כששמאלנים "חשים בבית" אצל אבו-מאזן

"אני חש בבית ולא מרגיש זר", הצהיר ראש עיריית מעלות-תרשיחא, שלמה בוחבוט, בעת שביקר ביום שלישי (31.5.16) את יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, ברמאללה. בוחבוט, שכנראה לא הסתפק בהענקת חיבוק חם למכחיש השואה הידוע, ניצל את ההזדמנות כדי לעלות לאחר-מכן לקברו של הארכי-טרוריסט ורוצח ההמונים, יאסר ערפאת. "דיברנו על שלום ואחווה", סיכם את הביקור המרגש, כאילו זה עתה שב מסדנת ויפאסנה עם הדלאי לאמה, ולא מפגישה עם כנופיית רוצחים לשעבר ותומכי טרור בהווה.

ביקורו של בוחבוט והתמיכה באבו-מאזן חמורים במיוחד, כשנזכרים בטבח האכזרי שביצע ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" במעלות עצמה, ב-15 במאי 1974. אף על-פי שמעורבותו של אבו-מאזן בפעילות הארגון ובתכנון הפיגוע במעלות עמומה (שלא כמו בפעילויות טרור אחרות שביצע), תמיכתו בפעולה היא חד-משמעית ואינה ניתנת לטשטוש. במאי 2013, העניק אבו מאזן לנאיף חוואתמה – מנהיג "החזית העממית" – את עיטור "כוכב הכבוד", וזאת "מתוך הערכה לתפקידו הלאומי החשוב בשירות הסוגיה הפלסטינית והעם הפלסטיני ומתוך הערכה למאמציו להניף את הדגל של פלסטין מאז פרוץ המהפכה הפלסטינית ודרך שלבי המאבק המתמשך." זה בוודאי לא הפריע לבוחבוט להשתפך בשבחו של המנהיג הפלסטיני ולחלוק כבוד לערפאת.

בוחבוט לא לבד. מדובר בביקור אחד מיני רבים, המעיד על כך שמשהו רע עובר על השמאל הישראלי. מחנה ציוני לשעבר, שהתמכר לאשלייה שהחלפת חיוכים עם רודן משופם היא הדרך להוביל לעולם טוב יותר.

לצד הרפתקאות בוחבוט ברמאללה, ניתן למנות את העלייה לקבר של ערפאת, במרץ 2014, מצד חברת הכנסת תמר זנדברג ממפלגת "מרצ" ואת הפגישות של 'מרצ' ושל מפלגת "העבודה", עם אבו-מאזן בלשכתו.

רמאללה היא גם כבית חם לפעילי שמאל ישראליים ומה שמכונה "החברה האזרחית". כזו היא למשל הזמרת אחינועם ניני. בראיון לרדיו "גלי-צה"ל" ביום חמישי (2.6.16) אצל ירון דקל ועמית סגל, חשפה הזמרת כי נפגשה גם היא, לצד קבוצה של שגרירי ישראל לשעבר בצרפת, עם אבו-מאזן, אותו כינתה "מקסים לגמרי".

במשך הריאיון היללה ושיבחה ניני את אבו-מאזן כאיש רודף ומבקש שלום, בעוד היא מאשימה את ראש הממשלה נתניהו באחריות לקיפאון ובסרבנות. "מה הדברים שהוא (אבו-מאזן, ע.ד) אומר בצורה עקבית במשך שנים על גבי שנים? שהוא רוצה הסדר, שהוא רוצה שתי מדינות, שהוא מכבד ומכיר את מדינת ישראל […]". "גם נתניהו רוצה משא-ומתן", החזירו לה המראיינים. "לא נראה לי", הפטירה בגיחוך, והמשיכה: "אני חושבת שאבו-מאזן היה מוכן למשא-ומתן כל הזמן ואני רואה הרבה מאוד סרבנות מהצד השני" (כך במקור, ע.ד).

לשיא הגיע הריאיון כאשר החלה ניני להצדיק ולסנגר פעולות טרור מצד הפלסטינים: "יש לנו כאן קונפליקט בן שנים רבות. עד שהוא לא יסתיים, תהא אלימות. מישהו מופתע מזה? מישהו מופתע מזה שאנחנו כובשים עם שנים על גבי שנים והוא צריך לשבת כמו טעטעלה ולראות איך אנחנו דורכים לו על הראש? היינו עושים בדיוק את אותו דבר". אחר הוסיפה: "כל ההתעסקות הזו (בטרור, ע.ד) היא אווילית. צריך ללכת למו"מ".

הדיקטטור מרמאללה

לכל מי שפספס, הוטעה, הכחיש או פשוט לא גיגל מספיק, להלן חלק מפעילותיו של הראיס, מהשנה האחרונה בלבד: פגישה בלשכתו עם משפחות מחבלים, זמן קצר אחרי הפיגוע בשער שכם בירושלים שבו נרצחה שוטרת מג"ב הדר כהן; לוויה צבאית בחסות הרשות לשני מחבלים; הצבת אנדרטת זיכרון בשכם המנציחה את שמו של המחבל נאיף אבו שרח'; האדרת והילולי מחבלים באופן קבוע בדף הפייסבוק של תנועת הפתח' שעליה אבו-מאזן שולט; הענקת אות "כוכב הכבוד הצבאי" למחבלת שניסתה לפוצץ אולם קולנוע בשנת 1967; ועוד. לא בדיוק רדיפת שלום.

אבו-מאזן הוא גם סרבן שלום תמידי שמסרב להכיר במדינת ישראל כמדינתה עם היהודי (ובכך להביא לקץ הסכסוך), סירב להצעות השלום של אריאל שרון ואהוד אולמרט ומסרב לשבת אפילו לשולחן המשא-ומתן עם נתניהו, ללא שום תנאים מוקדמים – וזאת לאחר שנתניהו הקפיא את הבנייה בהתיישבות למשך עשרה חודשים ושחרר מחבלים כמחווה. אלו לא השערות: כך הודו במפורש נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון ויועצו המדיני מרטין אינדיק.

אז נכון, "גם ביבי נפגש עם אבו מאזן וערפאת ולחץ להם ידיים", כפי שניסה בוחבוט להצטדק אחרי ביקורו ברמאללה. אך נתניהו כמובן עשה זאת מתוקף תפקידו הממלכתי כראש ממשלת ישראל ובשל הלחצים הבינלאומיים האדירים המחייבים שמופעלים עליו, שלא לדבר על כך שמדובר בירושה שקיבל מקודמיו בתפקיד. ההשוואה לחוויות ולימי הכיף של השמאל ברמאללה מגוחכת בעיני כל בר-דעת.

האם זה הוא המשיח והגורו של מחנה השמאל, שאליו הוא מרבה ומקפיד לעלות לרגל? היעלה על הדעת שדיקטטור חשוך שמדכא את אזרחיו ושולט שלטון אנטי-דמוקרטי ללא מצרים הוא דמות לחיקוי ומנהיג ראוי? האם אדם שכל תהילתו נשענת על פעילות טרור ואשר תומך בטרור עד היום, יכול לשמש כתקווה לשלום? הייתכן שטחו עיני השמאל מראות עד כדי-כך שאנשיו מוכנים לזלזל, לרמוס ולהפקיר את ראש ממשלתם וביטחון מדינתם תמורת כוס תה וחיוך מזויף במוקטעה? לעתים נדמה כי לא מדובר כלל בשמאל ישראלי, אלא בימין פלסטיני.