משחקים במספרים: העוני המפוברק של מרכז אדוה

דו"ח תמונת המצב החברתית 2015 של מרכז אדוה כבר הספיק לקבל את מנת הכותרות השנתיות שלו באתרי החדשות. אך אם מישהו היה טורח לקרוא מעבר לקומוניקט המבושל שנשלח ברשימת תפוצה, הרי שהוא היה מגלה בקלות מריחה אחת גדולה.

כמו תלמיד תשוש בבית־הספר, הנדרש להגיש עבודה שתעמוד במכסת עמודים ולכן מורח ומותח אותה באמצעות הוספת איורים, קישוטים, תמונות וטבלאות — כך גם דו"ח אדוה מלא במיני תוספות שיאפשרו להאריך אותו באופן מלאכותי. 36 עמודיו, שבהם כ-6,000 מילה — משהו כמו שבעה מאמרים ב'מידה' — מלאים בעיקר בתרשימים ובטבלאות שסוכמו מתוך נתוני למ"ס שונים. אנחנו מקבלים שלושה עמודים מלאים של שיעור הלומדים בחינוך גבוה בכל יישוב בישראל, עוד שני עמודים של דורשי עבודה בכל יישוב, עמוד הוצאות המדינה הרחבה, עמוד ג'יני, שני עמודים של פערי שכר מגדריים, וכיוצא בזה.

על כך יש להוסיף את המיחזור. באדוה נוקטים שיטה ירוקה מאוד, לפיה טקסט שנכתב פעם אחת יכול לשמש באופן נאה לדור ודור. כך, עמודים שלמים בדו"ח מועתקים ומודבקים מדו"חות שנים עברו מדוחות שנים עברו. התוצאות, לעתים, משעשעות ומביכות.

כמתאבן, נוכל למשל להסב את תשומת לבכם למניפולציה די שקופה. בעמ' 7 מובא בדו"ח תרשים המראה את השינויים בהיקף הנכסים שבידי הציבור (התרשים לקוח ככל הנראה ישירות מנתוני הלמ"ס).

התרשים הזה מועתק מתרשימים דומים בשנים קודמות (לדוגמה, עמ' 10 בדוח 2014), בהבדל שבדו"ח הנוכחי דולל מספר העמודות. הבעיה היא שהדילול לא כלל הפקה של התרשים מחדש בהתאם לנתונים. הקלדת נתוני אדוה (שהם נכונים, בערך) מניבה תרשים שונה. שימו לב בעיקר לגובה של העמודות:

השגיאה כאן אינה משרתת טענה מסוימת, להבנתי — הטקסטים שמעל לטבלה ממילא ממוחזרים משנה לשנה — היא פשוט מאיירת את הבעייתיות בהעתקה מרושלת של נתונים משנה לשנה, בלי להתייחס לנתונים.

חשיבה סטראוטיפית

אותו נתק בין נתונים לטענות משתקף היטב בטיעוני תמונת המצב. הרעיון המרכזי של הדו"ח פשוט מאוד: "צמיחה כשלעצמה אין בה כדי להבטיח חלוקה הוגנת של הפירות", נכתב בעמ' 4 של הדו"ח; וזאת לומר, הצמיחה הכלכלית בישראל אמנם מתפיחה את התוצר בישראל, אך אינה מצליחה לחלחל לעניים, שעה שהעשירים (מלח-מים! מלח-מים!) ממשיכים להתעשר.

ציר מרכזי בהוכחת טענה זו בדו"ח הוא השוואה בין הצמיחה בתוצר בישראל והשינוי בשכר החציוני לשכיר (עמ' 5). לפי נתוני אדוה, השכר החציוני עלה ריאלית ב-7 אחוז בשנים 2014-2003, אך הצמיחה בתמ"ג לנפש הייתה מהירה בהרבה (עמ' 6). המסקנה של הדו"ח היא כי הצמיחה המוגברת הזו הייתה צריכה להשתקף "במצבם הכלכלי של כלל הישראלים" — ולא כך היה, לטענת אדוה, במיוחד כאשר משווים את נתוני הצמיחה המהירים בישראל והמהירים פחות במדינות OECD. הבעיה העיקרית עם הטיעון הזה היא שהוא מתעלם מנתון חשוב עוד יותר — השינויים בשוק העבודה.

שוק העבודה בישראל, לפי נתוני הלמ"ס, גדל בשיעור מסחרר של כ-43 אחוז בשנים 2014-2003. לשם השוואה, לפי נתוני OECD גדל שוק העבודה במדינות OECD בכ-9 אחוז בלבד. בניכוי מקסיקו ותורכיה, הצמיחה במדינות המפותחות קְטנה עד כדי 6.7 אחוז. משמעות נתון זה היא כי שוק העבודה בישראל גדל בקצב מהיר פי ארבע ויותר מקצב הגידול של שוק העבודה במדינות המפותחות. בישראל האוכלוסייה צעירה הרבה יותר, וגם חוותה משנת 2002 ואילך רפורמות שעודדו כניסה לשוק העבודה. כתוצאה מכך, נכנסו אל השוק בישראל הרבה יותר עובדים חדשים ואלו, באופן טבעי, השתכרו פחות מעובדים וותיקים יותר.

ניסוי מחשבתי קצר יוכל להבהיר עד כמה חישוב החציון של אדוה מעוות את המצב. דמיינו את המצב כבעיית חילוק פשוטה של מונה במכנה: כלל השכר לעובדים הוא המונה; מספר העובדים הוא המכנה. נניח לצורך הניסוי שלנו כי שוק העבודה בישראל היה מתפתח בדיוק כמו במדינות OECD — כלומר, צומח באטיות רבה. במצב כזה, כלל השכר לשנת 2014 (המונה) היה מתחלק בין מספר קטן בהרבה של עובדים (המכנה), והתוצאה הייתה שכר ממוצע (ושכר חציוני) גבוה בהרבה. אם שוק העבודה בישראל היה צומח בקצב בו צומח שוק זה במדינות OECD, לפיכך, השכר הממוצע היה עומד בשנת 2014 על כ-12 אלף שקל לחודש, גידול ריאלי של 78 אחוז בהשוואה לשנת 2003.

באדוה עורכים חישוב שגוי נוסף. לפי נתוניהם, השכר הממוצע לשכיר עלה בשנים 2014-2003 ב-9 אחוז בלבד (ריאלית). יש כאן הרעה במצב, גורסים באדוה: "מתחילת שנות ה-90 עד בערך שנת 2000 עלה השכר [הממוצע] במקביל לעליה בתמ"ג לנפש… [אך] מ-2000 הוא נותר ריאלית ללא שינוי".

אך גם זו אינה הבדיקה הנכונה. כאשר שוק העבודה (כאחוז מהאוכלוסייה) אינו גדל — וזה היה המצב בישראל משנות השישים לפחות — השכר הממוצע נוטה להדביק את קצב הצמיחה בתמ"ג. לעומת זאת, כאשר שוק העבודה מתפתח במהירות — כפי שקורה בישראל משנת 2003 — השכר הממוצע נוטה לעלות פחות או אפילו לקפוא על שמריו. הבדיקה הנכונה, עם זאת, של מצבם של אזרחי ישראל אינה גידול בשכר כי אם הגידול בהכנסה הממשית לנפש.

זה נשמע מסובך, אך בפועל זה פשוט למדי. לדוגמה, נאמר שבבית משפחת כהן שבחדרה עבדה בשנת 2003 רק הגברת כהן והכנסתה הייתה 8,000 שקל בחודש (הכל בערכים קבועים, כמובן); מר כהן היה מובטל ולא נכלל בנתוני המועסקים. במעבר בספינת הזמן אל שנת 2014 אנו למדים כי הגב' כהן ממשיכה לעבוד, והכנסתה כעת היא 9,000 שקל; גם מר כהן עובד עתה, והכנסתו 5,000 שקל לחודש. לפי נתוני ההכנסה הממוצעת, הייתה הרעה ממשית במצב עם כניסתו של מר כהן לשוק העבודה, שכן ממוצע הכנסותיהם של השניים צנח מ-8,000 שקל ל-7,000. מנקודת מבטם של הזוג כהן וילדיהם, עם זאת, המצב השתפר דווקא: הכנסת המשפחה וההכנסה לנפש גדלה בשיעור ניכר.

במצב בו שוק העבודה גדל מהר יותר מהאוכלוסייה, כפי שקורה בישראל, יש יותר עובדים ויותר הכנסות, המביאות לשיפור ניכר במצבה של האוכלוסיה בכללה, ובייחוד של האוכלוסייה שאינה עובדת (כמו ילדים וקשישים, המונים כ-45 אחוז מהאוכלוסייה בישראל). כאשר אנו מחשבים את כלל הכנסות השכירים בשנת 2003 מול כלל הכנסות השכירים בשנת 2014, עורכים התאמות לאינפלציה, ומחלקים בכלל האוכלוסייה בשתי נקודות זמן אלו, עולה כי ההכנסה הריאלית לנפש עלתה בתקופה זו בשיעור של 30 אחוז.

כאשר אנו מחשבים את הגידול בתוצר לנפש לאותה תקופה (נתוני הבנק העולמי) עולה כי בשנים 2014-2003 עלה התוצר לנפש ב-26.4 אחוז. במלים אחרות — ההכנסה הריאלית לנפש בישראל לא פיגרה בשנים 2014-2003 אחרי הגידול בתוצר לנפש — להיפך, היא השיגה אותו. בין שני הנתונים יש קרבה רבה מאוד, המעידה כי הצמיחה בתוצר אכן משתקפת באופן מלא במצבם הכלכלי של כלל הישראלים.

"העושר כן גדל"

גידול בהכנסה לנפש, עם זאת, אינו מבטיח לנו שההכנסה אכן מתחלקת באופן שוויוני יותר. כלומר, בהחלט ייתכן כי ההכנסה הממוצעת לנפש גדלה עם הזמן, אך עיקר הגידול מתבטא בכיסם התופח של העשירים יותר.

זה בהחלט מה שחושבים באדוה. כלומר, נתונים אין להם, שכן "בישראל אין מפרסמים נתונים על התפלגותם של נכסים [כספיים שבידי הציבור]" אך 'שפקולציות' בהחלט יש: "מן הידוע בארצות אחרות, סביר להניח שגם אצלנו מחזיק העשירון העליון, ובעיקר המאון העליון בנתח גדול מאוד של נכסים אלה".

כדי להוכיח זאת נשלף התרשים השגוי (ראו לעיל) של הגידול בכלל נכסי הציבור — תרשים ממנו עולה כי העמודות בהחלט הולכות ומתגבהות ככל שחולפות השנים, מה שכמובן מוכיח באופן ברור שהמאון העליון צובר מלנתלאפים כסף. אלא מה עושה אשמדאי בתחבולותיו — גם כאן בודקים באדוה את הנתונים הלא נכונים.

ראשית, ובמישור הבסיסי ביותר, צריך לבחון את נכסי הציבור — כלומר, את חסכונותיו — לא כשלעצמם, אלא לנפש. הנכסים, הרי, אינם צפים סתם כך באוויר: הם שייכים למישהו. בחינה של נתוני הלמ"ס עליהם מסתמך הדוח והצלבתם עם גודל האוכלוסייה, מעלה תמונה שונה מזו של אדוה. לפי אדוה, בזמנים הטובים (ב"שנות ה-90") המצב היה תקין יותר, והעשירים לא התעשרו כל־כך. מאוחר יותר — בשנים השחורות של נתניהו — הוא הורע במידה ניכרת.

אך הנתונים אינם תומכים בטענה הזו. כאשר אנו משווים את הנתונים לאורך תקופות אלו מתגלה כי שעה שבשנים 2000-1990 (השנים הטובות) גדלו נכסי הציבור (ריאלית) בשיעור של כ-90 אחוז, בשנים 2014-2005, שנות השחור, גדלו נכסי הציבור לנפש בשיעור של 23 אחוז בלבד.

התמונה מתבהרת עוד יותר כשאנחנו בוחנים את שיעור הגידול בכוח הרכישה של הציבור (כוח רכישה במחירים קבועים, נתוני הבנק העולמי). גידול בכוח הרכישה של הציבור אמור לבוא לידי ביטוי, באופן טבעי, בגידול דומה (לאורך זמן) בהיקף הנכסים שבידי הציבור. כך אנו מגלים כי בעשור האחרון הנכסים שבידי הציבור נטו לגדול לפי הגידול כוח הרכישה. לדוגמה, בשנים 2014-2010 גדל התוצר לנפש ב-5.6 אחוז, ונכסי הציבור צמחו ב-7.8 אחוז, בשנים 2010-2005 גדל התוצר ב-14 אחוז ואילו הנכסים שבידי הציבור ב-14.6 אחוז.

התמונה מתבהרת כאשר אנו מסכמים את הנתונים: ההכנסה הריאלית לנפש עלתה בקצב דומה מאוד לעלייה בתוצר לנפש, והנכסים שבידי הציבור צמחו בעשור האחרון בקצב הדומה מאוד לגידול בכוח הרכישה שלו. נתונים אלו אינם מפריכים כמובן את ה'שפקולציה' ש"בעיקר המאון העליון" מחזיק בנתח גדול מנכסים אלו — אך הם מצביעים בבירור על כך שלהשערת היסוד של אדוה אין נתונים להסתמך עליהם.

וזה מה שקורה כשנותנים לסוציולוגים לכתוב על כלכלה. עבור מי שצמחו בעולם של פסאודו-מדע סוליפסיסטי, הנתונים והמסקנות יכולים להתקיים בשני עולמות נפרדים, שהקשר ביניהם הוא אימפרסיוניסטי: אם נראה לנו בתחושת בטן שזה ככה, אז זה בטח ככה. חוץ מזה, הנתונים תמיד גילו נטייה לקפיטליזם — לא צריך להסתמך עליהם.