לרגל יום העצמאות ה־240 של ארה"ב, עקיבא ביגמן נזכר בהזדמנויות שהעניקה אמריקה לאבותיו המהגרים, ומהרהר על האפשרויות האדירות שהציונות פספסה. לו הייתי בייגל
האיש שאתם רואים בתמונה קיבל שתי החלטות עקרוניות ששינו את מהלך חיי, עוד לפני שידעתי על כך. ראשית, הוא שינה את שם משפחתו מבייגל לביגמן. בכך הוא חסך ממני את השאלות על קשר ל'בייגל בייגל' (יש, עקיף, ובלי הכסף), והקים מותג לתפארת שחולש על שתי יבשות ומזכה בתגובה "מתאים לך איש גדול". שזו מחמאה בגיל ההתבגרות, ודרך מצוינת לדבר על הכרס בלי להעליב בשאר הגילאים.
אבל ההחלטה החשובה ביותר שקיבל אברהם בייגל, סבא רבא שלי, הייתה להגר בתחילת המאה ממזרח אירופה לארה"ב, ולפתוח שם דף חדש. כפי שאפשר להבחין בתמונה, זוהי פוזה לצורכי צילום חד־פעמי. אברהם היה 'אוסט־יודה' נטול השכלה. כשהוא נחת באליס־איילנד והפך לביגמן, שלחו אותו לדטרויט, למפעלי הרכב של פורד, שם הוא החל כעובד ניקיון (פורד לא הרשה אז ליהודים להתעסק בפס ייצור), בלי זכויות, קצבאות ופנסיות ממשלתיות. בהמשך ניסה את מזלו ביזמות שונות, כולל ייצור גבינה וחנות רהיטים, שרובן נכשלו.
באותם ימים עמדו בפני היהודים שלוש אפשרויות, פחות או יותר: גולאג, גטו, או סדנאות יזע אמריקניות. האופציה הארץ־ישראלית לא הייתה רלוונטית עבור רובם. אברהם בחר ביזע, ובזכותו אנחנו כאן.
יש משהו נוסף במסלול חייו של הביגמן הראשון שמעורר בי מחשבות רבות. אברהם, ה"אבק אדם" הלא מיומן, יצר עבור משפחתו הזדמנויות חדשות. בנו, סבי אשר ביגמן, הצטרף לצבא ארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה, למד רפואה, והוצב בחיל הכיבוש ששהה ביפן. משם המשיך בקריירה רפואית שהגיעה לשיאה בניהול מחלקת ריאות בבית חולים. הוא המשיך להתעדכן בכתבי עת רפואיים עד יומו האחרון, בצלילות גמורה, כולל בימי האשפוז שקדמו לפטירתו לפני שלוש שנים בגיל 89, בבית החולים תל השומר.
הבנים שלו כבר זכו להגשים את החלום האמריקני במלואו: אחד נהיה רב, אחד כימאי (אבא שלי), אחד גיאולוג ואחת מידענית. וכולם החזיקו רכב מתוצרת פורד בשלב זה או אחר של חייהם.
ויש גם נקודה ציונית: כמו רבים מהמהגרים באותה עת, אברהם, שהיה ממשפחה של חסידים, נפרד מיהדותו יחד עם הבייגל הקונטיננטלי. אבל הבן, אשר, חזר אט־אט לשורשים, ופיתח השקפה ציונית ברורה. בשנת 1968 עלו הוא ומשפחתו לישראל. הם התגוררו בכפר סבא, והוא עבד בבית החולים 'מאיר'. במדינת ישראל של אז, סבי האמריקני לא החזיק מעמד. לאחר שנה הם חזרו לארה"ב, וישראל הפסידה את הביגמנים בפעם השנייה.
רק הדור הבא, של אבי ודודיי, השלימו את המהלך, ובשנות בגרותם הגשימו את החינוך הציוני שקיבלו בבית. הראשון עלה לקיבוץ בגלבוע, אבי לקיבוץ בעמק בית שאן ואחר כך לחיפה, והאחרים הגיעו בשנים מאוחרות יותר והתמקמו, איך לא, ברעננה.
באחת ההזדמנויות כשסבי ביקר בארץ שאלתי אותו בתמימות מתי הוא חוזר לגלות. נדמה לי שהייתי אז בן 14. את תשובתו לא אשכח לעולם: זו לא גלות, זה הבית שלי.
לקח להם עוד כמה שנים לפרוש לגמלאות ולעלות לארץ לרעננה (ד"ר אשר ביגמן עבד הרבה לאחר גיל הפרישה, עד שהתקף אחד אותת לו לעצור). הווילה הגדולה בפרברי דטרויט הומרה בדירה פשוטה ברחוב שוורץ עם 'ב', דברים שיש רק ברעננה. סוף כל סוף ישראל הפכה לבית.
את ההזדמנויות שארצות הברית ידעה לתת למהגרים, היישוב הציוני בארץ לא השכיל לספק. להפוך תוך שתי דורות המוני אוסט־יודן למעמד בינוני־גבוה, זה הפלא ההיסטורי של אמריקה. חבל שפלסטינה לא עשתה זאת גם היא.
כשמציינים 240 שנה לייסודה של ארה"ב, אני חושב על האופן שבו ההיסטוריה הציונית הייתה נראית אם במקום אתוס פועלי הסתדרותי, היינו מקימים את היישוב לאור עקרונות השוק, התחרות ועידוד המצוינות. כמה נפשות מעמנו היו אולי ניצלות. ומי יודע? אולי במקום ביגמן הייתי היום איזה בר־און או משהו. זה, לפחות, לא מגיע עם רמיזות לכיוון הכרס.
מה לעשות, אבל משק קולקטיבי התאים להפליא למשימות כמו התיישבות חלוצית, למשל. תנועת בית"ר לא כל כך הצליחה בתחום הזה, והקימה, כמדומני, מספר חד ספרתי של ישובים. התנועה הציונית העבירה את הבכורה למפלגות הפועלים, החל משנות השלושים, פשוט כי ראו שהעסק מצליח. בלי מאות הקיבוצים שהוקמו על פי עקרונות סוציאליסטיים, ר"ל, מפת הארץ הייתה שונה, ואולי ז'בוטינסקי, אילו חי עוד תשע שנים, היה כותב "שתי גדות לירדן, זו איננה, זו גם כן".
כמובן, כל שיטה צריכה להיבחן על פי זמן, מקום, נסיבות ועוד. לא כל מה שהתאים לפני 80 שנה, למשל, מתאים ללא שינויים לימינו.
יכול להיות שאתה צודק, אבל כמו שאמרת, כדי להשוות כמה ישובים כל תנועה הקימה, צריך לשאול מה היה פוטנציאל המיישבים של כל תנועה. בית"ר היתה קטנה בהרבה ממתחרותיה.
התיאר ההיסטורי שלך לא מדויק. התנועה הציונית נשלטה על ידי תנועת הפועלים. היה על זה ויכוח עז בתוך התנועה, שהגיע לשיאו בקונגרס קליבלנד ב1921. האמריקנים בהובלת לואי ברנדייס תמכו בבניין הארץ באמצעות השקעות פרטיות, חיים וייצמן תמך בגישה של פילנטרופיה באמצעות קרן היסוד. וייצמן ניצח והקולקטיביסטים השתלטו. מכאן והלאה אין מה לדבר על מבחן ההצלחה, פשוט כי לא ניסו שום דבר אחר
מי שהצליח להשתלט על מנגנון התנועה הציונית, הוא שקבע לאן יילכו כספי התרומות של יהודי העולם, ומי מיהודי אירופה יקבל סרטיפיקט ויוכל לעלות לארץ.
כיון שבעזרת עלילות רצח ארלוזורוב ודיבה שטנית (כמו הכינוי "ולדימיר היטלר" לז'בוטינסקי) הצליחה תנועת העבודה להשתלט על כל המשאבים, הרי שכך השתלטה גם על הישוב ועל ההתיישבות. בית"ר נשארה זנוחה ומופלית לרעה. הצלחת ההתיישבות הקיבוצית ניתנת לייחוס רק לקפיטליסטים האמריקאים, שמימנו את התנועה הציונית.
וכך הגיעה אמי הסוציאליסטית לארץ על חשבון הסוכנות, והתיישבה בקיבוץ "יגור" המפואר (ערכית). אך גם היא נטשה אותו לאחר שהבינה סוציאליזם מהו, כשראתה את שמלתה האהובה, שהועברה למחסן המשותף, נלבשת שוב ושוב ע"י אותה מקורבת לצלחת.
דודתי הבית"רית הגיעה לארץ בעליית "אף על פי" הבלתי חוקית, ואיש לא הציע ליישב אותה בשום מקום, מחמת קוצר תקציב של הרביזיוניסטים. תקציב שהוצא ברובו על העלייה.
בהמשך, דודתי נישאה לעצמאי שמעולם לא קיבל שכר מקופת הציבור, ואמי נישאה לפקיד עיריה (בעל כרטיס מפלגה אדום. הכרחי).
נשאלת השאלה: מי בנתה את המולדת, ומי חיתה מה"חלוקה"?
החברה היישובית המנדטורית הייתה וולונטרית. חוץ מאשר בשנות המנדט האחרונות, אף אחד לא הפריע לרוויזיוניסטים (לא יותר מלאחרים) להקים יישובים כחפצם, או חברות כחפצם, לגייס אנשים כחפצם, להתרים כספים כחפצם, לקנות אדמות. השלטון המנדטורי קידם בברכה אנשי עסקים פרטיים, ונתן להם סרטיפקטים ללא הגבלה (מעל הון עצמי מסוים), בדיוק כחלומו של ברנדייס, שנשאר עם עצותיו באמריקה. הרוויזיוניסטים לא עשו מספיק מכל אלה, ועל כל פנים, לא גייסו את העם למעשים חלוציים מסוג זה.
אבל מה לעשות, שום איש עסקים פרטי לא היה מקים את המצפים בנגב, או מתיישב ב-1938 דווקא בחניתה. כסף זה לא הכל בחיים. על כל פנים, מי שכן עשה ראוי להערכה (אם כי אני יודע שזה לא בדיוק נושא המאמר).
החברה היישובית המנדטורית הייתה אולי וולונטרית, אבל דם החיים שלה – כספי התרומות מחו"ל – הוטה במיומנות כך שהגיע כמעט כולו רק לאנשים מן המחנה "הנכון". לכן, רק אנשים אלו יכלו להקים מספר ניכר של יישובים. זה קל מאוד לחתוך למישהו את הרגליים, ואחר כך להתפלא מדוע הוא לא רוקד. קל, אבל לא כל כך הגון.
כשסבא וסבתא שלי הקימו את קיבוץ דן ב 1939 זה לא בוצע על בסיס יוזמה פרטית, וספק אם יוזמה פרטית כלשהי הייתה מקימה שם ישוב. אני מסכים ששוק חופשי ויוזמה פרטית הן דרכים טובות יותר לנהל משק וכלכלה, אבל דוקא בשנים שלפני הקמת המדינה, ואולי גם בשנותיה הראשונות, למשק הממוסד היו יתרונות מסוימים.
בכלל, לא נראה לי נכון לזלזל בתרומתם האדירה של הקיבוצים והמושבים שהוקמו בארץ ע"י תנועות השמאל, ובכלל בתרומת תנועות השמאל ודרכן להקמת המדינה, גם אם לא מסכימים עם הכלכלה הסוציאליסטית. להגיד עליהם שהם הקימו ישובים רק בגלל שהם היו קרובים לצלחת וכדומה זה בערך כמו מה שאומרים היום בעיתון הארץ על המתנחלים, לא?
הטענה בכתבה האישית לא הוגנת, כי ארה"ב היתה מדינה מפותחת יחסית כבר בסוף המאה ה-19 בעוד שפלשתינה העותמנית והמנדטורית היתה חבל ארץ לא מפותח מבחינה כלכלית (גם ביחס ללבנון, עירק, וקהיר השכנות), וכתוצאה מכך, רבים מבני העליה החמישית (כדוגמת היקים עולי סוף שנות השלושים שברחו מהנאצים) שהיו אקדמאים, נאלצו לעבוד כפועלים פשוטים.
העליה החמישית, שהיתה ברובה של בורגנים (עירוניים) שהביאו עימה הון זעיר, היא זו שפיתחה את הבסיס הכלכלי/תעשייתי/מסחרי של המדינה שבדרך. כבר בתחילת שנות הארבעים, דרגת הפיתוח התעשייתי-כלכלי של הישוב העיברי עברה את זו של המדינות השכנות.
הבסיס התעשייתי של הישוב העיברי היה אחד הגורמים החשובים (והלא מוכרים) לניצחון במלחמת השיחרור. את פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב ניתן היה לעצור רק באמצעות הנשק הכבד (שמחציתו יוצרה או הרכבה בארץ!) שנסמך מאוד על הבסיס התעשייתי של עשרות מפעלים ובתי מלאכה קטנים, שרק מיעוטם היו שייכים לקיבוצים.
יש טענה שהדיכוי הסוציאליסטי הכבד של היוזמה החופשית ב15 השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל גרם לעיכוב גדול בהתפתחות הכלכלה הישראלית, באותה תקופה היתה העדפה ברורה של התעשיה והמסחר ההסתדרותיים, בעוד ששמו רגלים להתפתחות התעשייה והמסחר הפרטיים (למשל ע"י מניעת קרקעות, מניעת יבוא של חומרי גלם, ומכס מוגזם על יבוא סחורות). דוגמה לדיכוי ברוטאלי של היוזמה החופשית היתה מדיניות ה"צנע" שבה הממשלה קבעה את מחירי הסחורות בשוק בטענת מחסור והפקעת מחירים. וראה איזה פלא – כשבוטל משטר ה"צנע", תוך זמן קצר, השוק הפרטי הצליח לספק כמעט את כל צורכי המשק במזון, והשוק השחור נעלם כלא היה.
1. מסיפור של משפחה אחת – לא מסיקים מסקנות מדעיות. היהודים של סדנאות היזע היו מעורבים מאוד בתנועות הסוציאליסטיות בארה"ב, ותרמו להישגים רבים בתחום העבודה, שיהודים רבים נהנו מהן.
2. ההגירה ממזרח אירופה וממרכזה צומצמה בשלב מסוים וכ-600000 יהודים נדחו. את זה עשתה אכן מדינה מפותחת מאוד. חלק מהיקים שהגיעו לפלסטינה ותרמו כאן רבות, היו ממסורבי הכניסה לארה"ב.
3. בעקבות המשבר הכלכלי ב- 1929, הלך רוזוולט על מפעלים מטעם המדינה ויצר כך תעסוקה למליוני מובטלים, תוך שהוא מזניק קדימה את מערך התשתיות בארה"ב. השוק החופשי? הוא הרי קרס, על פי עיקרון המחזוריות.
4. ז'בוטינסקי התנגד להתישבות בתל-חי ובמקומות אחרים מרוחקים ומבודדים. הוא תמך בציונות מדינית.
5. וחוץ מזה צעירים רבים שעלו ממזרח אירופה בטרם קום – הגיעו ממשפחות פשוטות מאוד והפכו כאן לזעיר בורגנים בחסות הפנקס האדום. הדור השני כבר הלך לאוניברסיטה.
6. צנע שמנע – על החרם הערבי אף אחד לא שמע? איך מפעילים שוק חופשי בתנאי החרם, שדי הצליח, והיה אחד הסיבות למלחמת ששת הימים?