תקציבי החינוך והעדפת הממלכתי-דתי

בסופה של מערכת הבחירות יהיה גם שר חינוך חדש (או ישן), שישלוט בתקציב השני בגודלו בממשלת ישראל. החינוך בישראל מחולק למגזרים, ותקציבי החינוך אינם מחולקים בשווה, אלא מגזרים מסויימים מקבלים יותר מאחרים. אריאל פינקלשטיין צולל לנבכי תקציב החינוך הנסתר, ומעלה מספר נתונים מרתקים.

כבכל מערכת בחירות, גם עתה אחד התיקים הנחשקים ביותר הוא תיק החינוך. גדעון סער כבר הודיע כי הוא מעוניין להמשיך בתפקיד, יאיר לפיד ושי פירון לוטשים גם הם עיניהם למשרד, ובציבור הדתי-לאומי מופעלים על נפתלי בנט לחצים לדרוש את תיק החינוך.

הסיבה לביקוש הרב שיש למשרד החינוך קשורה כמובן לרצון לעצב את מדיניות החינוך בישראל. אך אין להתעלם מן ההיבטים הכלכליים הקשורים בכך. משרד החינוך מקבל את התקציב השני בגודלו בממשלה (אחרי משרד הביטחון). תקציב המשרד עולה מדי שנה בצורה משמעותית, ובשנת 2013 הוא עומד על 41 מיליארד שקלים. הגורמים הפוליטיים השונים מבינים שההחזקה בתיק החינוך מאפשרת לנתב כספים רבים, אם על-ידי העמקת התקצוב הדיפרנציאלי כרצונם של יאיר לפיד ומפלגות השמאל, ואם על-ידי השגת תקציבים מגזריים כרצונן של המפלגות הדתיות.

ברוב המוחלט של המקרים, מתקצבת המדינה בתי-ספר באמצעות הקצאת שעות הוראה. ההקצאה מתבצעת בצורה מורכבת ביותר, ומתחלקת לשלושה גורמים מרכזיים: (1) שעות תקן המעוגנות בבסיס התקציב והמתקבלות ממשרד החינוך באופן ישיר; (2) שעות שלא בתקן שאינן מועברות באופן ישיר; ו-(3) שעות ממקורות אחרים, כרשויות מקומיות, עמותות חיצוניות והורים.

הזוכה הגדול: הממלכתי-דתי

בשל התקצוב המשולש, לא ניתן ללמוד מבסיס התקציב על אופן ההקצאה האמיתי, ויש צורך לבחון את התקצוב הסופי בבתי-הספר עצמם. חטיבת המחקר של בנק ישראל הציגה בשנים האחרונות סדרת מחקרים על תקצוב החינוך היסודי, מתוך שימוש בבקרת התקן הנערכת במשרד החינוך (ללא החינוך החרדי). הגרף הבא מתאר את הממצאים בעניין הקצאת השעות השבועיות לכיתה בחינוך היסודי בחלוקה למגזרי חינוך שונים:

ניתן לראות שהמדינה מקצה סכומים גבוהים יותר לכיתה בחינוך הממלכתי-דתי, אפילו אם מורידים "מקורות אחרים", הכוללים תקצוב של המדינה יחד עם עמותות והורים. למעשה, מכיוון שכיתה ממוצעת בחינוך היסודי הממלכתי-דתי עומדת על 24.8 תלמידים בכיתה, לעומת 29.9 בחינוך הממלכתי ו-31 תלמידים בחינוך הערבי, הרי שבפועל ההקצאה לתלמיד בחינוך הממלכתי-דתי גבוהה עוד יותר:

על תקצוב החינוך החרדי אין נתונים סופיים, מכיוון שאיננו חלק מהחינוך הרשמי. ובכל זאת, מחקר של ד"ר נחום בלס הראה כי רשת מעיין החינוך התורני של ש"ס מקבלת תקצוב קרוב לזה של הממלכתי-דתי, בעוד רשתות החינוך החרדי האשכנזי מקבלות תקצוב נמוך בהרבה. מחקר של פרופ' רות קלינוב מהאוניברסיטה העברית בחן את תקצוב חטיבות-הביניים, והוכיח גם הוא את העדיפות המשמעותית הניתנת לחינוך הממלכתי-דתי. מחקר שהוציאה לפני כחודש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בחן את תקצוב השעות המוקדשות ללימודי חול במערכת החינוך התיכוניות, והראה כי גם כאן ניתנת עדיפות לחינוך הממלכתי-דתי, המועדף במעט על פני החינוך הממלכתי, ובפער משמעותי מהחינוך הערבי. בצירוף העובדה שמשרד החינוך מממן בממוצע עוד כ-12 שעות מתוך 25 שעות תגבור תורני לישיבות תיכוניות, ועוד כ-11 שעות מתוך 19 שעות של תגבור תורני לאולפנות, מתגלה עדיפות תקציבית עצומה לחינוך הממלכתי-דתי.

הכי הרבה לא מספיק

עם זאת, בציבור הדתי-לאומי עדיין עולה הדרישה מהמדינה להגדיל את תקצוב החינוך הממלכתי-דתי. ועדה שמינה זבולון אורלב לבחינת נושא תשלומי ההורים במוסדות החינוך הדתי, הציגה את מסקנותיה לציבור לפני מספר חודשים והצביעה, בין היתר, על הצורך בהגדלת התקציבים. בראש הועדה עמד מנכ"ל משרד החינוך לשעבר בנצי דל, אשר קרא לאחרונה לנפתלי בנט לדרוש מנתניהו את תיק החינוך למען הגדלת התקציב המגזרי, בקבעו כי "קיימת כיום מדיניות מפלה נגד הציונות הדתית".

לאור הנתונים נראות טענותיו של דל על אפליה תמוהות, אך בפועל הן מלמדות על שינוי תפיסתי שהתרחש במדינה בכלל ובציבור הדתי-לאומי בפרט. על אף שהמדינה מממנת את החינוך הממלכתי-דתי באופן נרחב, תשלומי ההורים בחינוך זה הם עדיין גבוהים בהרבה מהממוצע, בעיקר בחינוך העל-יסודי בישיבות תיכוניות ובאולפנות. הסיבה לכך היא שהמערכת הממלכתית-דתית מספקת לתלמידים תוספים רבים: שעות תגבור תורני, שבתות, סמינריונים, פנימיות, ועוד.

ובכל זאת, בדיון שנערך בוועדת הכנסת לפני מספר שנים הודה שמואל בורקש, המפקח על בתי-הספר העל-יסודיים בחינוך הממלכתי-דתי, כי הדרישה של מייסדי הישיבות התיכוניות והאולפנות הייתה אך ורק ש"המדינה תממן את מה שהיא מממנת לכל מוסד על-יסודי אחר", וזאת מכיוון שמייסדי המוסדות וההורים באותה העת "לא העלו על דעתם שמישהו יממן את החלק התורני של חינוך ילדיהם".

אלא שעם השנים השתנתה התפיסה וחברי הכנסת הדתיים החלו להיאבק באופן מתמיד על הגדלת תקציבי החינוך. כך קרה שכיום, אפילו כאשר המדינה מממנת יותר מ-50% משעות התגבור התורני לציבור הדתי-לאומי, עולות טענות על אפליה ודרישות לתקצוב נוסף. הדרישות הללו מייצגות את התפיסה החדשה של הציבור במדינת ישראל, המסיר מעצמו כל אחריות וסבור שתפקיד המדינה לממן כל רחש לב. גם אם ניתן להסכים לכך שלציבור הדתי יש צרכים מסוימים שהמדינה צריכה להתחשב בהם, במצב הנוכחי, בו בלאו הכי המדינה משקיעה בתקצוב החינוך של ציבור זה משאבים כה גדולים, קשה להזדהות עם הדרישה להגדלת התקציב.

העסקנות יוצרת תחושת אפליה

לתחושת האפליה של הציבור הדתי ישנו גם מקור אחר, הנובע במפתיע דווקא מהפעילות של הפרלמנטרים הדתיים. בשנת 2003, בעקבות דו"ח ועדת שושני, שונתה שיטת התקצוב של מערכת החינוך מתקצוב כיתות לתקצוב תלמידים. הדבר פגע בחינוך הממלכתי-דתי, בו הכיתות קטנות יותר. "צו סגירה לחינוך הדתי" זעקו זבולון אורלב ומנהלי החינוך הדתי.

אלא שבאופן מפתיע הראו חוקרי חטיבת המחקר של בנק ישראל כי "למרות החששות של קברניטי החינוך הממלכתי-דתי מפני פגיעה משמעותית … בפועל הצמצום בהיקף השעות היה קטן, והחינוך הממלכתי-דתי המשיך ליהנות מיתרון משמעותי". החוקרים מייחסים תופעה זאת להקצאות עקיפות שהגיעו לבתי-הספר.

ד"ר הדר ליפשיץ, מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, הצביע לאחרונה על תופעה דומה בכלל גורמי החינוך הדתי: מכינות קדם צבאיות, שירות לאומי, תגבור שעות תורניות, ועוד. בכל אלו התבצעה הורדה של הכספים המועברים בבסיס התקציב, ובמקביל התבצעה עלייה קבועה בכספים קואליציוניים המועברים מן המדינה למוסדות החינוך בתיווך המפלגות הדתיות. התקציב הסופי נשאר קרוב מאוד לזה שהיה מלכתחילה.

הרווח ממהלך זה, לפי ליפשיץ, הוא כפול: מחד גיסא, פקידי האוצר הופכים את המפד"ל ונציגיה בועדת הכספים מהבוס המפקח עליהם למי שכפוף לחסדיהם. מאידך גיסא, עסקני המפד"ל יכולים להציג בפני הציבור הדתי את הישגיהם המרשימים ולהראות שלכאורה לולא פעילותם התקציב היה יורד באופן משמעותי. ליפשיץ טוען כי בשל כך התנגדו חברי הכנסת הדתיים-לאומיים להסדרת העברת הכספים למוסדות החינוך הדתיים בזמן ממשלת קדימה; כך הם היו הופכים ללא-רלוונטיים.

בחירתו של נפתלי בנט לראשות מפלגת הבית היהודי מסמלת חילופי דורות בהנהגת המפד"ל ומעבר מהעסקנות המגזרית למפלגה הפונה לציבור הרחב. עם זאת, אין להתעלם מכך שמפלגתו של בנט מאוישת במספר דמויות המזוהות באופן מובהק עם התפיסה המגזרית הישנה; הבולט ביניהם הוא ניסן סלומיאנסקי, שזכה במקום הראשון בפריימריס של מפלגת הבית היהודי וממוקם במקום ה-3 ברשימה המאוחדת. ליכולת של בנט לתמרן בין מענה למצביעים החילונים (המהווים כמעט מחצית ממצביעיו) ובין השאיפות המגזריות של חלק גדול מהציבור הדתי-לאומי, תהיה ללא ספק השפעה מכרעת על עתידו הפוליטי ועל עתידה של מפלגת "הבית היהודי".