חמש שנים ל'אביב הערבי': התחזיות שכשלו

בשבוע שעבר ציינו ברחבי העולם הערבי חמש שנים לפרוץ המחאה כנגד משטר מובארכ במצרים, שהייתה אולי הזרז החשוב ביותר לגל המהפכות ששטף את האזור בשנת 2011. את תוצאות התהליך הזה, שהתחיל באופטימיות יוצאת דופן בעולם הערבי ומחוצה לו, ניתן כיום לסכם כמפח נפש אדיר.

התקוות שהעולם הערבי צפוי ברובו לעבור מחיים תחת שלטון דיקטטורי למצב של דמוקרטיה בהשראה מערבית הכזיבו. המדינות שחוו את הטלטלה חזרו לשלטון מדכא מבעבר, במקרה הפחות גרוע, או קרסו לתוך מלחמות אזרחים במקרה הגרוע יותר. המשבר שנוצר מאיים גם על יציבותן של מדינות שכנות שלא עברו חילופי שלטון ויצר נחשול אדיר של פליטים שהציף את מדינות המערב.

אם בשנים קודמות עוד היו מי ששאלו האם מחאות 'האביב הערבי' הצליחו במידת מה להשיג את מטרותיהן, השאלה היותר נפוצה בימים אלו היא – מדוע לא חזה העולם הערבי והמערבי את כישלונו של התהליך, ומה הניע את האופטימיות המוגזמת ששטפה את העולם בשנת 2011? התשובה מצויה במספר הנחות יסוד שגויות, שרווחו בקרב חוקרים ופרשנים שניתחו את אירועי "האביב הערבי". נתחיל.

1. "הציבור הערבי מעוניין בדמוקרטיה"

הציבור הערבי אכן היה נחוש בדעתו לסלק את השליטים המדכאים שרדו בו במשך עשרות שנים. אך לגבי "היום שאחרי", מעולם לא הייתה הסכמה.

"יש דבר טוב אחד בלבד בכך שאוסאמה בן לאדן שרד במשך כמעט 10 שנים לאחר הרצח ההמוני במרכז הסחר העולמי והפנטגון שהוא ארגן" כתב פרשן 'הניו יורק טיימס' המפורסם תומאס פרידמן במאי 2011", "וזה שהוא חי מספיק זמן כדי לראות ערבים צעירים רבים כל כך מתנערים מהאידיאולוגיה שלו. הוא חי מספיק זמן כדי לראות ערבים מתוניסיה ועד מצרים, מתימן ועד סוריה, מתקוממים בדרכי שלום למען הכבוד, הצדק והשלטון העצמי שבן לאדן טען שאפשר להשיג רק באלימות רצחנית וחזרה לאסלאם הפוריטני".

זו הייתה, כמובן, אשליה אופטית. מה שייצר את מצג השווא היתה העובדה כי "נערי הפוסטר" של המהפכה, אותם צעירים משכילים שהיוו את הכוח המניע להתקוממות, אכן ידעו להפגין בקיאות בז'רגון הפוליטי המערבי ושאפו באמת ובתמים לכונן משטר דמוקרטי וליברלי בארצותיהם. "הדור החדש של הנוער הערבי ותומכיהם", כתב פרופסור ג'ון ל. אספוזיטו, המלמד באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון, באתר ה-CNN בשנת 2011, "[…] אינו מעוניין בתיאוקרטיה אלא בדמוקרטיה הכוללת יותר שוויון, פלורליזם, חירויות והזדמנויות".

אך למרות החשיפה הרבה לה זכו בתקשורת הבין-לאומית, הם מעולם לא ייצגו נתח משמעותי מהציבור, ובעיני רבים מן הערבים הם נתפסו, ועדיין נתפסים, כנטע זר ומוזר. ואכן, ביום שלאחר המהפכה, רובם ככולם נדחקו לשולי המערכת הפוליטית ולא הצליחו להשיג דריסת רגל במוקדי הכוח. מאחר ולא היה בנמצא חזון מאוחד ליום שאחרי המהפכה, העולם הערבי הפך במהרה לזירת התקוטטות בין כוחות פוליטיים יריבים, אידיאולוגיות מנוגדות, מיליציות חמושות, עדות, שבטים, ומעורבות זרה.

אלו שראו את 'האביב הערבי' כהתעוררות דמוקרטית פירשו את רצונם של הערבים מנקודת מבט מערבית. הציבור הערבי ברובו מעולם לא הפנים את הרעיון המערבי של דמוקרטיה, ומעולם לא חונך לחשיבה פוליטית חופשית וביקורתית. ההפך הוא הנכון. עשרות שנים של חיים תחת משטר אוטוריטרי ומערכות חינוך כושלות ייצרו אזרחים בעלי מודעות פוליטית נמוכה להפליא. עידן ערוצי הלויין, האינטרנט והרשתות החברתיות יצר אמנם סדקים בחומת הבורות הפוליטית של הציבור הערבי אך השינוי עוד לא היה עמוק מספיק.

יתר על כן, לדמוקרטיה הליברלית בסגנון המערבי אין שורשים רעיוניים בתרבות הפוליטית של העולם הערבי והיא מעולם לא הייתה משאת נפשם של הציבורים הערבים, גם אם אלו שאפו להשתחרר מכבליהם של משטרים עריצים. רעיונות פוליטיים המיובאים מהמערב תמיד התקבלו בחשד בעולם הערבי. גם בקרב אלו שהסכימו על הצורך לכונן משטר דמוקרטי, לא הייתה הסכמה בשאלה הבסיסית "מהי דמוקרטיה?", או איזה סוג של משטר דמוקרטי מתאים לחברה שהיא מוסלמית שמרנית ברובה.

2. "הרודנים הערבים הובסו"

הקלות היחסית שבה ויתרו בן-עלי בתוניסיה ומובארכ במצרים על מושכות השלטון הביאה רבים לטעות כי גורל דומה צפוי לשליטיהן של מדינות ערב האחרות. זכורות לנו היטב התבטאויות כמו זו של אהוד ברק, שטען בשנת 2012 כי גורלו של בשאר אל-אסד נחרץ.

אך הנחישות אותה גילו שליטים כמו אסד וקדאפי בשמירה על שלטונם אל מול ההתקוממות העממית, והאלימות הברוטלית שהיו מוכנים להפעיל לשם כך, תפסה את העולם בהפתעה. משטר אסד, כאמור, הוספד אין-ספור פעמים כשלטון שסופו קרב ובלתי נמנע. אך בגיבוי בעלי בריתו חיזבאללה, איראן ורוסיה, הוא ממשיך לשרוד עד עצם היום הזה, תוך כדי שהוא ומדרדר את ארצו אל פי תהום. קדאפי הובס אמנם לאחר מאבק של חודשים רבים והתערבות צבאית של כוחות נאט"ו, אך לא לפני שהצבא הלובי קרס והמדינה הייתה כבר נתונה למרותן של המיליציות השונות, שהתאחדו באופן זמני למען הפלתו של הרודן. בבחריין, בית המלוכה הסוני לא היה מוכן להיכנע לדרישות האופוזיציה, שיעית ברובה, ושכנתה החזקה של בחריין, סעודיה, לא הייתה מוכנה לאפשר את התקדים של נפילת בית מלוכה סוני באזור המפרץ מהחשש שהמחאה תזלוג לשטחה. בסיוע כוחות סעודיים, המחאה בבחריין נמחצה בקלות יחסית.

למעשה, אפילו המשטרים שלכאורה הודחו ב-2011 לא מיהרו לוותר על כוחם והשפעתם. מובארכ ואנשיו אומנם לא שבו לעמדת כוח ואף נכלאו לתקופה מסויימת, אך הצבא המצרי, שמאז 1952 עמד כבסיס הכוח של המשטר, רק העמיק את השפעתו הפוליטית לאחר המהפכה. כמו כן, חלקים גדולים של האליטה הפוליטית והבירוקרטית במצרים נותרו כמעט ללא פגע והמשיכו לשמור על כוחם והשפעתם בקנאות. מעמדם וניסיונם הרב של אלו שניהלו את החיים הציבוריים במצרים במשך עשרות שנים העניק להם יתרון ניכר על-פני צעירי המהפכה, שהיו נמרצים אך חסרי ניסיון, משאבים וחזון ברור. ניסיונה של ממשלת 'האחים המוסלמים' לנשל את האליטה הישנה מכוחה הסתיים בפיצוץ אדיר ובהפיכה צבאית נוספת. בכירים מהאליטה הוותיקה מאיישים היום תפקידי מפתח רבים במשטר א-סיסי ובפרלמנט החדש של מצרים ניתן למצוא פנים מוכרות רבות מימי שלטון מובארכ.

בתימן, הנשיא עלי עבדאללה סאלח אמנם הסכים לבסוף לוותר על כסאו לאחר מאבק ממושך, ובהסכם שתווך על-ידי נסיכויות המפרץ. אך ההסכם הותיר בידו של סאלח כוח פוליטי רב ולא אילץ אותו לעזוב את המדינה. סאלח שמר על השפעה רבה בתחומי הפוליטיקה של תימן ובקרב הצבא וכוחות הביטחון. הוא המשיך לבחוש בקלחת ולשבש את יכולתם של הכוחות הפוליטיים השונים לגבש סדר פוליטי חדש ויציב, עד שלבסוף כרת ברית עם המורדים החות'ים, שבסיועו של סאלח כבשו חלקים נרחבים מהמדינה, כולל את הבירה צנעא.

ההנחה לפיה הציבור הערבי יהיה בעל הבית החדש ויעצב את גורלו ביום שאחרי המהפכה, התבררה כשגויה מיסודה.

3. "מדינות ערב ישרדו את הטלטלה"

להוציא את מצרים ותוניסיה, באף אחת ממדינות ערב שהתקוממו נגד שליטיהן לא הייתה קיימת תודעה לאומית אותנטית. מדינות כמו סוריה, לוב ותימן הצליחו להחזיק מעמד לאורך השנים כיחידה פוליטית אחידה בגלל שנשלטו על ידי שלטון מרכזי מדכא שהצליח לקשור בין האינטרס של קבוצות הכוח בחברה לבין יציבותה ושלמותה הטריטוריאלית של המדינה, תוך הפעלת אמצעים אכזריים של דיכוי כנגד האוכלוסייה. במדינות כמו לוב ותימן, השלטון המרכזי מעולם לא היה חזק דיו והסתמך בעיקר על תמרון מאזן הכוחות בין השבטים השונים ויחסי פטרונות עם מנהיגי השבטים. נשיא תימן סאלח השווה בעבר צורת משילות זו ל"ריקוד על ראשי נחשים". המדינות המלאכותיות, שנוצרו בתחילת ואמצע המאה העשרים כתוצאה מהסכמים בין מעצמות אירופיות, לא שרדו את עצמת הטלטלה והתפרקו למרכיביהן המקוריים- שבטים, כתות ועדות, ובתהליך ההתפרקות נוצרו יצורי כלאיים חדשים כמו ארגון 'המדינה האסלאמית', אשר ספק אם יישרדו לאורך זמן כישות פוליטית.

חולשתן המובנית של אותן מדינות והתפרקותן אף הזמינה התערבות גוברת מצד מעצמות אזוריות (ובראשן איראן וערב הסעודית) שחששו מאוד מההשלכות האפשריות של התבססותו במרחב של סדר פוליטי המבוסס על שלטון העם. המאבק הבין מעצמתי נוצק לתוך המרחב של המדינות הכושלות והחליש עוד יותר את המדינה ואת הכוחות האזרחיים שבה.

4. "האסלאמיסטים יאמצו את עקרונות הדמוקרטיה"

רבים מהפרשנים והחוקרים צפו את העלייה בכוחן של תנועות האסלאם הפוליטי, אך גם סברו כי עלייתן תלווה באימוץ של עקרונות דמוקרטיים בסיסיים. חלק מהפרשנים סברו כי הסביבה שנוצרה לאחר 'האביב הערבי' תיאלץ את התנועה לכבד את עקרונות הדמוקרטיה, גם היא אינה מעוניינת בכך, מתוך הצורך ליצור בריתות פוליטיות שיאפשרו לה למשול. זהו לא סוד שהבית הלבן אימץ את הגישה הזו בבסיס המדיניות שלו ביחס למצרים של 'האחים המוסלמים'.

אכן, תנועת 'האחים המוסלמים' במצרים אמנם אימצה אל תוך השיח שלה עקרונות דמוקרטיים וליברליים רבים במהלך העשור שקדם להתקוממות. אולם שיח זה נבע יותר ממניעים פרגמטיים מאשר מתוך אמונה או מחוייבות לרעיונות הדמוקרטיים. השיח הדמוקרטי נועד לסייע לתנועה להרחיב את מרווח הפעולה שלה תחת שלטון מובארכ ולהרגיע חלק מחששותיו של הציבור החילוני לגבי התנועה. הוא אף זיכה אותה במידה לא מבוטלת של אהדה בעולם המערבי כאלטרנטיבה אסלאמיסטית מתונה, שמצד אחד זוכה לתמיכה אותנטית מצד הציבור ובמקביל דוגלת בפלורליזם, פתיחות פוליטית ודיאלוג עם המערב. 'האחים המוסלמים' חיבקו את הרעיון הדמוקרטי גם לאחר המהפכה, כיוון שהבינו כי תהליך של בחירות חופשיות מעניק להם ייתרון והזדמנות לתרגם את התמיכה לה זכו בציבור לכדי כוח פוליטי.

בדיעבד, גם הנחת יסוד זו התבררה כשגויה. 'האחים המוסלמי'ם הפרו את הבטחתם לא להתמודד על רוב המושבים בפרלמנט, ואחר כך את הבטחתם שלא להריץ מועמד לנשיאות. מוחמד מורסי, הנשיא שנבחר מטעם התנועה, נקט מספר צעדים שהוכיחו מבחינת מתנגדיו מעל לכל ספק ש'האחים' אינם מעוניינים לשחק את המשחק הדמוקרטי. הבולטים שבהם היו הדחת ראש המועצה הצבאית, הגנרל טנטאווי, והוצאתו של צו נשיאותי שהציב את החלטות הנשיא מעל לביקורת של בית המשפט העליון. 'האחים' להגנתם טענו כי הם נאלצים להתגונן מפני ניסיונות בלתי פוסקים מצד אנשי המשטר הישן בבירוקרטיה ובמערכת המשפט למנוע מהתנועה למשול באופן אפקטיבי. עם זאת, אמון הציבור המצרי בנכונותה ויכולתה של התנועה לקיים שלטון דמוקרטי נשחק במהרה.

קריסת הקונספציה המערבית

בראייה רחבה יותר, קשה עדיין להספיד את 'האביב הערבי' בתום תקופה של חמש שנים. ההיסטוריה מלמדת כי למהפכות בסדר גודל שכזה לוקח לעיתים עשרות שנים ואף יותר כדי להבשיל. אך ניתוח מפוקח של התהליכים ותוצאותיהם חייב להיעשות תוך כדי הבנת המאפיינים והאתגרים הייחודיים לאזור ולכל מדינה באופן פרטני.