אלי ויזל, מגן עמו – גם מול השמאל

המאמר פורסם באתר האינטרנט של כתב העת 'קומנטרי'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.
מאנגלית: שאול לילוב

עוד בחייו זכה אלי ויזל, שנפטר השבוע בגיל 87, למעמד מיוחד במינו. הוא היה ניצול השואה המפורסם בעולם והפך לסמל של מצפון. ויזל עוטר בפרס נובל לשלום, לקח את אופרה וינפרי לסיור באושוויץ והיה האיש שלפתחו שיחרו עיתונאים כדי לקבל תגובה על מעשי זוועה ורצח עם שהתבצעו ברחבי העולם.

ספריו והרצאותיו הפכו אותו לדובר הראשי בכל נושא הקשור לשואה וגם לִמְספֵּר מרתק של סיפורים חסידיים. הוא שימש השראה לדורות של בני-אדם – יהודים ולא יהודים – לדאוג לזכויות אדם ובה בשעה להישאר נאמן לצורך להגן על העם היהודי ומדינת ישראל מפני יורשיהם האנטישמיים של הנאצים. בכך חרג הרבה מעבר לגבולות השואה והפך לדמות מכוננת בהיסטוריה היהודית של המאה העשרים.

מעמדו כמי שהיה עֵד לשואה מושרש באופן עמוק הן בתרבות הכללית והן בקרב אלה החוקרים את הנושא ברצינות – וזה אינו דבר של מה בכך. אך, לא פחות מכך, תרומתו הגדולה היתה בדברים שכתב בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, כאשר רוב הניצולים נמנעו מלדבר על הזוועות שעברו; את ספרו המפורסם "לילה" קראו עד כה מיליונים, אך כשראה אור ב-1960 זכה להתעלמות כמעט מוחלטת. ועם זאת, ספר זה ואחרים שבאו בעקבותיו עשו הרבה יותר מאשר לתרום לשימור זכרון הזוועות והניצולים: הם עוררו אצל הקוראים תשוקה להסיק מסקנות מן ההיסטוריה ולהרהר בשאלה הגדולה שהציב: באיזו מידה היה הרוב הדומם, שצפה על השואה מן הצד, שותף לה.

מי שקראו את ספריו והאזינו להרצאותיו שמעו בהם קול קורא למצפון ולאקטיביזם. כמעט ואי אפשר לדמיין את המאבק לשחרור יהודי בריה"מ מעבר למסך הברזל באותה תקופה, ולא את ההתגייסות להגנה על מדינת ישראל, אלמלא ספריו של ויזל והשפעתו.

אני מאמין שרבים מספריו, כמו גם אוסף סיפוריו החסידיים, יעמדו היטב במבחן הזמן. אלא שכדי להבין באיזו מידה היתה לעבודתו השפעה מוכרחים להבין את התפקיד והמשמעותי של "לילה". ספר זה היה חשוב ויחיד במינו לקוראיו באותו תקופה. כנ"ל גם ספרו "יהודי הדממה" (מ-1966), שסייע לא פחות מכל דבר אחר לבסס את ההכרה בחומרת מצבם של יהודי בריה"מ תחת הדיכוי הקומוניסטי.

אלי ויזל הגיע לפריים-טיים של תשומת הלב הציבורית בשנות ה-80' כסמל המייצג את זכרם של הקורבנות. זה קרה כאשר התעמת באופן פומבי עם הנשיא רונלד רייגן על רקע ביקור מתוכנן בבית קברות של חיילי ס.ס. בעיר ביטבורג שבגרמניה. זה היה רגע מכונן שצריך לשמש לקח לכל מי שמבקש לדעת איך לעמוד מול בעלי שררה באופן מכובד. רייגן היה ידיד לעם היהודי ולמדינת ישראל, וככזה רבים היו מוכנים לתת לו "הנחה" ולא לעשות עניין גדול מכך שבחר לעשות טובה לבן בריתו הלמוט קול, קנצלר גרמניה דאז. אבל ויזל לא היסס כשאמר לרייגן את המשפט המפורסם: “אדוני הנשיא, זה אינו מקומך. מקומך הוא עם קורבנות הס.ס".

תקרית זו קיבעה באופן סופי את דמותו של ויזל כסמל אוניברסלי לקרבנות סבל ורדיפות. במשך השנים הצליח לשרוד את הביקורת של אלו שעייפו מלראותו מפציע בכל פעם מחדש ומעמיד את כובד משקלו ויוקרתו למען מטרות שונות של זכויות אדם, תוך שהוא נואם בסגנון מיוסר שהיה סימן ההיכר המובהק שלו.

מגן העם היהודי

אבל יש עוד ממד אחד ב"קריירה" של ויזל שעליו הוא ראוי להכרה ולשבח. בשנותיו המאוחרות, ויזל התעלה הרבה מעבר לתפקידיו הקודמים כמְספֵּר שואה והפך לגיבורם של רבים שהם אדישים לגמרי להיסטוריה היהודית. בעידן שבו השאיפה המרכזית בחקר השואה היא "לשחרר" את הנושא מההקשר היהודי הספיציפי שלו ולהפוך אותו לעניין אוניברסלי, רבים ממעריציו ציפו ממנו שירחיק עצמו ממדינת ישראל וממטרות יהודיות יהודיות שהיו לא פופולריות בקרב קהילת "זכויות האזרח" בפרט. אך למרות שתמיד השתדל לבדל עצמו ממחלוקות פוליטיות כדי שיוכל לפנות ללא משוא פנים אל המצפון העולמי בכל פעם שהתרחש רצח עם במקום כלשהו – ויזל לא חדל מעולם מתמיכתו הגלויה בישראל ובזכותה להגנה עצמית, גם כשהדבר עלה לו בביקורת חריפה משמאל.

וכשם שלא הצליח לשכנע את הנשיא רייגן לבטל את ביקורו בבית הקברות בגרמניה, נכשל ויזל גם בנסיונו להשפיע על הנשיא אובמה לממש את הבטחתו לפירוק התשתית הגרעינית של איראן ולכפות עליה לסגת מאיומיה להשמדת ישראל. אבל, כפי שנהג בכל פעם שישראל עמדה תחת מתקפה, ויזל נותר נאמן למטרה העליונה של זכותם של היהודים למולדתם ותמך בבנימין נתניהו בנסיון לקעקע את מאמצי הממשל האמריקני לפייס את איראן.

במובן זה היה צפוי שאנטי-ציוני מרושע כמו מקס בלומנטל יבחר להמשיך ולנגח את ויזל גם אחרי מותו. ויזל תמיד ידע שמקומו לצדם של קורבנות הטרור, לא לצד הטרוריסטים או אלה החפצים בהשמדת ישראל. מדינת ישראל היא הגל-עד האמיתי היחיד לששת המיליונים וסמלו החי של העם היהודי החפץ בחיים.

אלי ויזל הקדיש את חייו לעיון במסתורין של ההישרדות כאשר העולם שהכיר כילד עלה באש והתמוגג בעשן הארובות של אושוויץ. אך מפעל חייו סייע להנציח את הזכרון ולהבטיח שהדורות הבאים לא ישכחו את מחויבותם להתייצב כנגד מי שמבקשים להמשיך את מה שהחלו בו היטלר וחבר עוזריו. בתקופה שבה, למרבה הצער, נמצאת שוב האנטישמיות במגמת עלייה בעולם כולו, אנו זקוקים יותר מתמיד לאלי ויזל ולדוגמא שנתן בחייו מהו אומץ לב ומהו מוסר.

יהי זכרו ברוך.