אחרי שנים ארוכות שבהן הדהדו התפיסות הפוסט-מודרניות של צמרת צה"ל בספריו של עפר שלח, לפתע הוא גילה את "תפיסת ההפעלה המעודכנת" – זו שנכתבה בספרות המקצועית של צה"ל עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת
ביקורת ספר: עפר שלח, האומץ לנצח, משכל (ידיעות אחרונות), 2015
שלושה חודשים אחרי מבצע 'עמוד ענן', ושנה וחצי לפני לידת אחיו הצעיר 'צוק איתן', התפרסם בכתב העת עשתונות בהוצאת 'המכללה לביטחון לאומי' מאמר פורץ דרך תחת הכותרת: "פרדיגמת סבבי ההרתעה – דפוס אסטרטגי ודוקטרינה במבוי סתום". כותבי המאמר, תא"ל תמיר ידעי – שהיה ראש חטיבת תורה והדרכה במטכ"ל ומפקד אוגדת איו"ש, וסא"ל ערן אורטל – שהיה ראש ענף תכנון אופרטיבי באגף המבצעים במטכ"ל, טוענים כי יש להתבונן על 'עמוד ענן' בפרספקטיבה לפיה מדובר, מבחינה היסטורית, ב"אחרון בסדרת מבצעים שמנהל צה"ל מאז שנות ה-90, אשר ייחודם הוא בניסיון לקיים ולתחזק הרתעה מול אויבים לא-מדינתיים, מבלי להפעיל כוח בקנה מידה הכרעתי".
במאמרם, שלא זכה לחשיפה הציבורית הראויה לו, קובעים המחברים כי הניסיון ליצור הרתעה מבלי להכריע את האויב בדרך של תמרון יבשתי הוכח ככישלון החוזר על עצמו פעם אחר פעם, וכי דרך פעולה זו הפכה "לדוקטרינה דה-פקטו של מדינת ישראל ושל צה"ל". לדבריהם, דוקטרינה זו לא תוכננה באופן מכוון, אלא נולדה מתוך מצוקה שעיקרה: "משבר אמון, שנוצר בקרב מקבלי ההחלטות במדינת ישראל כלפי מושג ההכרעה, כפי שעוצב וליווה את תפיסת הביטחון בעשורים הראשונים. ההכרעה נתפסת אצל חלקם כבלתי-אפשרית ואצל אחרים כבלתי-כדאית".
השוואה היסטורית שעורכים ידעי ואורטל בין ההישגים המדיניים שהשיגו מלחמות התמרון שערך צה"ל לבין המבצעים האחרונים בעזה ובלבנון, מלמדת עובדה פשוטה: מלחמות התמרון וההכרעות שבאו בעקבותיהן החלישו יותר ויותר את רצון הלחימה בקרב שליטי מדינות-ערב. רְאָיָה לכך היא השלום עם מצרים, שהושג אחרי ארבע הכרעות; והשלום שנחתם עם ירדן, שאחרי תבוסתה הקשה ב-1967 חיפשה כל דרך להבטיח את עצמה מתבוסה נוספת. גם סוריה, שעד התפרקותה לאחרונה נותרה האויב המר ביותר של ישראל, ויתרה על דרך המלחמה הישירה אחרי תבוסתה ב-1973, ועברה להילחם בישראל דרך שליחים כמו פת"ח וחיזבאללה.
לדעת המחברים, "מבצעי האש" שצה"ל מנהל לאחרונה, המבוססים על-ירי ארטילרי והפצצות אוויריות מסיביות ללא תמרון יבשתי משמעותי, משיגים את ההיפך הגמור. המבצעים הארוכים הללו, שבמהלכם מצליחים ארגוני הטרור לרשום גם הישגים נקודתיים, משרתים את הנרטיב של הצלחת "ההתנגדות" ומחזקים את הביטחון העצמי של האויב. מכיוון שמבצעים מסוג זה לא מסתיימים ביותר מסדרה של "הבנות" עמומות, הארגונים הללו גם זוכים ללגיטימציה בינלאומית גוברת והולכת, הן במערב והן בקרב אזרחי מדינות ערב.
המחברים מסכמים כי בניגוד למבצעים בהם הושגה הכרעה באמצעות תמרון, "מבצעי ההרתעה אינם ממלאים את ייעודם ארוך-הטווח – העמדת האויב במבוכה פרדיגמטית ואילוצו לחפש אסטרטגיה אחרת להתמודדות עמנו", וכתוצאה מכך, "אסטרטגיית ההתנגדות לישראל באמצעות ירי תלול-מסלול עלולה להתרחב לזירות אחרות".
אומץ לנצח
כאמור, מאמרם של ידעי ואורטל לא זכה לתהודה ציבורית או לתגובה מצד צמרת צה"ל. אבל נראה כי הישגיו הדלים של מבצע 'צוק איתן' בקיץ 2014, שהוכיח פחות-או-יותר את רוב טענותיהם, יצר גל של ביקורתיות כלפי הדוקטרינה הצה"לית. סמן בולט לכך הוא ספרו האחרון של העיתונאי וחבר-הכנסת עופר שלח האומץ לנצח, שיצא בשנה האחרונה בהוצאת 'ידיעות ספרים'.
שלח מתיימר להציג בספרו פרדיגמה "חדשה" לפעולתו של צה"ל, תוך שהוא מבקר בחריפות את המגמות שעברו על הצבא בעשורים האחרונים. הקריאה בספרו של שלח היא מרעננת, שכן מאז ומתמיד ביטא המחבר הלכי-רוח רווחים בצמרת הצבאית – ויש לקוות שזהו המקרה גם הפעם. דא-עקא, קשה שלא לראות בשלח עצמו חלק מהבעיה אותה הוא מבקר.
סקירת פרסומיו הקודמים של שלח מלמדת היטב על הדרך הארוכה שעברה המחשבה הצבאית בצה"ל בשנים האחרונות. דרך שראשיתה ביצירתיות, תעוזה ודחף להכרעה, ואחריתה בהססנות ואוזלת-היד שהופגנו במבצעים השונים החל ממלחמת לבנון השנייה ועד ל"צוק איתן".
שלח היה עיתונאי, פרשן ספורט ומקורב לחוגי הקצונה הבכירה, כאשר נלכד יחד עם רוב צמרת צה"ל ברשת הלוליינות המילולית והמחשבתית שהפיץ ד"ר שמעון נווה בצה"ל, תחת חסותו של בוגי יעלון (סגן הרמטכ"ל והרמטכ"ל באותן שנים קריטיות). במבוא לספר המגש והכסף (2003) אף הודה שלח לשמעון נווה ודב תמרי, על ש"פתחו בפני עולם אחר של הסתכלות וידע על העניינים הצבאיים".
מה היה אותו "עולם אחר" של ידע צבאי שנחשף בפני שלח? כידוע, נווה ושותפו דב תמרי, הקימו באמצע שנות ה-90 את "המכון לחקר תורת המערכה". גוף זה חינך את הקצונה הבכירה בצה"ל והטיף למחשבה "חדשה" על העניינים הצבאיים, הכוללת בליל של רעיונות פוסט-מודרניים אודות פגיעה ב"תודעת" האויב וניסיונות להחליף את ההכרעה הקלאסית במבצעי ראווה ופעולות "איכות" מיוחדות. שלח גמר את ההלל על התפיסה החדשה ועל המכון: "למזלו של צה"ל הם מנחילים היום עולם זה לדור חדש של קצינים".
נגד הכרעה
אם כן, ב-2003 בלע שלח את הבל אי-ההכרעה על כרעיו ועל קרביו. בברכת הדרך של נווה ויעלון, הוא שלל מיסודו את רכיב היסוד של ההכרעה – התמרון היבשתי: "לא עוד עוצמות אש וחתירה אובססיבית לכיבוש שטחים, אלא ניתוח של האויב כמערכת איתור נקודות התורפה שלו ומהלומות [אש מדוייקת – י"ו] שישתקו אותו", התפייט שלח ברוח נווה. והרי ממילא, פסק האסטרטג המחונן, החזקת שטח "איננה פותרת דבר", בעוד שחיל-אוויר יכול להשיג את יעדי ההרתעה: "את האיום על סוריה… יעשו ממילא כוחות אוויריים. גם במקרה זה ההיערכות הנכונה היא של צבא לא גדול אך מיומן תוך הישענות על הרתעה ושיתוף פעולה בינלאומי".
כל זאת הוביל את שלח לאותה מסקנה פסקנית: פחות צבא עַם, פחות תמרון. כל התרחישים נראו לו מתכנסים לאותה ודאות: "האיומים על ישראל שונים היום: לוחמה בעצימות נמוכה מול הפלסטינים ובמתאר שונה מול חיזבאללה או של סוריה היכול לגרום לנזק אדיר לעורף הישראלי … צבא עַם גדול ממדים הפועל באוגדות משוריינות אינו עונה על אף אחד מהם". כך גם בתרחיש שבו מלחמת הטילים תתרחב לסוריה ואולי לאיראן: "גם בתסריט זה אין שום משמעות לעוצבות גדולות של צבא מיליציוני ולכוחות שריון גדולים … הטיפול באיום הזה הוא באותם אמצעים … עליונות אווירית, שיתוף עם יחידות מיוחדות ובעיקר הרתעה הנובעת מיכולתה של ישראל לשתק את המשטר הסורי".
זוהי אם כן תפיסת הביטחון החדשנית שהתווה לנו שלח: "חיל המילואים … לא יהיה עוד כוח המערכה העיקרי, כפי שהוא על-פי התפיסה הקיימת. את עיקר המגננה בפני התקפה ערבית ייעשו אמצעי הלחימה החדישים, המדוייקים וארוכי הטווח, מופעלים על-ידי כוחות סדירים מיומנים. את כיבוש השטח, במידה שנזדקק לו, יכולות לעשות אוגדות סער מטכ"ליות … בעבור כל אלה לא צריך צבא עַם גדול ומילואים בגיוס מלא. להיפך – צבא כזה רק מפריע לביצוע היעיל והמדויק של תפיסת הפעלה כזו".
הוגה דוקטרינת הביטחון החדשנית סיכם, וכתב: "ממילא לא יהיה זמן לגייס מילואים, ממילא התפיסה של 'העתקת המלחמה לשטח האויב' פשטה כבר את הרגל. פיקוד צפון בכוחות סדירים ועם תמיכה אווירית ונשק מתקדם אמור לטפל באיום כזה במהירות ויעילות". ועוד "ממילא" אחד: הרבה מהדוקטרינה התבסס על משענתה של ארצות-הברית, שכן אנו מצויים "בעידן שבו יש מעצמה אחת שהבדלי העוצמה בינה לשאר העולם אדירים … והיא ניצבת למרבה המזל מאחורי ישראל".
אם כן, לדעתו של שלח ב-2003 אין יותר צורך בתפיסות ההפעלה שהובילו את ישראל בהצלחה במלחמותיה, הן מול מדינות-ערב והן מול ארגוני הטרור. יש לנו 'מכון לחקר תורת המערכה', יש לנו 'אש מדויקת' ו'חיל-אוויר', ויש לנו ארצות-הברית. מה צורך יש לנו בתמרון, בצבא העם, ובכוחות מילואים גדולים?
שבוי בקונספציה בלבנון
אלו הם הדברים שכתב שלח שלוש שנים לפני מלחמת לבנון השנייה. הוא תמצת היטב, מתוך הסכמה מלאה, את הרוח ואת תפיסת ההפעלה שאפיינו את צה"ל בכניסה למלחמה. והנה, כאשר התבררו לציבור הישראלי המודאג ממדי הכישלון שנחל צה"ל במלחמה, הזדרז שלח הממולח לרכב על הגל הציבורי המתאים. בלהט ושכנוע המזכירים רק את אלו של שלח עצמו, כשאחז בדיוק באותן תפיסות, הוא פרסם ביחד עם העיתונאי יואב לימור ספר ביקורתי בשם שבויים בלבנון, שבו תקף את צה"ל על תפקודו במלחמה. כאילו לא נכתב מעולם המגש והכסף, הוא כתב מיד אחרי המלחמה, בקיץ 2006 : "תפיסת המערכה השגויה של המטכ"ל התבססה על ההערכה כי הטכנולוגיה מאפשרת מעבר ממלחמת תמרון למלחמה של אש מדוייקת … מדובר, כך שכנעו קציני צה"ל הבכירים את עצמם, בלא פחות ממהפכה איינשטיינית – הכל הפוך. כיבוש הוא חסרון".
אותו הוגה ביטחוני שהסביר לישראלים לפני המלחמה מדוע אין עוד צורך בצבא המילואים, כתב בעקבותיה: "לא היה עניין שבו הזניח צה"ל מרכיב כוח משמעותי ביודעין כמו בנושא המילואים … זה היה המצב התודעתי של צמרת צה"ל – אנחנו לא באמת צריכים אותם … במלחמה – גם מול צבאות סדירים – יהיה להם תפקיד קטן ולא מכריע".
כך אנו מגיעים אל ספרו החדש של שלח, שבו הוא גוזר מסקנות גם מ'צוק איתן'. בהאומץ לנצח הוא כותב כי צה"ל התגלה כ"צפוי, חסר דמיון אפילו פחדני". מכאן הוא גוזר "מסקנה ראשונה ונחרצת": "על צה"ל לחזור לדפוס של פעולה התקפית מהירה ורבת עוצמה בכל האמצעים ובכל סוגי הלחימה", וזאת בשל הצורך ב"חתירה מחודשת לקיצור משך המערכה ושינוי רצונו של האויב".
מעניין, האם לא שמענו על דוקטרינה שכזו בעבר? ובכן, דברים מעין אלו כבר נכתבו גם נכתבו בספר תורת הקרב משנת 1963, זה שעליו התבססה הכנת צה"ל והפעלתו במלחמות התמרון המוצלחות שלו. על צבא שכזה כתב שלח כי הוא "רק מפריע" למילוי המשימות, וכי תפיסת ההפעלה הזו "פשטה כבר את הרגל". אבל לא רק שהוא לא מכה על חטא כנדרש, הוא אף מציג את הרעיונות הללו לקורא כאילו הוא הוגה אותם לראשונה.
ועוד, אחת משיטות ההפחדה העצמית של מקבלי ההחלטות אצלנו, שנועדו למנוע מהם את עול קבלת ההחלטה לתמרן לעומק על-מנת להכריע, היא הצגת השאלה "ומה נעשה בשטח אחרי שנכבוש אותו? איך נשלוט בשני מיליון עזתים?". כזכור היה זה שלח עצמו שהסביר ב-2003 כי "לא עוד עוצמות אש וחתירה אובססיבית לכיבוש שטחים". והנה, מעשה ניסים, בספרו האחרון הוא כותב: "מבצע קרקעי אין פירושו כיבוש שטח והישארות בו".
חזון התגלה למצביא שלח, או שמא פשוט לחש מישהו על אוזנו, והנה עלתה באוב צורת הקרב הידועה בשם: "פשיטה", שבה שטח נכבש לזמן קצוב עד להשגת המשימה, שאחריה הכוח נסוג חזרה אל שטחנו. שלח אף מציע להרחיב את צורת הקרב הזו לפשיטות משוריינות בסדרי כוח גדולים, "במטרה לערער את האויב וליצור הפתעה, תחושת נרדפות ופגיעה שלאחריה יוצאים חזרה אל מעבר לגבול".
ושוב, נשמע מוכר? הרי את כל אלה ואף הרבה יותר מזה כבר עשה צה"ל בהצלחה גדולה בסוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, במבצעים כמו "קיתון 10" בסוריה, "קלחת" בלבנון ו"רביב" במצרים, כשהוא מצויד ברק"ם באיכות ירודה לאין שיעור מזה הנמצא היום בידיו.
שלח ממשיך וממליץ בפאתוס על המובן מאליו, כאילו הוא קולומבוס והתמרון הוא אמריקה: "בכל זמן, האיום בהתקדמות אל תוך מעבה המערך של האויב חייב להיות אמין כדי להניח אותו לפתחו של האויב ולהשאיר אותו על קרני הדילמה לאן חותרת התקדמות צה"ל, כמה זמן תימשך ואיפה תיעצר". ועוד תגלית: "יש רגליים לטענה שהידיעה המוחלטת של חמאס שישראל לא תצא לכיבוש עזה הקלה עליו את העמידה ב'צוק איתן".
שמחה מהולה בעצב
אפשר להמשיך עוד, אבל די בכך כדי לתת את הרושם הטראגי-קומי שבקריאת האומץ לנצח. הצד המשעשע נמצא בכל מה שמוצג בו כ"תפישת הפעלה מעודכנת", שלמעשה הוא חזרה מדויקת על כל מה שכבר נכתב בספרות המקצועית של צה"ל בשנות ה-60 של המאה הקודמת. עוד כדאי להזכיר כי אותן תפיסות ששלח זרק כלאחר יד בחיבוריו הקודמים, כשהוא לועג להן כמיושנות, לא מעודכנות ולא מתאימות, עברו גם בהצלחה רבה את מבחני המלחמות. הצד העצוב מתגלה בכך שכל טלטלה צבאית כושלת, כמו זו שתוארה כאן דרך העיון בספריו של שלח, עולה תמיד בדמים יקרים ומיותרים ובאובדן של נכסים אסטרטגיים. שלח עצמו יכול להתהדר בתואר האייקון של אותה טלטלה יקרה ומיותרת.
יש לקוות כי מאמרם של ידעי ואורטל שבו פתחנו, יחד עם ספרו החדש של שלח האומץ לנצח, מסמן התחלה של התפכחות בקרב מקבלי ההחלטות מאותן תפיסות "מתקדמות" שאפיינו את צמרת צה"ל ושלח ב-2003, וגם ב-2014. אך בל נטעה. ידעי ואורטל מבססים את מאמרם על ידע היסטורי ועל הנחות ומסקנות מקצועיות, מתוך דבקות בשיפור ביטחון המדינה. אצל שלח, לעומת זאת, הרוחות מנשבות בכיוון התזוזה של עלוות הצמרת הצבאית; הערכתי היא כי שלח זיהה את השינוי – המבורך לכשעצמו – בכיוון הרוח בקרב מקבלי ההחלטות, והזדרז כהרגלו להתאים אליה את הלך מחשבתו וכתיבתו. הרי אין כמו ספר כתוב היטב ומרופד בסיסמאות קצרות בכדי להוכיח למי שצריך להוכיח ששלח יעמוד גם הפעם לרשותו.
עפר שלח הוא אסטרטג בשקל. יהודה וגמן מזהה נכונה את יכולתו לקלוע להלכי רוחם של כל מיני קובעי מדיניות בצמרת הבטחונית, ולסכם אותו בשפה מודרנית וקולחת בספר שיוצא מעת לעת עם "בשורות" חדשות. זה מפתיע ומאכזב, מפני ששלח עצמו אינו טיפש, והוא נצר למשפחה של אנשי ספרא וסייפא אמיתיים.
ולעצם העניין: אני לא מסכים עם יהודה וגמן בכמה נושאים:
1. לדעתי ההשגים של צה"ל במבצע "צוק איתן" לא היו כל כך גרועים. להזכירנו, גם במלחמת לבנון השנייה סיימנו רובנו את המלחמה בתחושות קשות, ואנחנו סוגרים עשור של שקט כמעט מוחלט בצפון. זה לא מושלם, אבל באזורנו זה גם לא הישג זניח.
2. צבא צריך להיות מבוסס על תמרון ויכולת (ונכונות) להפעיל כוחות, גם כוחות קרקעיים לקידום מטרות המוצגות לפניו. יחד עם זאת, המקרה של רצועת עזה שונה: אילו ישראל היית כובשת את רצועת עזה וממוטטת את חמאס (בהחלט אפשרי צבאית, היה עולה לנו בכמה מאות הרוגים), הרי שהיא הייתה נותנת מתנה אדירה לרשות הפלשתינית, ובמצב הבינ"ל כיום, עם ארה"כ עוינת, זה היה מקדם באופן מיידי הכרזה של מדינה, או משהו בדומה לזה, ביו"ש. זהו סיכון אדיר שישראל פשוט לא יכולה לקחת.
אני מעריך שזה השיקול שעמד מול עיניו של רה"מ שנהג בזהירות מופלגת כל כך בשימוש בכח במקרה זה.
3. אני מסכים בהחלט שישראל חייבת לשמור על צה"ל כצבא העם, עם מערך מילואים גדול, מסועף ומאומן. באזור שלנו אין כל אפשרות לוותר על זה. יחד עם זאת, בהתמודדות מול כוחות לא מדינתיים, בסביבה בינ"ל קשה מאד, יכולת התמרון המדינית מוגבלת מאד, ולא תמיד התמרון הקרקעי הוא בהכרח החלופה הנכונה, גם אם הוא חייב להיות תמיד בבחינת אופציה אפשרית על השולחן.
למוקי, גם אתה בעצם שבוי של פרדיגמה אותה ניסה הצבא לטפח שמיטוט שלטון החמאס יגרור מאות אבידות לקוחותינו. אני חושב שזו באמת אפשרות, אך היא מהולה בפחד ממה שיבוא במקום.
כמה שזה כואב לומר, הצבא צריך להגן על העם ולא להפך. במלחמת לבנון השנייה זה גם הגיע לכדי אבסורד. זו צריכה להיות אופציה שצריכה להישקל ברצינות.
מוקי, אני סבור כמוך שבעיני נתניהו, שלטון החמאס בעזה הוא הרע במיעוטו;
הוא עדיף על אנרכיה דאעשית (שתחייב אותנו לכבוש את השטח ולהישאר בו),
עדיף על מנדט בינלאומי (שיאפשר לטרור להתעצם כשידינו כבולות)
וגם על החזרה לשלטון הרשות (שפותח את הפתח לדרישות לנמל, שדה תעופה, ונסיגות נוספות בגדה).
במצב שנוצר, מרווח התמרון של צה"ל באמת קטן, ולדעתי הוא פשוט לא כולל אפשרות לניצחון בנוק-אאוט. מה הטעם להכריע את החמאס אם אחריו יבוא דאעש או אבו-מאזן, ושתי האפשרויות הן פחות טובות מהקיים?
אני מזהה בעמדותיכם את הפרדיגמה הידועה, לפיה לא כדאי להרגיז את הבריון המשתולל, כי אז הוא ישתולל עוד יותר, ואם חס וחלילה נמגר אותו, הרי יבוא במקומו בריון גדול יותר.
אני חושב שאין שום בסיס לפרדיגמה הזו. התקפה על חמאס אינה "הרגזה" של "בריון", אלא הכנעה של כוח חלש מאיתנו פי כמה, שראשיו חרדים לקיומם הפיזי כמו גם הפוליטי. הכנעה והשפלה באזור הזה פירושה מיגור פוליטי, מעבר למיגור הפיזי של מיטב הכוחות וההנהגה שעומדת לרשותם.
מיגור החמאס לא יביא לצרה גדולה יותר, משום שאילו היתה עומדת בפתח צרה גדולה יותר, היא היתה משתלטת על השטח זה מכבר. יש כאן לטעמי טעות אופטית: דווקא ההימנעות מהתקפה מאסיבית וממיגור מאפשרים לכוחות קיצוניים כמו דאעש (או חמאס לעומת הפתח של אז) לפרוח, משום שהם מציעים כוח ברוטלי, מעבר למשנה הדתית הקוסמת כשלעצמה, וכוח ברוטלי יכול לקסום רק כאשר נוכחים לדעת שישנה התקפלות מתמדת מולו. כדאי לזכור שדאעש צמחה לא על רקע הכיבוש של ממשל בוש את עירק, אלא על רקע הנסיגה של ממשל אובמה מעירק.
כל כך מדויק, כל כך נכון! אפשר ממש לשמוע את האויר יוצא מהבלון הנפוח שלח – פשוט תענוג צרוף לקרוא.
בתמצית על גבול הזילות. ראוי לומר שממקומי תורת ״המערכה״ (של שמעון נווה גם לדבריו שלו הוא לא המציא שום דבר ע״ע ״הקרב העמוק״…) לא עסקה בתודעה בפני עצמה. אלא בהקרנת כח במתכונת שאינה ליניארית, בהתאם ההשלכות התודעתיות כפונקציה של האפקט…
זה ממש לא מוגבל לאש מנגד או למניעת תמרון קרקעי
ההיפך הוא הנכון.
זה בדיחה, נכון?
בהצלחה עם הנחלת מורשת הקרב הזו לחיילים…
מסתבר ששלח, שכמובן גם תמך בדוקטרינת ההכלה אחרי הבריחה מלבנון – "תנו לטילים שלהם להחליד", הוא כנראה בסך הכל טוקבקיסט סיסמאתי, רק עם אורך נשימה של ספר.
פעם החזקתי ממנו – רהוט, בהיר, נראה אינטליגנטי… אבל, מתבגרים, ומבינים ששרלטנים באים בכל הצורות והצבעים.
מה שעולה במפורש מכתבה וגם מי כמה כתבות אחרות בזמן האחרון זה תפישה צבאית של שר הביטחון בוגי עילון – תפישה עיקבית ובעייתית של לא הכרעה, משיכת זמן יקר והימנעות מי כל סימן של יוזמה. זה מה שמדאיג במיוחד. זה כניראה גם תפישה של ראש ממשלה בינימין נתניהו. לא לחינם טוב להם ביחד – ראש ממשלה ושר הביטחון
חד עין הוא גם בהיר מחשבה
צה"ל ניצח בקרב בד"כ אם לא תמיד בזכות החייל האמיץ והמפקד הזוטר. לעיתים קרובות פעל הכוח בניגוד לתוכנית ולהוראות שניתנו מגבוה. הדוקטורינות והגנרלים האינטלגנטים מבלבלים לנו במוח בכדי לשמור על יוקרתם למרות שהתערבותם רק פוגעת ביכולות צה"ל.
למה לרדת על שלח? יותר טוב מאוחר. קראתי את הספר מתחילה עד סוף. הוא אוחז את השור בקרניו והלוואי שהמסקנות שלו יופנמו, מה שכנראה לא יקרה כי הצבא הוא חממה לבינוניות. כדי שמשהו ישתנה כל התרבות הצהלית צריכה להשתנות. זה לא יקרה כל עוד כהונת רמטכ"ל עומדת על שלוש שנים וכל עוד המבריקים שמאתגרים את הבינוניים מוצאים עצמם מחוץ למערכת במוקדם או במאוחר.
תודה ליהודה ווגמן,
תמיד ענייני חד ומבין על מה הוא מדבר
כמו כל עיתונאי, גם שלח יודע להסיק מסקנות בדיעבד ולהטיף על כשלונות, אפילו אם בוצעו על פי התורה שבה האמין יום לפני הארוע. כנראה שבין כותבי המאמרים נפוצה מחלה של זיכרון קצר הגורמת להם ללשכוח כל דבר שאינו מתאים למצב חדש המתהוה בין לילה ומייחב תגובה הפוכה. כמו ראש מפלגתו, גם שלח יודע בברור שכל מבצע שנכשל היה צריך להתבצע באופן שונה, למרות שלו נשאל יום לפני הכישלון היה ממליץ על השיטה שנכשלה. המלצתי החמה: להקים יחידת קומנדו מיוחדת שתהיה מורכבת מעיתונאים ופרשנים צבאיים בלבד שישלחו בכל ארוע חריג לבצע את ההמלצות של עצמם, על פי השיטות שיגבשו לבד לפי מיטב הכרתם הפרשנית וכך נוכל להיווכח לא רק בחוכמה בדיעבד, אלא במעשים, עד כמה הכישלון יתום, או אולי, יתברר שהם יודעים גם לפני, כיצד יש לבצע דברים באופן מוצלח.
קראתי פעם בעלון בטיחות קטע סאטירי מתורגם על טייס שרואה תקלה בנעילת הגלגלים; האפשרויות שלו הן לנטוש או לנסות לנחות; בכל מיקרה יכנסו ועדת חקירה וייתכן שתחליט שהוא אשם בהחלטה שגויה.
לכן הוא מתקשר למגדל הפיקוח ומבקש לכנס את ועדת הבטיחות בזמן אמת, כדי שתקבל את כל הנתונים ותחליט. כמובן שכשפתאום מוטלת על הועדה אחריות אמיתית למטוס ולחיי הטייס, חבריה מדושני העונג מתחילים להתפתל ולהתחמק, וכל הביטחון שלהם נעלם.
כדי לתת המלצה טובה, צריך להכיר את הנתונים, ומודל נכון של המציאות; לאורך זמן, אפשר לשפר את המודל מול רצף של נתונים.
נראה שעופר שלח מקבל גם את הנתונים וגם את המודל שלו מהצבא ("תמצת היט [..]את הרוח ואת תפיסת ההפעלה שאפיינו את צה"ל בכניסה למלחמה"). זו בהחלט בעיה אינטלקטואלית.
צודק תמיר ידעי וצודק וגמן. תורת ההפעלה של צה״ל שגובשה לכדי טיוטה ב-1957 היא זו שהביאה את צה״ל לנצחונות . בצבא ארה״ב יצא נגד התפיסה המערכתית משום שלא נכתבה והושארה תלויה באוויר, בלי יכולת לבקר אותה ולהתנגד לה , עניינית. גם ארה״ב , המעצמה האדירה, ספגה אבידות רבות וקשות בעשורים האחרונים. ההסתמכות על חה״א , הניבה את לקחיה כבר ב-1973. אי אפשר לסמוך רק על חה״א. מי שהציל את מלחמת יום כיפור היו חיילי המילואים. הסדיר נשחק כבר בימים הראשונים. גל הירש שניסה ליישם את התפיסה המערכתית נכשל בלבנון. שימוש בשפה שייחודית רק לדרג המערכתי בלא שחילחלה לשורות צה״ל הגדול נדונה מראש לכישלון.
אני מסכים בגדול עם המאמר אבל יש בספר גם המלצות מעניינות וחשובות כמו בטול השירות הלאומי, עדכון של מודל צבא המלואים, הכנסת מש"קים בקבע ביחידות הלוחמות כמו בצבא האמריקני והבריטי , שנוי עבודת הקבינט ועוד. אין ספק ששלח נרתע מכבוש שטח וזו הבעיה הגדולה ביותר בתפיסתו שכן קשה להכריע בלי לכבוש שטח. כאיש שמאל בהוויותו הוא לא מסוגל לכך כי בעיניו ה"כיבוש" הוא שורש כל רע וזה כבר מתנגש עם עקרונות צבאיים.
יהודה וגמן, אף שלא קראתי את ספריו של עופר שלח ולא את מאמרם של תא"ל ידעי תמיר וסא"ל ערן אורטל, נהניתי לקרוא את מאמרך ואני מסכים עם כל מילה שכתבת. את השפעתו המזיקה של המכון לחקר המערכה ראיתי במערכה נגד החיזבאללה ב-2006 (זו המכונה לדעתי בטעות מלחמת לבנון השנייה) בעת שהייתי נציג המחלקה להיסטוריה של צה"ל באוגדה 91. תחזקנה ידיך.
ובנוגע למגיבים באתר זה, לדעתי מערכת 'מידה' טועה בכך שהיא מאפשרת להגיב בעילום שם או בכינויים מטופשים. מי שרוצה להגיב, שיעשה זאת בשמו המלא, ואם הוא חושש אז עדיף שישמור את דעתו לעצמו. אל תורידו את מדור התגובות למדור של טוקבקיסטים המשתלחים זה בזה.
במילים אחרות חזרה לתורת "הבליץ קריג" מונח שלקוח מהגרמנית ובצהל תורגם בשנת 67 לתקיפות אויריות והתקדמות קרקעית.
דרך ההתקפה על עופר שלח, מוצגת כאן היסטוריה ומחזוריות בתפיסת ההפעלה של כוחות. לא אהבתי את ההתקפה על שלח. לא הוא הנושא.
עם זאת, אין להציג את החזרה למתכונת 67 כמשהו בסגנון של "אמרנו לכם". הציניות מיותרת. אתה עשוי לשוב לתפיסות ישנות כי החכמת.
תפיסת ההפעלה בקום המדינה היתה נאיבית מחוסר ברירה (לנצח ממש. לכבוש לכתוש,לנתץ עד עפר), מתבקשת מאליה (התקפה: לחימה בשטח האוייב).
לאחר התרחבות גבולות המדינה ב 67 אפשר היה, לעתים קרובות יותר לבחון תפיסות אלטרנטיביות. הכלה, התשה, כתישה, אגרוף מחץ.
קראנו, למדנו, חשבנו והחכמנו.
האם יש עתה מתכונת פעולה שהיא טובה ונכונה תמיד?
כנראה שלא. אפשר למגר את כוחו של חמאס, ולהעניק אז כח לרשות. האם זה נכון?
האם זה נכון בכלל לבוסס בבוץ של עזה, להעמיד להם ברווזים במטווח?
מצד שני, חיסול חמס, לאחר שיעלה בדמים, עשוי לאפשר לכוחות אחרים לעלות במקומו. לחלקם תהיה אוריינטציה חיובית מבחינתנו ומבחינת עמם. לחלקם תהיה אוריינטציה דומה לשל החמס.
היום יש למדינה נסיון רב בהפעלות לסוגיהן. לנצח, להביס, להשמיד – זה לא צרוף שנחייב אותו תמיד, וגם לא נשלול אותו תמיד. וכך הדבר בכל הד"פא.
סוף מעשה במחשבה תחילה.
מאמר מעורר ומאתגר.
השקט בצפון מאז מבצע "מלחמת לבנון השנייה" הוא רק השקט שלפני הסערה, הלקח השיעי מהמלחמה הוא שלא היו לו מספיק טילים, הם לא היו מספיק כבדים ומספיק מדוייקים וזה הלקח שהם מיישמים
אז הנה שתי הסיבות שבגללן צה"ל הנוכחי לא יוכל להכריע אויבים מכל סוג שהוא:
האחת היא פנימית ונעוצה בעובדה שהחברה בישראל הפכה להיות מפונקת, נהנתנית, וחסרת יכולת עמידה. בנתונים האלה כל מלחמה או מבצע שגובה יותר מכמה עשרות הרוגים גורמת להפסקת הלחימה הן בשל לחץ של התקשורת והשמאל והן בשל אי היכולת של ההנהגה המדינית לעמוד בפני הלחץ הציבורי שתובע "להשיב את הילדים הבייתה".
השניה היא חיצונית וקשורה לראשונה שהרי הלחץ הבינלאומי מצד האו"ם, האיחוד האירופי, אירגוני זכויות האדם וההפגנות ההמוניות ברחבי העולם כנגד "פשעי המלחמה " של ישראל עושות את שלהן במובן זה שההנהגה המדינית -וזה היה המצב בעשרים השנה אחרונות – בסופו של דבר מתקפלת בפני הלחץ שמופעל עליה ופחות או יותר עוצרת את הלחימה (וכמובן מכריזה ש"הושגה הרתעה והאויב ספג אבידות כבדות"…)
ומאן למסקנה (העצובה) – אין שום יכולת לצה"ל להכריע בעימותים עתידיים גם אם מפקדיו ישאפו לכך, דבר כשלעצמו נתון בספק רב.
היה ראוי להוסיף מראי מקום ומס' עמודים לכל ציטוט.
יתכן שזה 'תקציר מנהלים' של המאמר המקורי, אבל אם כן כדאי להפנות אל הגירסה המלאה, כדי שניתן יהיה להשוות אותה מול המקורות.
על נווה ניתן היה להרחיב בהערה על ביקורת מבקר המדינה על ה'מכון' שלו, שנחשפה (יחד עם עוד יומרות) במאמר דווקא בעיתון 'הארץ'…
עצוב מאד לקרוא את התגובות כאן… אני לא מומחה צבאי (דרגתי הצבאית בערך כזו של שלח, אבל זה לא משנה), אבל אני קורא עברית מפוקח. לעומת זאת, יהודה וגמן מתהדר בדרגת אל"מ, אבל נראה שלא הבין בכלל את התמה המרכזית בספרו של שלח.
שלח לא מנתח לעומק אף אחד מהמבצעים והמלחמות, ולא מבקש להפיק מסקנות אופרטיביות. שלח כתב ספר על *תפיסת הביטחון* של ישראל (שהוא נושא אזרחי בכל מדינה נורמלית), ועל כך אין אף מילה במאמר של וגמן. בצטטו את המאמר של ידעי ואורטל, וגמן מבלבל תורת ההפעלה של צבא (שהיא רק מרכיב אחד של אופן הפעולה של הצבא – בתוספת בניין הכוח, מבנה וכו', וגם הצבא הוא רק מרכיב אחד בתפיסת הביטחון) – עם תפיסת הביטחון עצמה. הפעלת הכוח כפי שבאה, אולי, לידי ביטוי בשנות ה-60, איננה זהה עם תפיסת הביטחון, שגובשה ע"י בן-גוריון בשנות ה-50, ומאז לא עודכנה – זה הנושא של הספר!! איך לא הבנתם את זה, זה כתוב בפירוש ומנומק היטב.
שלח לא כתב שלא צריך מילואים – רק שהוא כבר לא צריך להיות הכוח העיקרי במבצעים מוגבלים. שלח לא כתב שלא צריך מהלך קרקעי – רק שלא צריך לכבוש שטח ולהחזיק בו. מישהו מכם חשב שצה"ל צריך לכבוש את דרום לבנון ולהחזיק בה?! ברור שלא. אבל כדי לנגח ספר אינטליגנטי שסותר את דרכי המחשבה המקובעות – כל אמצעי כשר…