'קאירוס פלסטין': נוצרים מנאצי ישראל

המאמר פורסם לראשונה באנגלית באתר 'גייטסטון'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

תרגום: אורי רדלר.

בספטמבר האחרון, במהלך "השבוע העולמי למען שלום בפלסטין ישראל" — יוזמה של 'הפורום האקומני פלסטין-ישראל' (PIEF) של מועצת הכנסיות העולמית — אירחה כנסיית תומס הקדוש בניוקאסל שבבריטניה אירוע שכותרתו "החומה תיפול". אדם שאינו מכיר את העבר, את ההשלכות המשפטיות, ואת העיוותים של הסכסוך הישראלי-ערבי והיהודי-מוסלמי, ודאי ראה את המצגות והספרוּת שהוצגה באירוע כסבירות ומאוזנות. דיווח זה ינסה לאזן מחדש את התמונה החד־צדדית שהוצגה שם.

באופן כללי, ניתן לומר כי ישנם שני נרטיבים סותרים ביחס להתרחשויות בעבר ובהווה במזרח-התיכון. כאשר באירוע כמו "החומה תיפול" מציגים אחד מהם בלבד, הרי שהדבר רק מחזק את הבסיס הקבוע לכישלון שיחות השלום: דחיית פתרון שתי המדינות בידי הפלסטינים. לדוגמא, באירוע עצמו הוטחו בישראל גינויים חוזרים ונשנים — לעתים קרובות בלשון קשה — על היחס שלה לפלסטינים; מאידך, בכל המצגות והספרוּת שהוצגו איש לא פצה פה בדבר המלחמות שערכו הערבים נגד ישראל, או טרח לבקר את הפלסטינים על עשרות שנים של מתקפות טרור נגד ישראלים, על ההטפה האנטישמית שלהם בספרי לימוד, בדרשות במסגדים, במחנות קיץ, בתקשורת הממשלתית ובמקומות אחרים. במהלך האירוע היה רק גורם אחד שאשם בכל: ישראל. אולם כפי שנראה, יחס הביקורת הנכון צריך להיות דווקא הפוך.

קאירוס פלסטין

במהלך האירוע התקיימו שתי סדנאות. אחת מהן כללה מצגת ופרשנות מפי המנהיג המקומי של 'קאירוס (Kairos) בריטניה', ארגון שבסיסו הוא מסמך בשם 'קאירוס פלסטין', שזכה לביקורת קשה. המסמך היה כה מוטה עד שבשנת 2010 הכריזה 'המועצה המרכזית של הרבנים האמריקנים' (CCAR) כי מדובר במסמך "החלפתיסטי" [כלומר, הגורס כי לאחר הופעת הנצרות, יהודים הממשיכים לאחוז ביהדות הם כופרים. א.ר] ו"אנטישמי". מושב קאירוס והספרות הקשורה בו היו המרכיב המרכזי באירוע, וצריך להבין כי קיימות השלכות ממשיות ומסוכנות לתמיכה בו מצד נוצרים.

יוזמת 'קאירוס פלסטין' הוצגה כפועלם של נוצרים פלסטינים, אך בפועל היא הייתה ועודנה עמדתה של קבוצה קיצונית מאוד, שאומצה בידי מספר קטן יחסית של כנסיות ואנשים. בשנת 2010 כתבו 'נוצרים למען עדות הוגנת על המזרח-התיכון' — ארגון מאוזן פוליטית של פרוטסטנטים וקתולים בצפון אמריקה — ביקורת מפורטת תחת הכותרת "אזהרה לכנסיות אמריקניות ביחס למסמך קאירוס פלסטין". הביקורת אומצה בידי המוסד ליחסי יהודים-קתולים באוניברסיטת סנט פול, ובידי ארגון 'דיאלוגיקה' (כפי שמבהיר אתר נוצרים למען עדות הוגנת). הביקורת מתייחסת למסמך 'קאירוס' בכבוד, אך האזהרות שבו הן בעלות חשיבות חיונית ומרחיקת לכת.

מסמך האזהרות מתחיל באמירה ש"הכנסיות בארצות־הברית אינן יכולות לאמץ את הנרטיב הזה בלי בחינה ביקורתית שלו, ובלי להאזין באופן דומה לנרטיב הישראלי, שגם בו יש אמת". עין ביקורתית כזו ופתיחות לנרטיב הישראלי נעדרה לחלוטין ממושב הסדנה שבו הייתי. מסמך האזהרות ממשיך: "מסמך 'קאירוס פלסטין' קובע כי 'הקשר של [הפלסטינים] לאדמה הזו הוא זכות טבעית.' (קטע 2.3.4) אנחנו מסכימים… אך הקשר היהודי לאדמה גם הוא זכות טבעית. ליהודים ולפלסטינים כאחד יש זכות לגיטימית לטעון לאדמה, ואת התביעות השונות יש ליישב באמצעות פתרון דו־מדינתי שיושג במשא-ומתן".

הזכות הטבעית של היהודים לא צוינה אפילו פעם אחת במהלך מצגת "החומה תיפול". רק זכויות הפלסטינים ותביעותיהם נראו לנוצרים רלוונטיות.

מסמך האזהרות גם קובע: "מסמך קאירוס פלסטין גורס כי 'קץ הכיבוש הישראלי… יבטיח ביטחון ושלום לכל'. (קטע 7)… אך האם זה נכון? לא היה כל ביטחון או שלום לפני הכיבוש". הניתוח נמשך עם רשימה של מעשי אלימות של ערבים כנגד יהודים, הצגת אמנת אש"ף משנת 1964 שמציבה כיעד את השמדת ישראל, והכרזה ברורה כי "אין סיבה להניח שקץ הכיבוש לבדו יביא ביטחון ושלום לישראל ולפלסטין". נכונות הקביעה הזו משתקפת בבירור מהעובדה שכאשר נסוגה ישראל מרצועת עזה, בשנת 2005, הובילה השתלטות חמאס על הרצועה לאינספור התקפות טילים והתגרויות אחרות כנגד ישראל. אלו הובילו לשלוש מערכות לוחמה ולאכיפת משטר ביטחון קפדני, כדי למנוע מטרוריסטים של חמאס לחדור לישראל לשם תקיפת אזרחים. הזהו ביטחון ושלום?

מסמך האזהרה ממשיך במניין מאמצי השלום של ישראל ודחייתם בידי מנהיגי הפלסטינים. הדחייה הזו עומדת בסתירה להאשמות במסמך 'קאירוס', לפיהן ישראל לבדה היא האחראית לכך שאין שלום בין ישראל לפלסטינים. נספח למסמך, שהוסף כמה ימים מאוחר יותר, מצטט מאמר נוסף:

מסמך קאירוס פלסטין מדבר על 'מציאות בשטח' שבה מודגשים סבלם של הפלסטינים במלחמה והכיבוש הישראלי. (קטע 1). הכנסיות שלנו חייבות להבין את הסבל הזה.

וה'נוצרים למען עדות הוגנת' העירו על כך:

אך המסמך אינו מדבר על מציאות בולטת אחרת בשטח — הסבל הישראלי מהטרור ומעשרות שנים של מלחמות מצד כל שכנותיה. הכנסיות שלנו חייבות להבין גם את העבר הזה ואת הסבל הזה.

אירוע "החומה תיפול" התעלם באופן מכוון ועקבי, כך נראה, מדיון כלשהו בסבלם של תושבי ישראל.

מסמך 'קאירוס פלסטין', שזכה לשירי הלל באירוע כמסמך בעל חשיבות מוסרית עליונה, כולל גם הצהרות דוגמת הבאה:

המערב ביקש לכפר על מה שהיהודים סבלו בארצות אירופה, אך הוא כיפר על חשבוננו ובארצנו. הם ניסו לתקן עוול והתוצאה הייתה עוול חדש.

סבלו של העם היהודי נמשך אלפיים שנה. רדיפת היהודים באירופה התרחשה במקביל לרדיפת יהודים בארצות האסלאם, אף כי שם היא נותרה ברמה של מעשי טבח ולא השמדת עם. אך ישראל אינה אחראית לשואה, גם אם היה לה תפקיד ביצירת המדינה היהודית. האשמת האירופים והיהודים מייצגת תגובה א-נוצרית מובהקת לגולה היהודית ולתקווה בת שנות אלפיים של היהודים לשוב לארצם.

ומסמך קאירוס ממשיך:

אנחנו קובעים בנוסף שהכיבוש הישראלי של האדמה הפלסטינית הוא חטא כנגד האל והאנושות, משום שהוא מונע מהפלסטינים ליהנות מזכויות אנוש בסיסיות שהוענקו להם בחסד האל.

אך אין כאן מילה על זכויות האנוש הבסיסיות של היהודים, שנרמסו ברגל גסה משך אלפיים שנה; או על כך שהעם היהודי בישראל, מאפשר לערבים החיים במדינה זכויות רבות יותר מאלו להן הם זוכים בכל מדינה ערבית אחרת. המסמך גם מתעלם מהסיבות לכיבוש, כביכול, שבא כתגובה למלחמת שמד נגד ישראל בשנת 1967 מצד חמש מדינות ערביות, בתמיכת תשע מדינות מוסלמיות. הליגה הערבית החריפה את בעיות הביטחון של ישראל בהחלטת חרטום הנודעת לשמצה, שפורסמה מיד אחרי המלחמה: "לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למשא-ומתן עם ישראל…".

האם אין הנוצרים צריכים להיות מוטרדים מההכרזה הבאה במסמך 'קאירוס פלסטין':

העם הפלסטיני… גם פעל במאבק בדרכי שלום, במיוחד במהלך האינתיפאדה הראשונה.

המלים "מאבק בדרכי שלום" נתקעות בגרון. במהלך ארבע השנים הראשונות לאינתיפאדה התבצעו למעלה מ-3,600 התקפות בבקבוקי מולוטוב, 100 התקפות ברימוני יד ו-600 התקפות בכלי נשק חם או חומרי נפץ, כך לפי דיווחי צה"ל. האלימות כוונה נגד אזרחים וחיילים כאחד. במהלך תקופה זו נהרגו 16 אזרחים ישראלים ו-11 חיילים בידי פלסטינים בשטחים; יותר מ-1,400 אזרחים ישראלים ו-1,700 חיילים ישראליים נפצעו. בערך 1,100 פלסטינים נהרגו בהתנגשות עם כוחות ישראליים. ופלסטינים נדקרו, הוכו בגרזינים, נורו, הוכו באלות וספגו מטחי חומצה, לא מצד ישראלים – כי אם מצד יחידות חיסול פלסטיניות.

בנקודה זו כדאי לצטט כמה דברים שפרסם לאחרונה העיתונאי האיטלקי ג'וליו מאוטי, שכתב בהרחבה על גישות הנוצרים לישראל:

הנצרות גוועת בסוריה ובעיראק. הכנסיות הנוצריות נהרסות, הצלבים הנוצריים נשרפים ומוחלפים בדגלי המדינה האסלאמית, בתי נוצרים נהרסים, קהילות נוצריות שלמות נעקרות ממקומן, ילדים נוצרים נטבחים, והכל נעשה באופן גלוי. האסלאמיסטים מכריזים מדי יום שהם לא יפסיקו לפעול עד שהנצרות תמחה מעל פני האדמה. האם הגופים הנוצריים בעולם מגנים את הכוחות האסלאמיים על הטיהור האתני ורצח העם והמהפכה ההיסטורית הדמוגרפית-דתית שאחיהם סובלים ממנה? לא. הנוצרים היום עסוקים בהתמקדות ביהודים הישראלים.

רטוריקה אנטי-ישראלית חריפה

יש גם סיבות נוספות להאמין שמסמך 'קאירוס' והנוצרים התומכים בו, צריכים לעורר דאגה בקרב נוצרים מאמינים המבקשים להבין את הסכסוך באופן מאוזן על כל פרטיו.

בין כותבי המסמך היו הארכיבישוף עטאללה חנא, מייקל סבאח, הכומר מיטרי ראחב, הכומר נעים עטיק והאב ג'מאל חאד'ר. המתאם והדובר של קבוצת קאירוס הוא רפעת עודא קאסיס. אין לנו כעת מקום לבחון את כל האנשים האלו, אך כדאי להזכיר אחדים מהם. לדעת רבים, הרטוריקה האנטי-ישראלית החריפה שלהם זהה לאנטישמיות במסגרת ההגדרות ששימשו את קנת' מרכוס, ולצדו גם את רוב בני הסמכה היום, כולל ההגדרה האופרטיבית הבינלאומית (International Working Definition) וההגדרה של משרד החוץ האמריקני. יש משהו מעורר דאגה בכך שנוצרים תומכים בהם בכלל.

הדמות הראשונה המוזכרת, הארכיבישוף תאודוסיאס עטאללה חנא, היה הארכיבישוף של סבסטיה מטעם הפטריארכיה האורתודוכסית של ירושלים, ודובר הכנסייה האורתודוכסית של ירושלים וארץ הקודש. חנא קרא ליצירת איחוד אסלאמי-נוצרי שיביא לסיכול ה"מתקפה האמריקנית" נגד עיראק ו"ישחרר את פלסטין מן הנהר אל הים" (כלומר, השמדת ישראל). "מבצעי פיגועי ההתאבדות, המבצעים את פעילותם בשם הדת הם גיבורים לאומיים ואנו גאים בהם", אמר חנאלטענת ASSIST News Service. הוא גם אמר, בנאום בדובאי, "כמה לוחמי חופש מאמצים את מות הקדושים או פיגועי התאבדות, ואחרים נוקטים אמצעים אחרים. אך כל דרכי המאבק משרתות את האינתיפאדה הנמשכת למען החירות. משום כך אנו תומכים בפעולות האלו" (כל זאת נכון לדיווח בג'רוזלם פוסט המבוסס על חקירת משטרה).

חנא הכחיש את תמיכתו בפיגועי התאבדות, אך נדמה שתוך כדי כך הגדיר מחדש מהי "התאבדות": "המתקיפים אינם מבצעים התאבדות, כפי שטוענים כמה, והם גם אינם מבצעים פעולות טרור, כפי שטוענים אחרים, שכן הם לוחמים נגד הכיבוש", הוסיף חנא בהודעתו, שבאה אחרי ש-22 איש נרצחו באותו חודש בפיגוע ההתאבדות החמור ביותר מזה שנה. הוא "לא רק המשיך לבטא תמיכה בפיגועי התאבדות, אלא גם המשיך בתמיכתו במדינה פלסטינית נקייה מיהודים, מן הירדן אל הים התיכון, בהערותיו בשלושה אירועים שונים במהלך ינואר 2003", כך לפי FrontPageMagazine. לפי האתר ArabicNews.com, הפטריארך היווני של ירושלים, ארינוס הראשון, ביקר את חנא ופיטר אותו ממשרת הדובר הרשמי של האורתודוכסים, בגלל "תמיכה בטרור פלסטיני".

מייקל סבאח, בעבר ארכיבישוף ופטריארך קתולי של ירושלים (2008-1987) תואר בידי הוועדה לדיוק בדיווח על המזרח־התיכון באמריקה (CAMERA) כ"תועמלן אנטי-ישראלי" המעודד את ה"התנגדות" (מוקאוואמה) ואת האינתיפאדה. בז'רגון הפלסטיני-ערבי "התנגדות" עשויה להיות בדרכי שלום, אך משמעותה בדרך כלל היא השימוש באלימות. אפשר ללמוד על כך משמו המלא של חמאס, חאראקאת אל-מוקאוואמה אל אסלאמייה (תנועת ההתנגדות האסלאמית). כאן, כמו במקומות אחרים, אופייה האסלאמי של ה"התנגדות" הוא חלק מרכזי ברעיון. סבאח אינו עיוור להגדרה הנפוצה של המונח, אך הוא אינו בוחר מילותיו בקפידה כשהוא מדבר על "התנגדות". הארגון שבראשו הוא עומד, חברת איב הקדוש, עומדת בקשרים הדוקים עם הארגונים הלא-ממשלתיים הקיצוניים ביותר מבחינה פוליטית באזור. עמיתתו בייסוד החברה והיועצת המשפטית שלה, לינדה ברייר, האשימה את ישראל ב"טיהור אתני" וטענה שהממשלה הישראלית רואה בפלסטינים "לא בני אנוש במלוא מובן המילה", והשוותה את החוק הישראלי "לסוג החוקים שהיו בוודאי בגרמניה בשנת 1935". אלו הם שניים מכינויי הגנאי האנטישמיים והארסיים ביותר מצד פעילים אנטי-ישראלים.

מיטרי ראחב הוא הרועה הרוחני של כנסיית חג־המולד האבנגלית-לותרנית בבית לחם. הוא טען שהישראלים נוקטים "טיהור אתני" כלפי הנוצרים, אך בהתחשב בכך שהאוכלוסיה הנוצרית בישראל גדלה באופן עקבי בשיעור של 1,000 אחוז מאז שנת 1948, ובהתחשב ביציאה המבוהלת של הנוצרים מהגדה המערבית ומרצועת עזה – בדחיפה ובעידוד של מוסלמים קיצונים והרשויות הפלסטיניות – דומה שאין לטענתו של ראחב כל בסיס, ונדמה שיש בה יסוד של שנאה חולנית. רוב הנוצרים בגדה המערבית חיים בערים כמו שכם, יריחו ורמאללה, שכולן תחת שליטה פלסטינית. עד שנת 1995, תחת השליטה הישראלית, גדלה אוכלוסיית הנוצרים בבית־לחם ב-57 אחוז. אך תחת שלטון הרשות הפלסטינית משנת 1995 ואילך צנח מספר הנוצרים בחדות. חמושים פלסטינים החרימו בתי נוצרים — וכפו על ישראל לבנות גבול מגן בינם לבין השכונות היהודיות — ואז פלשו לכנסיית המולד, בזזו אותה והשתמשו בה כמחראה. היום הנוצרים מונים רק חמישית מאוכלוסיית העיר הקדושה להם. רוב הנוצרים בעזה נמלטו מפחד מתקפות חמושי חמאס.

אם היה טיהור אתני של נוצרים פלסטינים – הוא התרחש תחת השלטון המוסלמי: שני שלישים מהנוצרים הערבים נטשו את השטחים בשנים 1949-1967, תקופה שבה כבשה וסיפחה ירדן את הגדה המערבית ומצרים שלטה בעזה – שנים לפני שישראל משלה באזורים אלו. טענתו של ראחב בדבר "טיהור אתני" היא שקר בוטה, אך השפעתו על מסמך קאירוס הייתה משמעותית. הנוצרים-ערבים בישראל נהנים בממוצע מרמת חיים גבוהה יותר ומרמת השכלה גבוהה יותר מאשר היהודים הישראלים, ואפילו זוכים לציונים טובים יותר בבחינות משלב. בשטחים בשליטת הפלסטינים יש אפליה חמורה נגד נוצרים.

לפי דו"ח של Jerusalem Connection, ארגון נוצרי-אמריקני:

מאז שחלק ניכר מיהודה ושומרון הועבר לשליטת הרשות הפלסטינית המוסלמית, לפי הסכמי אוסלו, הנוצרים בבית־לחם סובלים ממקרים רבים של הפחדה, הכאות, גניבת אדמות, פצצות תבערה בכנסיות ובמוסדות נוצריים אחרים, סירוב העסקה, חרם כלכלי, עינויים, חטיפה, נישואים כפויים, הטרדה מינית וסחיטה, שתועדו בידי יוסטוס רייד ויינר מהאוניברסיטה העברית.

גורמים רשמיים ברשות הפלסטינית היו אחראים ישירות, כך לפי דיווחים, לרבות מהמתקפות, וכמה מהמוסלמים שהמירו דתם לנצרות נרצחו. האוכלוסיה הנוצרית ירדה מרוב של 60 אחוז בשנת 1990 ל-40 אחוז בשנת 2000 ועתה לכ-15 אחוז מכלל אוכלוסיית העיר, לפי נתוני ויינר.

במאמר דעה שפורסם באחרונה בוול-סטריט ג'ורנל כתב שגריר ישראל לשעבר בארצות-הברית, מייקל אורן, כי "כמו ש-800,000 יהודים גורשו ממדינות ערב, כך נכפית על הנוצרים היום הגירה מהארצות בהן ישבו מאות שנים" בכל רחבי המזרח התיכון. אורן מציין כי 90 אחוז מתושבי רמאללה היו נוצרים לפני מלחמת העצמאות בשנים 1949-1947, ובבית לחם מנו הנוצרים 80 אחוז. היום רמאללה היא עיר מוסלמית גדולה ואוכלוסיית הנוצרים בבית־לחם כמעט ונעלמה.

מדוע לא הוצגו העובדות האלו כאיזון לדיון ממשי בין הנוצרים שהיו בסדנה? מדוע נחשפו כולם רק לטיעון השקרי והחד־צדדי שישראל אחראית לכל הדברים הרעים שקרו לנוצרים בגדה המערבית ובעזה?

האב ג'מאל חאד'ר מהפטריארכיה הקתולית בירושלים, זכה לביקורת חריפה למדי מקתולים באזור. הוא נתון בוויכוח חריף עמם. הוא קשור בסאביל (Sabeel), ארגון "החלפתיסטי" ולדעת כמה גם אנטישמי, שזכה לביקורת בתוך הכנסייה האנגליקנית, ושעליו ארחיב מעט.

לבסוף, כדאי להזכיר את רפעת עודא קאסיס, אחד ממחברי מסמך קאירוס והמתאם והדובר הכללי שלו. קאסיס הוא הדירקטור והמייסד של 'ארגון ההגנה הבינלאומי על הילדים – פלסטין'. אחד מחברי הדירקטוריון בארגון הוא שאוואן ג'בארין, מבוקש מהחזית העממית לשחרור פלסטין, שהיה אחראי לרצח מספר גדול של אזרחים ישראלים, בהם ילדים רבים. החזית העממית נחשבת ארגון טרור בעיני ארצות־הברית, קנדה והאיחוד האירופי. החזית הייתה ארגון הטרור הראשון שחטף מטוס בטיסה בינלאומית. מהעובדה שנוצרי מאמין מוכן לשאת את נוכחותו של פעיל החזית העממית בדירקטוריון של ארגון שהקים, עולה ניחוח מטריד. אם להשתמש בלשון המעטה.

קאסיס תקף בפומבי את הארכיבישוף מקנטרברי, רוואן וויליאמס, בעקבות ראיון של האחרון בשנת 2011, בו הביע את דאגתו נוכח גירוש נוצרים מהמזרח התיכון, והתייחס למצב בגדה המערבית כדומה לטיהור אתני. קאסיס ביקש להפריך את דברי וויליאמס והגן על מוסלמים קיצונים בטענה שישראל, ולא המוסלמים הקיצוניים, היא שגורמת לבריחת הנוצרים, תוך התעלמות מהעובדה הפשוטה שהנוצרים אינם נמלטים מישראל. באותה תגובה הביע קאסיס עוינות כלפי מנהיגי הכנסייה באופן כללי:

אנחנו כבר לא מצפים לתמיכה ממנהיגי כנסייה ברחבי העולם. התקווה, האמונה והאהבה שלנו באה ממקום אחר. עם זאת, בו-זמנית, אנחנו מבקשים ממך ומכל מנהיג, ובמיוחד ממנהיגי כנסייה, לא להשתמש בנו ובמקרה שלנו למטרותיכם. אנחנו מודים לכבודו על "הוועידה הבינלאומית בנוגע לנוצרים בארץ הקודש" שאותה אתה עורך בארמונך ביולי, אבל אנחנו חושבים שהדבר יהיה חסר טעם, שלא לומר מזיק לנו, הנוצרים הילידיים בארץ הקודש, אם התוצאה תהיה ברוח דומה לזו של הראיון שלך.

חובה עלינו לשאול מדוע המצגת אודות פועלה של קאירוס בכנסייה אנגליקנית, לא התייחסה לקשרים הרבים בין הארגון לגורמים קיצוניים; ומדוע היא התעלמה מגישה נוצרית רציונלית יותר לבעיות הניצבות בפני הנוצרים הפלסטיניים. ניסיונות להעלות שאלות בנוגע להצהרות של דוברים במהלך המצגת נחסמו בידי הדובר.

___________

ד"ר דניס מקאוין הוא סופר, עיתונאי וחוקר אסלאם. מרצה וכותב על המזרח התיכון מאז שנות השמונים.

המאמר פורסם לראשונה באתר 'גייטסטון', אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. ההפניות המלאות והביבליוגרפיה במאמר המקורי.