סרן ישי רוסלס ז"ל, שנהרג בתאונת אימונים, לימד אותנו שיעור חשוב גם בדרכו האחרונה.
ביום שלישי השבוע, במהלך תרגיל סמוך לבסיס צאלים בדרום נורתה פצצת מרגמה לעבר כוח אחר שתרגל באזור. כתוצאה מהירי נהרג קצין צה"ל, סגן ישי רוסלס וחייל נוסף נפצע באורח קל. לאחר מותו הועלה רוסלס, בן 23 מבית מאיר, לדרגת סרן.
מתחקיר ראשוני עולה שכוח מתרגל של קורס מ"פים-מג"דים ירה בשוגג את הפצמ"ר לכיוון הלא נכון. רוסלס, ששירת בגדוד החרדי נצח יהודה, היה בתרגיל אחר בקרבת מקום, והפצמ"ר נפל בסמוך אליו. כתוצאה מהפגיעה נפצע רוסלס באופן אנוש, ולאחר זמן קצר נקבע מותו.
כמה שעות קודם שהתחילה הלוויתו, קצת לפני 8 בערב, פורסמה במספר אתרי אינטרנט וכלי תקשורת פנייה ממשפחת רוסלס בארץ, הקוראת לקהל הרחב, גם זה שלא הכיר את ישי ז"ל, לבוא ולחלוק כבוד אחרון ליקירם. השעה המאוחרת, המחסור בתחבורה הציבורית , הקור הירושלמי בתקופה זו של השנה וההתראה הקצרה גרמו לי לחשוב שההיענות לבקשת המשפחה תהיה דלה.
לשמחתי, עם ישראל הוכיח לי עד כמה אני טועה.
כל הדרכים מובילות להר הרצל
סרן רוסלס עלה ארצה ממקסיקו עם הוריו ואחיו, אך שאר בני משפחתו ומכרי המשפחה נשארו במקסיקו. ההלוויה נקבעה ללילה שבין רביעי לחמישי ב-1 לפנות בוקר, ובמשפחה חששו שעקב מיעוט המכרים בארץ והשעה המאוחרת, הלוויה תהייה מצומצמת עד מאוד ולא מכבדת עבור בנם שזה נהרג.
האם הציבור הישראלי יתחבר פחות לסיפור, עקב העובדה שרוסלס נהרג בתאונת אימונים ולא בקרב הירואי? מחשבה זו התרוצצה בראשי עת שאספתי שני חברים, ועם המחשבות הללו התחלנו לנסוע לכיוון הר הרצל.
אין הרבה מצבים בהם אדם שמח לעמוד בעומס תנועה, אך ללא ספק זה היה אחד מהם. הרגע היחיד בכל הערב הזה שגרם לי להעלות חיוך קטנטן על הפנים. חיוך לא מתוך שמחה, אלא חיוך של התרגשות על כמות האנשים שעזבו הכל ובאו. השעה הייתה אמנם רבע לאחת בלילה, שעה בה בדרך כלל הרמזורים מהבהבים והכבישים פתוחים, אך נחיל המכוניות האט מאוד את התנועה אל עבר ההר.
קצת אחרי אחת. מצאנו חנייה בקרבת מקום והתחלנו לצעוד אל עבר החלקה. למרות הקור, מאות אנשים צועדים ואנחנו ביניהם – מאות, שתוך דקות הפכו לאלפים. גברים, נשים, מבוגרים ונערים, חיילים ואזרחים. חבר'ה עם כיפה שחורה ושטריימל, לצד בני נוער עם עגילים בגבה ותספורת מוהיקן. כל עם ישראל היה שם.
טקס הלוויה מתחיל והספדים קורעי לב נזעקים לשמים בספרדית. למרות שהכל תורגם, באמת שלא היה צריך לדעת את השפה או להקשיב למתורגמן כדי להבין את המילים והכאב.
פתאום כל הגבולות היטשטשו
קשה לי לומר מה בדיוק זה היה; אם הפסיעה הלילית הלא מתוכננת בינות קברי הרוגי מלכות של צוק איתן ויום כיפור, אסון המסוקים וחומת מגן, או בכלל ירי הכבוד לכבודו של ישי ז"ל שחתך את השקט הלילי. אולי כמות האנשים הבלתי צפויה שהגיעה בהתראה כ"כ קצרה. או שבעצם שילוב של כל אלו יחד.
אך פתאום אותן קלישאות ישנות קרמו עור וגידים מול עינינו. אותה תובנה מפורסמת, שאולי אנחנו הישראלים חלוקים על כל נושא כמעט, ולכל שני יהודים יש שלושה בתי כנסת, אך אנחנו גם לא מוכנים שאדם שעשה עבורנו ותרם רבות בשירותו למדינה לא יקבל את הכבוד הראוי בדרכו האחרונה. פתאום כל ההבדלים נהיו זניחים ושוליים.
אני לא יודע לומר אם זו תכונה שפיתחנו כעם במהלך השנים, או משהו שטמוע בנו בדי.אן.אי, אך למרות ההבדלים המהותיים שבין חובש השטריימל לעונד העגיל בגבה, ובין הבחורה בחצאית לזאת בג'ינס הצמוד, את כיפת השמיים המשותפת שלנו אף אחד לא יכול לקחת לנו. יש אנשים שמדברים לאחרונה על "מלחמת אחים". כל מה שאני ראיתי אתמול הוא "אהבת אחים" גדולה.
אביחי שורשן הוא מייסד וסמנכ"ל ארגון 'האמת שלי'
עם ישראל הוא עם הנצח רק אהבת חינם בנינו אמן
תודה לישי רוסלס על אהבת ישראל, ולכותב המאמר שפירסם את ההוכחה למה שאהבת ישראל מביאה.
יש לנו עם יפה. אני לא מופתעת בכלל. יהי זכרו ברוך..
ריגשת מאד
תיארת במדויק את מה שהרגשתי.. התרגשתי לראות את התמיכה הגדולה..
לא יפה לצנזר, זה לא ליברטיאני מצידכם!