אידיאולוגיה כלכלית קיצונית ומציאות אין

לפני כשנה וחצי, במקביל להתמודדותה על ראשות מפלגת העבודה, פרסמה שלי יחימוביץ' את ספרה: אנחנו. בניגוד לסיסמאות הבחירות המפוקחות בידי יועצי הקמפיין, הספר מאפשר הצצה ועיון רחב יותר באידיאולוגיה הסוציאליסטית הקיצונית – או כפי שקרא לה לאחרונה עמיר פרץ: "תפיסה קומוניסטית שאין בה כלום" – של ראשת מפלגת העבודה. לכבוד הבחירות המתקרבות, הכלכלן אורי כץ מבקר את הספר.

כפוליטיקאית וחברת-כנסת, שלי יחימוביץ' ללא ספק מצטיינת בתפקידה. היא ישרה, אינטליגנטית ופועלת מתוך תחושת שליחות אמיתית. היא גם מקדמת את הדיון הציבורי החשוב בתחומי הכלכלה והחברה, הסובלים מהזנחה ביחס לנושאים הביטחוניים. אך עיון בספרה מעלה תמונה של פוליטיקאית בעלת פרספקטיבה צרה, ולעיתים מוטעית, של הנושאים הכלכליים העיקריים, המחזיקה באידיאולוגיה כלכלית קיצונית.

העובדים והעניים

הנושא החשוב ביותר בעיניה של יחימוביץ' הוא אוסף החוקים המסדירים את מערכת היחסים שבין עובדים למעבידים. לטענתה, הסיבה המרכזית לעוני בארץ היא שכר נמוך לעובדי קבלן, העוול הגדול ביותר במדינת ישראל הוא הפגיעה בתנאיהם של עובדים, ועיוות המציאות המשמעותי ביותר הוא השם הרע שיצא לארגוני עובדים בציבור הרחב. היא מתעלמת באלגנטיות מאחריותה של ההסתדרות לעלויות ההעסקה הגבוהות ולריבוי עובדי הקבלן בארץ. בין השאר, כותבת יחימוביץ':

ככל שיש יותר עובדי קבלן, יש יותר עובדים עניים … נוצרה מסה אדירה, גדלה והולכת, של בני אדם שהם נטולי כל ביטחון כלכלי, עלה נידף ברוח, עניים מאוד, שאינם מסוגלים לספק לילדיהם קורת גג, חינוך טוב ואף לא טיפול שיניים … בשוק עבודה מוכה אבטלה, שבו ועד והתארגנות הם מילים גסות, והחוזה מאפשר להעיף אתכם בכל רגע נתון – גם אם העבודה שלכם היא היי-טקית ומצוחצחת והמשכורת סבירה – אין גבול לכוחו של המעביד.

אם יינטל הכוח מהעובדים המאורגנים, גם הם יהפכו לעובדי קבלן … בואו נוותר על החמלה והאהבה ונדאג שכל העובדים יהיו מאורגנים, ממאבטחי חברות השמירה ועד עובדי קומברס … ההתבוננות בבעלי ההון ובוועדים כשני מוקדי כוח המונעים ביזור של ההון – שגויה לחלוטין. עבודה מאורגנת היא התרופה, ולא המחלה, וכלי אפקטיבי למאבק בריכוזיות.

טיעונים אלו פשוט אינם נכונים. ראשית, כפי שיחימוביץ' עצמה מודה בפרקים אחרים, האבטלה בישראל נמוכה למדי. אכן, שיעורי ההשתתפות בשיעורי העבודה נמוכים יחסית, אך זה נובע מקבוצות אוכלוסיה שאינן מעוניינות להשתתף בשוק העבודה (לפחות לא באותו חלק של שוק העבודה המשלם מיסים כחוק).

כאשר שיעורי האבטלה נמוכים, אין אלפי מובטלים המתדפקים על דלתות בתי-העסק, ולמעסיקים אין את אותו כוח שטני לנצל עובדים שיחימוביץ' אוהבת לייחס להם.

לגבי העוני, על פי דו"ח ממדי העוני והפערים החברתיים של המוסד לביטוח לאומי, כמחצית מהעניים במדינת ישראל הם חרדים וערבים. בשנת 2011 היוו הערבים 14.5% מאוכלוסיית המדינה, ו-38.9% מהאוכלוסייה הענייה. החרדים היוו באותה השנה 4.6% מאזרחי המדינה, על פי הגדרה מצמצת של החברה החרדית, ו- 12.5% מהאוכלוסייה הענייה. לעומת זאת, שיעור הקשישים באוכלוסייה שווה לשיעורם באוכלוסייה הענייה, וככלל מצבם הכלכלי מצוי בתהליך שיפור מתמיד, ושיעורם של עולים חדשים ויהודים באוכלוסייה גבוה משיעורם באוכלוסייה הענייה. על כן, כל דיון על עוני שאינו כולל התייחסות מיוחדת לחרדים ולערבים, ולסיבות לעוני בקרב המגזרים הללו, מוטעה מיסודו.

קיומם של עובדי ההיי-טק, המשיגים שכר גבוה ותנאים טובים ללא צורך בוועדים, חוקי-עבודה ממשלתיים סבוכים ותנאי-קביעות, מטריד מאוד את יחימוביץ'. לכן היא טוענת שישנו "פער בין השיח האותנטי של עובדי תעשיית ההיי-טק לבין ביטויו של השיח הזה בתקשורת … שתיקתם של רוב העובדים מובטחת בזכות אתוס חזק של דיסקרטיות ושמירת סודיות". לשיטתה של יחימוביץ', פשוט לא ייתכן קיומם של עובדים אשר משיגים לעצמם תנאים טובים בשוק תחרותי.

צרכנים ומעמד הביניים

בניגוד לעובדים, צרכנים אינם מעניינים את יחימוביץ' כלל. מצד אחד היא מודה כי מדובר למעשה באותם האנשים, אך מצד שני היא מתעלמת מכל בעיותיהם של הצרכנים:

אני לא כל כך מתעסקת בצרכנות. אותי פחות מעניין איפה עושקים אותנו כצרכנים, ויותר מעניין איפה עושקים אותנו כעובדים. אני גם מאמינה שההוויה הצרכנית האובססיבית שלנו מטשטשת אותנו ופוגעת מאוד בסולידריות שלנו עם עובדים אחרים, מה שבסוף גורם לנו לפגוע בעצמנו.

כשהיא כותבת על המחאה, היא מדגישה כי "זו מחאה שכבר אינה רק מחאה צרכנית", ויחסה למעמד הביניים אמביוולנטי:

מעמד הביניים שבוי באותה רטוריקה שנועדה להרוס אותו עצמו – לא אוהב ועדים ולא מזדהה עם שביתות של עובדים אחרים בני מעמדו … שבויים בתודעה משובשת, קשה לאנשי מעמד הביניים לקרוא את המפה: מכווננים על מסלול ההצלחה האישי שלנו בלי להבין שנדרשת כאן סולידריות; מתעסקים בתיאוריות ניו אייג' שמונעות התבוננות החוצה.

לטענת יחימוביץ' מעמד הביניים שבוי באוסף קלישאות, ביניהן ה"קלישאה" כי מס ההכנסה הנוכחי הוא גבוה ופוגע במעמד הביניים, וה"קלישאה" הטוענת כי המגזר הציבורי מנופח. אך הנתונים מראים כי אלו הן אמיתות. מס ההכנסה בישראל הוא נמוך רק עבור העשירונים התחתונים, עבור העשירונים העליונים הוא גבוה או ממוצע ביחס למדינות המפותחות (OECD), כפי שניתן לראות בתרשים הבא:

לגבי המגזר הציבורי בארץ, על-פי דו"ח התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי, ישראל ממוקמת, מבין 144 מדינות: במקום ה-56 במדד הבזבזנות של ההוצאה הממשלתית; במקום ה-90 בנטל הרגולציה; במקום ה-54 בשקיפות הפעילות הממשלתית; במקום ה-109 במספר הימים הנדרש לפתוח עסק; במקום ה-45 ביעילות התשתיות הציבוריות; במקום ה-87 ביעילות נמלי הים; ובמקום ה-48 ביעילות אספקת החשמל. דרושה יכולת הדחקה משמעותית של המציאות על מנת לקרוא לטיעונים בדבר יעילות המגזר הציבורי "קלישאות".

לרענן את הבנת השמאל בכלכלה

כנסת ישראל צריכה לשקף מגוון של דעות הקיימות בציבור הרחב, כולל זו של יחימוביץ'. ובכל זאת, מצער שהקו המוביל את הספר אנחנו יהיה הקו המוביל של מפלגת השמאל הגדולה בישראל. יחימוביץ' מתעניינת אך ורק באספקט אחד של המשוואה החברתית המורכבת – אותו אספקט שעל-פי השוואות בינלאומיות אינו מהווה בעיה משמעותית בישראל – תוך התעלמות מהמחיר העצום שמשלם הציבור בישראל בשני היבטים שכן מופיעים בהשוואות בין לאומיות: יעילות המגזר הציבורי, ויוקר המחיה בארץ.

בשל כך, פעילותה של יחימוביץ' לא תתרום למעמד הביניים, ולא תועיל להפחתת העוני במדינת ישראל. נותר רק לקוות כי בעתיד לבוא תאויש הנהגת השמאל הישראלי על-ידי אדם בעל תפיסה רחבה ומאוזנת יותר של המציאות הכלכלית.