל גורבצ'וב, את ועידת מדריד בסוף אוקטובר 1991, הסכים בשתיקה כי נציגי המשלחת הירדנית-פלסטינית לוועידה יקבלו הוראות מערפאת. בוועידה הוסכם על פתיחת ערוץ שיחות ישיר בוושינגטון בין ישראל למשלחת של פלסטינים תושבי השטחים, ללא השתתפות נציגי אש"ף.

במקביל, התנה בוש את הסיוע לקליטת מיליון העולים החדשים שהגיעו מברית-המועצות לשעבר, בהקפאת ההתנחלויות. שמיר, שנענה לבקשתו של בוש לא להגיב לירי הסקאדים של סדאם חוסיין על ישראל במלחמת המפרץ, סירב. "אדוני הנשיא", אמר שמיר לבוש, "האדמה הזאת שלנו… זה חיוני עבורנו. ההתנגדויות שלך לא יעזרו". הסיוע האמריקני ניתן, אך נוכתה ממנו עלות ההתנחלויות.

וחוזר חלילה עם השמאל

בעקבות האינתיפאדה הראשונה, נסחפה מפלגת העבודה לתפיסה כי שלום אינו עוד אמצעי להשגת ביטחון, אלא מהווה מטרה בפני עצמה. יו"ר העבודה ומועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות 1992, יצחק רבין, הבטיח כי העבודה תכונן שלום בתוך תשעה חודשים מיום הקמת הממשלה. ההתנגדות למדינה פלסטינית, שהוזכרה במצעיה הקודמים של העבודה, הוסרה. רבין נבחר ברוב גדול, והאיץ את מסלול השיחות הישיר בוושינגטון, מכוח החלטת ועידת מדריד. במקביל לשיחות בבירה האמריקנית, פתחו באוסלו רון פונדק ויאיר הירשפלד בשיחות חשאיות עם נציגי אש"ף, בהסכמת ערפאת. במקביל טרפד ערפאת, ויש הטוענים כי גם פרס וביילין סייעו לו בכך, את הערוץ של וושינגטון כדי להותיר את אוסלו כאפשרות היחידה דרכה יושג הסדר.

שלום אכן עושים עם אויבים, כמאמר הקלישאה, אך רק עם אויבים המוכנים לזנוח את דרך האלימות, ולפנות לדרך חדשה. לעומת עמוס עוז, שאמר לפרס במאי 1993 כי "ערפאת גמור, צריך להציל אותו", רבין עדיין ראה בערפאת גורם מסוכן. "המגעים הקרויים 'מגעי אוסלו' במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא-ומתן לשלום [בוושינגטון]", כתב רבין לשר החוץ שלו שמעון פרס ביוני 1993, שלושה חודשים בלבד לפני שלחץ את ידו של ערפאת על מדשאות הבית הלבן בטקס חתימת הסכם אוסלו. רבין אף דרש מפרס, "להפסיק המגעים [באוסלו] עד לבירור נוסף".

ארבעה ימים לאחר מכן נפגשו ביילין ופרס בלשכתו של רבין. המכתב, לדברי ביילין, "נעלם כלא היה". בביוגרפיה 'רבין' כתב פרופ' יוסי גולדשטיין כי הסיבה בגינה רבין הלך לאוסלו "הייתה העלייה התלולה במספר הפיגועים של פלסטינים נגד ישראלים בתוך שטחי הקו הירוק… רבין ראה בהמשך המשא-ומתן באוסלו מקור של תקווה לסיום הפיגועים ולהסרת הצורך בצעדים החמורים שנקט צה"ל בשטחים".

רבין אם כן, חתם על אוסלו מתוך תחושת לחץ. בתחילה, הוא היה מוכן לדון עם אש"ף רק בכפוף להתחייבות של ערפאת להפסיק את הטרור למשך חצי שנה, אך ככל שהשיחות בוושינגטון נקלעו למבוי סתום ואלו שבאוסלו התקדמו, נפל רבין קורבן לנרטיב ההפחדה של ביילין ופרס כי אם ישראל לא תנהל מגעים עם אש"ף היא תקבל את החמאס. העובדה כי קיים ערוץ נוסף ומתון בהרבה מאש"ף, בדמות הפלסטינים תושבי השטחים, נעלמה לחלוטין מהתודעה הודות לפעולתם הנמרצת של ערפאת והנציגים הישראלים באוסלו.

באורח אבסורדי, ארצות-הברית הסכימה להכיר בלגיטימיות של אש"ף כנציג הבלעדי של הפלסטינים רק לאחר שישראל עשתה כן. הנציגים הישראלים לשיחות באוסלו הסכימו לדון עם הפלסטינים בשלוש סוגיות שנאסרו למשא-ומתן על-ידי ממשלת ישראל של רבין: כינונה העתידי של מדינה פלסטינית, מעמד ירושלים ובוררות בינלאומית במידה שהצדדים נקלעים למבוי סתום. תוך שבועות ספורים מפתיחת המו"מ נפרצו הגבולות על-ידי פונדק והירשפלד, באופן שפגע אנושות ביכולת המיקוח של ישראל בהמשך השיחות עם הפלסטינים, עד היום. "הבקעה ראשונית זאת בעמדותיה של מדינת ישראל האיצה את תהליך הכרסום בכל עמדותיה", כותבת עתליה בן מאיר. "לימים מדינת ישראל תחצה את הקווים האדומים החשובים ביותר לביטחון המדינה ולעצם קיומה, ותנטוש קווים אלה, בזה אחר זה". ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי טוען כי רבין קיווה במהלך השיחות עם הירדנים "לתקן את הנזק שנגרם בשלבים ההתחלתיים של אוסלו".

ערפאת מחקה את אל-חוסייני

בדומה למופתי אל-חוסייני בעבר ולאבו-מאזן כיום, ערפאת חולל אלימות, ואף חיבל בשיחות השלום בוושינגטון רק כדי להצטייר מאוחר יותר כאדם היחיד שיצליח למנוע את הידרדרות המצב בידי "קיצונים" ממנו – בעודו אוחז בנשק הטרור ככלי אסטרטגי. פייסל חוסייני, מקורבו של ערפאת, הסביר בדיעבד כי "אילו היו האמריקנים והישראלים מבינים, לפני אוסלו, שכל שנותר מהתנועה הלאומית הפלסטינית לא היה אלא סוס טרויאני ששמו ערפאת, הם לא היו פותחים את שעריהם המבוצרים ומתירים לו להיכנס פנימה". ליתר הבהרה, חוסייני הגדיר את תהליך אוסלו כך: "פירוש הדבר הוא שאנו טומנים לישראלים מארב ומרמים אותם".

הסכם אוסלו איפס מחדש את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. בנימין נתניהו, שנבחר לראשות הממשלה במאי 1996, התחייב לממש את אוסלו, אך הכפיפו לעיקרון "ההדדיות" לפיו ישראל תמסור שטחים רק בתמורה להפסקת ההסתה והטרור מצד הפלסטינים. המבחן הראשון של נתניהו היה מהומות הכותל בספטמבר 1996. המנהרה היתה מרוחקת מאות מטרים מרחבת המסגדים ופתיחתה תואמה מראש עם הוואקף, אך ברגע האמת, התכחש ערפאת להסכמה המוקדמת והצית את האש. במהלך המהומות נהרגו 17 חיילי צה"ל, רובם מירי ישיר של שוטרים פלסטינים המצוידים בנשק מתקדם שקיבלו מישראל, ו-58 פלסטינים.

גם כאן, הפלסטינים הצליחו להפוך את היוצרות בין קורבן לתוקפן. מועצת הביטחון גינתה את ישראל על פתיחת המנהרה ותגובתה לאלימות הפלסטינית, והנשיא קלינטון, שלא הטיל וטו על ההחלטה באו"ם, אף דרש מנתניהו לבצע "מחווה" לערפאת בדמות סגירת המנהרה. זמן קצר לאחר מכן חתם נתניהו על 'הסכם חברון', כחלק מהסכם אוסלו, במסגרתו נסוגה ישראל מרוב השטח של עיר האבות, למעט מערת המכפלה והאזורים בהם מתגוררים יהודים.

בכך נתניהו ביצע את הפעימה הראשונה מבין שלוש, שעליהן הוסכם ב'הסכם וואי' שנחתם באוקטובר 1998. עם זאת, נתניהו סירב לבצע את הנסיגה השנייה של וואי, עד אשר יקיימו הפלסטינים את חלקם בהסכם – בראשו הפסקת האלימות וההסתה. זו היתה הפעם הראשונה מאז חתימת הסכם אוסלו, שישראל השתמשה במקל שעמד לרשותה כנגד הפלסטינים, וסירבה להשתתף במשחק במעמד צד אחד בלבד. אהוד ברק, שנבחר לראשות הממשלה במאי 1999, השלים את שתי הנסיגות הנותרות של 'וואי', ובמאי 2000 נסוג באופן חד-צדדי גם מדרום לבנון.

אולם, הנתק בין המתרחש בשטח לנאמר בחדרי הדיונים הגיע לשיאו לאחר ועידת קמפ דייויד בקיץ 2000. ערפאת סירב בקמפ דייויד להצעת ברק לקבל 88 אחוז משטחי הגדה המערבית ועזה, משטר נאמנות על הר הבית וחזרה מוגבלת של פליטים למדינת ישראל במסגרת איחוד משפחות. קלינטון הזועם חזר בו מהבטחתו לפני השיחות, והטיל את מלוא האחריות לכישלון הפסגה על ערפאת. ברק, עם שובו לארץ, הודיע קבל עם ועדה כי "אין פרטנר".

הפלסטינים מצדם מיהרו לתרגם את כישלון השיחות בקמפ דייויד להסלמת האלימות, באמתלה שזו תגובה לעליית יו"ר האופוזיציה דאז, אריאל שרון, להר הבית. "התפרצות האינתיפאדה לא הפתיעה את ההנהגה הפלסטינית", גילה עימאד פלוג'י, שר הדואר והתקשורת ברשות הפלסטינית. "הרשות התחילה להכין את האינתיפאדה הנוכחית עם השיבה מקמפ-דייוויד, לבקשתו של הנשיא יאסר ערפאת, שראה את האינתיפאדה כהשלמה לעמידה הפלסטינית האיתנה בשיחות, ולא כמחאה על ביקורו של שרון בחרם א-שריף". ממדוח נופל, מקורבו של ערפאת, ומרוואן ברגותי, שהיה מפקד התנזים באותה תקופה, אישרו גם הם כי האינתיפאדה השנייה תוכננה מבעוד מועד בידי ערפאת, זמן רב לפני עליית שרון להר.

במקביל לייזומה ועידודה של האינתיפאדה השנייה, ערפאת לא שכח להיצמד לאסטרטגיה הישנה והטובה, ולהציג עצמו בפני קלינטון וברק כילד ההולנדי שרק הוא יכול לשים את האצבע בסכר האינתיפאדה המשתוללת. ברק אמנם הכריז כי "אין פרטנר" בצד השני, אך בפועל, השיחות שהתקיימו בחודשים שלאחר ועידת קמפ דייויד התאפיינו בוויתורים נוספים מצד ישראל, לעומת אפס תזוזה בצד הפלסטיני – 'הנכבשים" ו'המדוכאים' שהיו אמורים דווקא לשווע לשינוי הסדר הקיים.

קלינטון התאושש גם הוא מאכזבתו המרה מערפאת, ושב במהרה לשגרת ההתרפסות והריצוי, כשבדצמבר 2000 הציג את "מתווה קלינטון" – גרסה שמצליחה להיות גרועה מהצעות ברק בקמפ דייויד, כולל מסירת 100 אחוז מהשטח, חילופי שטחים משטחה הריבוני של ישראל, העברת הריבונות בהר הבית לפלסטינים והגדלת מספר הפליטים שייכנסו לתחומי ישראל. שוב, ישראל השיבה "כן" בחיפזון, בעוד לערפאת לקחו עשרה ימים "[לומר] כן, ואז [ל]הוסיף הסתייגויות שפירושן היה דחיית כל אחד מהדברים שהיה אמור לתת", כפי שתיאר שלמה בן עמי.

אמן הסחטנות ערפאת

ערפאת לא הסתפק בשלילה מוחלטת של כל הצעה, אמריקנית או ישראלית, לפתרון הסכסוך, ובינואר 2001 הורה לשחרר את אסירי החמאס והג'יהאד האסאלמי מבתי הכלא הפלסטינים. שרון התלונן לאמריקנים אך לא דפק על השולחן, ובמהלך השנה שלאחר מכן היו אחראים אותם מחבלים לשרשרת פיגועי הטרור מהקשים שידעה ישראל, בראשם טבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה. הפיגוע בנתניה, בו נרצחו 30 איש, היה שיאו של 'מרץ 2002 השחור' בו קיפחו חייהם 105 אזרחים ישראלים מפעולות טרור. בעקבות הפיגוע, יצאה ישראל למבצע חומת מגן, ובמאי 2002, כשצה"ל צר על המוקטעה וכלא בה את יאסר ערפאת, הודיע הנשיא ג'ורג' בוש הבן כי "מספיק זה מספיק" ודרש מישראל לסגת מרמאללה. שרון לא נכנע ללחץ, וישראל השלימה את חודש הימים לו היתה זקוקה להצלחת המבצע.

בוש החליט אמנם להחרים את ערפאת הנצור במוקטעה, אך מתקפת הטרור שיזמה הרשות לא הרתיעה את הנשיא האמריקני להגות ביולי 2002 את 'מפת הדרכים' – מסמך המתכתב עם מתווה קלינטון, ומעניק לפלסטינים פרס בדמות הקפאת הבנייה בהתנחלויות. הדרישות המועטות מן הפלסטינים, כמו מאבק בטרור, אינן מגובות במסמך בצעדי ענישה במידה שהפלסטינים יפרו אותן. בתמורה למימוש תכנית ההתנתקות, אותה הגה שרון ללא ידיעת האמריקנים, נופף ראש הממשלה הישראלי בגאווה ב"מסמך בוש" שלכאורה מהווה הכרה של נשיא ארצות-הברית בגושי ההתיישבות. עם זאת, המסמך לא הוזכר בהמשך כמחייב גם את הנשיאים הבאים של ארצות-הברית.

האוטופיה של בוש בדבר הצורך ב"דמוקרטיזציה" של מדינות ערב דחפה את מזכירת המדינה האמריקנית, קונדוליסה רייס, לכפות על שרון ולאחר מכן גם על אהוד אולמרט, שהחליף את שרון לאחר התמוטטותו, לאשר לחמאס להשתתף בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006. החמאס ניצח במועצה המחוקקת, וביוני 2007 הוא עלה לשלטון בעזה בהפיכה אלימה. הדמוקרטיזציה של בוש ורייס התפוצצה לישראל בפנים עם הגברת ירי הקסאמים וחפירת מנהרות טרור לקיבוצי הדרום.

בשנים שלאחר מכן, יצאה ישראל לשלושה מבצעים מול החמאס – עפרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. בכל אחד מהמבצעים הונחתה מכה קשה על עזה, בעיקר מהאוויר, אך בשורה התחתונה, מחרטות הרקטות של החמאס פועלות שעות נוספות, וגם בצה"ל מודים כי בארגון הטרור משלימים פערים בחפירת מנהרות חדשות, בין היתר בזכות חומרי גלם שנכנסים מישראל. במהלך מבצע צוק איתן עיכב אובמה משלוח קריטי של תחמושת, אמל"ח וחלקי חילוף לידי צה"ל – כאמצעי לחץ על ישראל, שלראיית הנשיא האמריקני השתמשה ב"כוח מוגזם" נגד מחבלי החמאס.

בין מבצע אחד למשנהו, מנעה ישראל ממשט המרמרה הטורקי לשבור את המצור הימי על עזה, במחיר 10 הרוגים טורקים ו-10 חיילי שייטת פצועים, שניים מהם קשה. הלחץ הבינלאומי על ישראל, בעקבות המשט, הוביל את נתניהו להקל באופן משמעותי על מעבר סחורות לרצועת עזה. מאוחר יותר, כפה הנשיא אובמה על נתניהו להתנצל בפני הנשיא הטורקי ארדואן על הרג אנשי המרמרה, ולהבטיח תשלום פיצויים למשפחות ההרוגים, על אף שאלו תקפו את חיילי צה"ל.

ישראל תלמד את הלקח?

אובמה, למרות שידע כיצד דחה אבו-מאזן את הצעותיו המופרכות של אהוד אולמרט, דרש דווקא מנתניהו להקפיא התנחלויות כדי ליצור 'אווירה חיובית' עם אבו-מאזן. נתניהו הקפיא לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל את הבנייה בהתנחלויות, אך גם זה לא ריצה את אבו-מאזן, שביקש להאריך את ההקפאה. במקביל, מעשי טרור דוגמת רצח חמשת בני משפחת פוגל באיתמר מעולם לא מונפו ללחץ או ביקורת כלשהי כלפי אבו-מאזן, שהמשיך להצטייר כיונת שלום צחורה. לפני כשנתים, למרות כאלף פיגועים שביצעו הפלסטינים ב-2013 במתווה 'טרור עממי', נענה שוב נתניהו ללחץ של אובמה, וכצעד של 'רצון טוב', שיחרר מבתי הכלא 78 אסירים פלסטינים, רבים מהם מחבלים עם דם על הידיים.

הלקח לא נלמד, ועל אף דברי ההסתה של אבו-מאזן בגל הטרור הנוכחי, נתניהו עדיין מצטייר בעולם כסרבן השלום. ראש הממשלה אמנם מסרב לבקשות האמריקניות לעשות מחוות לפלסטינים, אך הוא כבר הסכים, בעקבות גל הטרור, להגביל את מספר היהודים שעולים להר הבית ל-60 בחודש, ולאפשר לוואקף הירדני להחליט באופן בלעדי היכן יוצבו המצלמות על ההר. נתניהו גם נזהר משימוש בעונשים קולקטיביים כדי להילחם בטרור, כמו הטלת סגרים על כפרים מהם יצאו מחבלים, גירוש מחבלים לעזה או הפרדת כבישים מועדים לפורענות. נתניהו יודע היטב כי צעדים אלו ייתקלו בביקורת בינלאומית אוטומטית, לפיה ישראל פוגעת במוטיבציה של אבו-מאזן "המתון" להילחם ב"קיצונים" של החמאס. אל מול העיוורון המוסרי וההיסטורי שמפגין המערב, חאג' אמין אל-חוסייני יכול להמשיך ולחייך מקברו.