מתי ואיך הפכו מפקדי צה"ל למטיפים בשער

תפקידם של הרמטכ"ל, סגנו ואלופיו, הוא להבטיח את כשירות הגייסות ולקבוע נורמות לחימה. לשם כך עומדת לרשותם מערכת אוטונומית בעלת תקציב אדיר, הכוללת אגפים, מדורים, חוקים, מתקני תחזוקה והדרכה – בקיצור, עולם בפני עצמו. כללי הדמוקרטיה מחייבים גם יוצאי צבא להתייצב בחוד הביקורת והבקרה בסוגיות ביטחון בכלל, ובמה שנוגע לאופני תפקודו של הצבא בפרט. אלא שבמקום ביקורת, בחרו הללו לסייע ליורשיהם בפיתוח "מילון מושגים" להכלת כישלונות ולשחיקת נורמות לחימה, שכל בער יודע כי שחיקתן היא החלשת הצבא. אילולי שררו בתש"ח אותן נורמות הנשחקות היום חדשות לבקרים – סביר ואולי בטוח כי מדינת ישראל הייתה עדיין בגדר חלום.

קשה להבין את פשר "יציאתם מהארון" של אבירי צה"ל להטפת מוסר בזירה הציבורית, וחמור מכך – בהתייחסות ממוקדת אך ורק לסוגיה מוסרית של "חייל בודד". זוהי הסחת דעת מסוגיות מוסר ערכיות לא פחות, כמו הכשרה שגויה של הגייסות, וכמובן התעלמות מערך מוסרי שאין חשוב ממנו לצבא – לנצח במלחמה. לשם הסטת תשומת הלב מהחשוב יותר לחשוב פחות התגייסו לאחרונה שלושה רבי־אלופים במיל' – יעלון, אשכנזי וגנץ – ומאות בכירים במיל', לתמוך בסדרת החינוך שעובר הציבור תחת שרביטם של הרמטכ"ל וסגנו.

מהיכן נובעת התופעה הזו? כדי להבין את פשר שליטת הדבּרת כתחליף לעשייה, אפשר להיעזר, במעין 'הפוך על הפוך', בנאום שנשא יצחק רבין ז"ל – רב אלוף במיל', שר הביטחון וראש ממשלת ישראל. וכך אמר רבין בטקס סיום מחזור במכללה לביטחון לאומי, זמן קצר לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב־1992:

לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום־יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא בסדר: יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום.

ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חבר'המנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עלי', הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה'חפיף' היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד 'לא בסדר'.

לכאורה, כל מילה בסלע. אלא שלמעשה נשמעים הדברים כאילו נאמרו מפיו של מטיף בשער ולא מפיו של מפקד. רבין, למרות מעמדו כמפקד העליון של צה"ל, בחר בדברי כיבושין, כאילו מדובר בסוגיה מתחומי הנימוסים וההליכות. אך מה שקהל מן הסוג הזה באמת צריך לשמוע הוא הנמקות טרם פקודה, למניעת שפיכות ודמים מעל ומעבר לנדרש. הדברת הריקה הייתה אז, והיא נשמעת גם היום מפי הרמטכ"ל וסגנו.

מנהלים מלחמה ברמת הגדוד

כמי שעוד במהלך שירותו בקבע קיבל מנדט רשמי מהרמטכ"ל להכין ולהציג תוואי פעולה שונה מהקיים, עמדתי כבר בתחילת הפרויקט על כך שהפיקוד הבכיר מאז תחילת שנות החמישים בחר בתוואי הפעלה שגוי ומתעתע. כישוריהם ומסירותם המוחלטת של החיילים והמפקדים אינם מנותבים כהלכה. אותם מפקדי גדודים ויחידות מיוחדות, המצטיינים באומץ לב ובדבקות ללא פשרות במשימתם, בולטים לרעה בפעילותם כתתי־אלופים, אלופים ורבי אלופים. הדבר מצביע על חסך מובנה בתהליכי הכשרתם של המפקדים, ועל תהום שלא גושרה כהלכה במעבר מדרג הפיקוד על גדוד להנהגת מערכות משולבות מדרג החטיבה בואכה המטכ"ל.

לא בכדי ניהול הצבא במלחמות נראה תואם לדפוסי הפעלת גדוד. דהיינו, הקרב החטיבתי נחזה כלחימה נפרדת של שלושה גדודים. כך בדרג האוגדה, הגיס, הפיקוד המרחבי והמטכ"ל. למרבה הצער, למעט קריאת תגר והצבעה על הבעיה, לא נמצא עד היום מי שיחקור את פשר התהום הפעורה, כל שכן לתכנן גשר יציב מעליה. מחצית מתקופת שירותם של קציני היבשה בקבע מתבצעת במסלול החיילי: חי"ר, שריון, יחידות מיוחדות, הנדסה, תותחנים וכדומה. כך שמבחינת אלה העתידים לעמוד בראש הצבא, לקחי הקרב המשולב, הבין־חיילי והבין־זרועי, אינם חלק מהתפריט שעל סדר יומם, אפילו לא מנה מזערית.

לפגע הקודם נלווה אחד נוסף, הנובע מתפיסת אימונים קלוקלת ומזיקה שבה תרגול עוצבה מהווה בעיקר "בוחן מפקד". לא אלאה את הקורא בנזק הנגרם למתאמן בדרך זו, ואציין רק אחד מתוצריו היותר מזיקים – רתיעה מובנית מהפעלת כוח אורגני גדול, בודד או משולב, במאמץ גדול יותר.

והנה עוד נקודת תורפה דומיננטית של צה"ל שלנו: כפי שמוכר וידוע, בית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם) משבלל (ראה מילון צה"ל) את דעת חניכיו בתורת עבודת המטה. היא כשלעצמה נכונה, אלא שכאילו במעשה שטן, בכל המלחמות קשה עד בלתי אפשרי למצוא קשר בין תורת עבודת המטה הכתובה לאופני מימושה בפועל.

את הסיבה לכך ביאר סא"ל אורי שמחוני (קצין מודיעין של פיקוד צפון במלחמת יום הכיפורים, לימים אלוף וראש מחלקת הדרכה) בעדותו בפני ועדת אגרנט, וכך אמר: "תורת עבודת המטה רלוונטית לתרגילים ולפו"ם, במלחמה זה אחרת!". אכן, קשה ובעצם בלתי אפשרי לפסול את קביעתו של שמחוני, מהטעם הפשוט: אותו פגע רע, שבגינו שילמה ישראל מחיר עתק ומיותר בדם ובדמים, השתקף במלחמת שלום הגליל, לאחר מכן במלחמת לבנון השנייה, עובר לעופרת יצוקה, משם למבצע עמוד ענן, וכמובן במבצע צוק איתן.

מכל חבריי לשירות בקבע, אלופים בתחומים ספציפיים כמו שריון, חי"ר, ארטילריה, אוויר וים, זכיתי במנדט לתכנן ולהעמיד לצה"ל אלטרנטיבה להפעלתו בימי שגרה. ביום שבו נשבעתי לצה"ל נשאתי על כתפיי רובה צ'כי מעידן של פעם, מה שהקשה עליי שלא להתרשם מהעוצמה המגולמת בארסנל של צה"ל. אלא שתוך כדי נבירה בסוגיות לעומקן נחשף בפניי חסם אדיר ממדים ועתיר נזק. את השיטות והדרכים להסרתו העברתי למטכ"ל, אלא ששם לדעתם "יודעים הכול". הם יתמידו מן הסתם בדרכם הנוכחית, עד "שידעו כי אינם יודעים". לאחר מכן, הבטחה שלי, יבוא המפנה.

_________

אמציה (פצי) חן הוא תת־אלוף במילואים