מאחורי התאבדותו הטראגית של אב שכול על קבר בנו שנפל בלבנון, מסתתרת סאגה משפטית בעלת השלכות חשובות לימינו: לוחמים בפעילות מבצעית צריכים להיות חסינים מתביעות פליליות
ביום שישי שעבר דיווחו כלי התקשורת בישראל על מקרה צובט לב: אריה בר־נתן, ממייסדי היישוב מצפה־יריחו ואביו של סמל חיים בר־נתן ז"ל, שם קץ לחייו מעל קבר בנו 24 שנים לאחר שהבן נהרג בפעילות מבצעית בדרום לבנון. מלבד הממד האנושי והטראגי שבדבר, בין היתר מכיוון שבר־נתן ז"ל היה בן יחיד להוריו, מותו במהלך פעילות מבצעית מגלם זווית שעשויות להיות לה השלכות דווקא לפרשה אקטואלית אחרת – משפטו של החייל היורה מחברון, אלאור אזריה.
תחילת הפרשה ביום חורפי במיוחד של דצמבר 1992. כוח של 12 לוחמי גולני, בהם בר־נתן המנוח, יצא לאחר רדת החשכה ממוצב ריחן למארב בדרום לבנון. הדרך למארב חייבה מעבר באפיק ואדי שבאותה תקופה זרמו בו מי נחל סמוך. לנוכח תוואי השטח הקשה ומזג האוויר הסוער החליט מפקד הכוח, סגן־משנה יהושע שדיאל, לסטות מטרים ספורים מהערוץ. בר־נתן צעד בעקבותיו, אך בעקבות החושך הכבד ותנאי מזג האוויר הקשים, חיילים אחרים איבדו קשר עין עם המ"מ שדיאל ועם בר־נתן. רב"ט א', אחד מאותם חיילים שניתקו מגע וששימש כקלע של הכוח, זיהה דמות שאותה חשב למחבל וירה לעברה שני כדורים. בדיעבד התברר כי היה זה בר־נתן ז"ל, שנהרג בשוגג מהירי של רב"ט א'.
באופן חריג הוחלט לפתוח בחקירת מצ"ח בעקבות האירוע הטראגי. במהלך החקירה התברר כי בשלושת ימי האימונים שקדמו למארב הבהיר מפקד הפלוגה כי במקרה של זיהוי דמות חשודה יש לפתוח תחילה בנוהל מעצר חשוד, לפני ביצוע ירי. כאמור, רב"ט א' לא מילא אחר הוראות המ"פ וירה למוות בבר־נתן ז"ל.
בחקירת האירוע מטעם פרקליטות פיקוד צפון נמתחה אמנם ביקורת על החלטתו של שדיאל לסטות מן הערוץ אל המדרון מבלי לתת על כך הוראה מוקדמת לחיילי הכוח, אך נקבע כי "אין לראות בפעילות זו של שדיאל משום התרשלות, אלא, לכל היותר, טעות בשיקול הדעת". כשל נוסף שחקרה הפרקליטה נגע להליך פינויו של בר־נתן, שלא נקשר לאלונקה ועקב כך נפל ממנה, ועירוי דם שהוא חובר אליו ניתק ממקומו. הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, אורי שהם, שנכנס לתפקידו בעיצומה של הפרשה, ציין אמנם כי הימנעותו של שדיאל מלוודא כי בר־נתן ייקשר לאלונקה מהווה לכאורה "עבירה של התרשלות במילוי תפקיד" על פי הדין הצבאי, אך בתוספת חשובה במיוחד הדגיש כי פרקליטת פיקוד צפון נמנעה מהעמדתו של שדיאל לדין והסתפקה בהערה פיקודית, "בשל העובדה כי מדובר בהתנהגות רשלנית, לכאורה, במהלך פעילות מבצעית".
סוגיה מרכזית נוספת, בעלת קווי דמיון רבים לפרשת אזריה, נגעה לשאלה האם יש להעמיד לדין את רב"ט א' – החייל שירה בשוגג בבר־נתן ז"ל. הפרקליטה הגיעה למסקנה כי אין להעמיד את החייל לדין משום שעומדת לו ההגנה של "טעות בעובדה", שהגדרתה שונתה במרוצת השנים ל"טעות במצב הדברים" – מאחר שהוא חשב כי הדמות שניצבת בפניו היא של מחבל המבקש לפגוע בו ובחבריו. "לדעת הפרקליטה", ניתח הפצ"ר לשעבר שהם, "מדובר בטעות כנה וסבירה", ולכן הורתה על סגירת התיק. טיעון מסוג זה יכול גם לעמוד גם להגנתו של אזריה.
חוות הדעת של פרקליטת פיקוד צפון אושרה בידי הפרקליט הצבאי הראשי באותה תקופה, תא"ל אילן שיף. הוריו של בר־נתן ז"ל סירבו לקבל את חוות הדעת של הפרקליטות הצבאית, ודרשו להעמיד לדין שדרה רחבה של מפקדים שלטענתם אשמים במות בנם – החל ממפקד פיקוד צפון ומח"ט גולני, דרך המ"פ ומפקד הכוח סג"מ שדיאל, ועד החייל היורה, רב"ט א'. ההורים טענו כי האחריות למות בנם רובצת על מפקד הכוח, מאחר שהוא סטה מתוואי הדרך שנקבע מראש.
מחפשים אשמים
דרישת הוריו של בר־נתן המנוח להעמיד לדין פלילי את כלל המעורבים לטענתם במות בנם, זכתה לרוח גבית חזקה במיוחד מהיועץ המשפטי לממשלה באותה תקופה, מיכאל בן־יאיר. בן־יאיר, שכיהן כיועמ"ש בשנות אוסלו (1997-1993, התפטר זמן קצר לאחר שנתניהו עלה לשלטון), נחשב לסמן שמאלי קיצוני אפילו ביחס למוסד פרוגרסיבי כמו היועץ המשפטי לממשלה. בתקופתו כיועץ משפטי הוא כתב חווֹת דעת התומכות בהטלת מגבלות על השב"כ בהפעלת לחץ פיזי מתון על נחקרים, קביעת משפט שווה במעצרים מנהליים בשטחי יש"ע בין יהודים ללא יהודים, הכרזה על הארגונים הכהניסטיים כארגוני טרור, ושחרור המרגל מרקוס קלינברג למאסר בביתו במקום בכלא.
במאמר שפרסם ב'הארץ' חמש שנים לאחר סיום תפקידו כיועמ"ש הביע בן־יאיר תמיכה בסרבנות שירות בשטחים, וטען כי לאחר מלחמת ששת הימים הפכה החברה הישראלית ל"חברה קולוניאלית… השלטנו משטר של אפרטהייד בשטחי הכיבוש מיד עם כיבושם".
כיום משמש בן־יאיר כחבר במועצה הציבורית של ארגוני השמאל הקיצוני 'בצלם', 'יש דין' ו'הקרן החדשה לישראל'. באפריל 2013 טען בן־יאיר כי ההתנחלויות הישראליות בשטחים הן "המעשה המרושע והאווילי ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השנייה", לדבריו אפילו יותר מרצח העם בדארפור, שבו נטבחו כזכור קרוב לחצי מיליון בני אדם. לפני כשנתיים, במהלך מבצע 'צוק איתן', כתב בן־יאיר בפייסבוק כי ישראל "ביימה" הפרה של הפסקת האש בידי חמאס, "כדי שתוכל לחסל את מוחמד דף".
בימיו כיועמ"ש לממשלה, ובניגוד לדעת הפצ"ר באותה תקופה, החליט בן־יאיר להקים צוות בדיקה לבחינת אירוע מותו של בר־נתן ז"ל. צוות הבדיקה הסכים עם טענת הוריו של בר־נתן, והגיע למסקנה כי סג"מ שדיאל אשם בגרימת מותו של בנם. לדעת חברי הצוות, היה על שדיאל "לצפות את חומרת הסיכון הטמונה בסטייה (מתוואי הדרך המקורי, ג"צ), ואת האפשרות הסבירה שייווצר נתק בין חיילי הכוח ותיפתח אש בשוגג, ביניהם".
במקביל ניקה הצוות את המ"פ מאחריות פלילית אך המליץ לנקוט בהליך משמעתי נגדו, והמליץ שלא להעמיד לדין את החייל היורה רב"ט א'. "אין דרך משפטית", נכתב בדו"ח המסכם של צוות הפרקליטים, "להלין על רב"ט א' על כי פתח את נצרת רובהו וירה אל עבר הדמות, אותה זיהה, בטעות, כמחבל". עתירה של הורי בר־נתן לבג"ץ נגד החלטת בן־יאיר שלא להעמיד לדין את המפקדים הבכירים ואת החייל היורה נדחתה בידי נשיא בית המשפט העליון באותה תקופה, אהרן ברק.
המלחמה הפרטית של מיכאל בן־יאיר
מנגד, הפצ"ר אילן שיף חלק על עמדת צוות הפרקליטים כי יש להעמיד לדין את שדיאל, וטען כי גם אם מפקד הכוח התרשל, "הרי מדובר בהתרשלות מזערית ללא קשר סיבתי לתוצאה הקטלנית", ומכיוון שמדובר ב"התרשלות במהלך פעילות מבצעית בלבנון, אין מקום להעמדתו לדין". מלבד המחלוקת המהותית, הפצ"ר גם סבר כי אין זה בסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה להורות לפרקליטות הצבאית להגיש כתב אישום לבית דין צבאי.
בספרה 'בשם החוק' מתארת דינה זילבר, המכהנת היום כמשנה ליועמ"ש לממשלה, את האווירה ששררה בלשכת היועמ"ש כאשר בן־יאיר וצמרת הפרקליטות התכנסו כדי להכריע בסוגיית העמדתו לדין של שדיאל. "כל אחד מהדוברים", כתבה זילבר, "גרס בתורו כי יש לדחות את הערר שהגישה משפחתו של חיים בר־נתן ז"ל… 'לדחות', 'לדחות', 'לדחות' – נשמעה התשובה האחידה מפי כל המשתתפים. אפילו הפרקליט שהכין את חוות הדעת המקדמית בפרשה ושסבר בתחילה כי דווקא יש מקום להעמיד את סג"מ שדיאל לדין, אמר שהוא כבר לא בטוח בהמלצתו הראשונית".
לתדהמת הנוכחים, ובניגוד מוחלט לדעת הנגד שהובעה פה אחד, החליט בן־יאיר לקבל את ערר המשפחה ולהעמיד לדין את סג"מ שדיאל. מדהימה לא פחות מהחלטתו של בן־יאיר היא שורת המחמאות שמרעיפה זילבר, כיום האדם השני בחשיבותו במשרד היועמ"ש לממשלה, על היועמ"ש לשעבר. לדברי זילבר, החלטתו של בן־יאיר להעמיד לדין את שדיאל מסמלת את ה"עצמאות המחשבתית" שייחדה את תקופת כהונתו של בן־יאיר, המתואר על ידיה כיועמ"ש ש"דבק בעקרונותיו".
בחוות הדעת שכתב בן־יאיר הוא טען כי למרות העובדה שמותו של בר־נתן ז"ל התרחש במהלך פעילות מבצעית, אין למ"מ "חסינות מלאה ומוחלטת מפני נקיטת אמצעי משמעת פלילי". היועמ"ש דאז הרשה לעצמו להיכנס לקרביים של ההחלטות המבצעיות להן נדרש מפקד בשטח בתנאי מזג אוויר קשים במיוחד, כשטען כי שדיאל, שעמד בראש הכוח, "כשל ביצירת האיזון הנכון בין ההיבט המבצעי שלשמו הופקד על חייליו לבין חובתו לשמור על חייליו מכל משמר ולהשיבם בריאים ושלמים לבסיסם". בן־יאיר אף קבע כי בשל העובדה ששדיאל היה קצין צעיר ש"טרם גיבש החלטה לקשור את עתידו לצבא", צעדים פיקודיים נגדו אינם מספקים ולכן ראוי להעמיד את שדיאל, שבינתיים השתחרר מהצבא, לדין פלילי בבית משפט צבאי בגין עבירת התרשלות.
הפרקליטות הצבאית ניצחה את היועץ המשפטי
בתום מלחמת התשה הדדית בין הפרקליטות הצבאית לבן־יאיר, ביטל בית הדין הצבאי את כתב האישום נגד שדיאל בטענה כי היועמ"ש לממשלה איננו מחזיק בסמכות לכפות על הפצ"ר הגשת כתב אישום נגד חייל בבית דין צבאי, בניגוד לדעתו של האיש מספר אחת במערכת המשפט הצבאית.
בעקבות פרשת שדיאל השתרר נתק בין הפרקליטות הצבאית ובין משרד היועמ"ש לממשלה, שנמשך עד עזיבתו של בן־יאיר. פרופ' רות גביזון תיארה את המאבק בין שני הגופים בפרשת שדיאל כ"התנגשות חזיתית… שהיועץ המשפטי לממשלה יצא בה בשן ועין, ושהיה ראוי להימנע ממנה". בפרשת שדיאל, קבעה פרופ' גביזון, "הגנה המערכת הצבאית בהצלחה על האוטונומיה שלה מפני היועץ המשפטי". אפילו פרופ' מרדכי קרמינצר, שאיננו חשוד כאיש ימין, טען כי מאחורי תביעתו של בן־יאיר להעמיד לדין פלילי את שדיאל עולה "שאלה של שוויון בפני החוק, וגם בעיה של הגינות. אם התכוון היועץ לקבוע שינוי במדיניות, היה עליו קודם להודיע על השינוי ורק אחר כך ליישם אותו". פרופ' קרמניצר הוסיף כי לבן־יאיר לא הייתה סמכות להורות לפצ"ר להעמיד לדין חייל בבית דין צבאי, ולמעשה "היועץ לקח כאן סמכות שאין לו".
הלהט חסר המעצורים של היועמ"ש בן־יאיר להגיש כתב אישום נגד שדיאל בפרשת מותו של בר־נתן ז"ל העלה בקרב לוחמים באותה תקופה חששות כבדים כי מעתה והלאה תרחף מעליהם עננה פלילית במקרים של כשלים מבצעיים. קצין מילואים ששירת בתפקידי שדה בעת שהפרשה נדונה בבתי הדין נזכר כיצד האלוף במיל' יאיר נווה, אז ראש מבק״א (מפקדת בקרת איכות) יבשה – הגוף האחראי על תחקור והפקת לקחים מתאונות אימונים ותאונות מבצעיות בצבא היבשה – עדכן אותו ואת חבריו בפרטי התחקיר.
"הקלע חרג מנהלי הפתיחה באש כפי שהונחה בתדריך", משחזר המ"פ לשעבר את מסקנות התחקיר הצבאי, "והסטייה של הכוח מנתיב הערוץ הייתה בגלל טרסה שהתגלתה בשטח – עובדה שמאירה את עמדתו של בן־יאיר באור מופרך". המ"פ לשעבר מגולני מעיד כי "הרוחות בקרב הקצונה בדרגי הביניים סערו: אמרנו נחרצות שלא ייתכן שקצין המוביל כוח על אדמת אויב יהיה חשוף לתביעה פלילית בעקבות מקרים שקורים בערפל הקרב".
הפסיקה נגד העמדתו לדין של סג"מ שדיאל, שזכתה להד תקשורתי גבוה במיוחד בזמנו, נועדה לקבע את מעמדם של קצינים ולוחמים כחסינים מפני הדין הפלילי בעת פעילות מבצעית ולחימה – כמובן כל עוד לא עולה חשד ברור לביצוע מכוון של פשעי מלחמה. בנוסף, התחקיר המבצעי המעמיק, שבוצע גם בשרשרת הפיקוד וגם על ידי מבק"א יבשה, אפשר לפצ"ר באותה תקופה, אורי שהם, להתנגד על בסיס עובדתי מוצק ומקצועי להעמדתו לדין של שדיאל.
הלקח נעלם כלא היה
במקרה של אלאור אזריה, כל אותם תחקירים מקיפים ומעמיקים פשוט לא התבצעו. שיא האבסורד היה היעדרו של אזריה מה"תחקיר" המבצעי הראשוני של האירוע. המ"פ של אזריה הודה בעדותו כי הכוונה המקורית היתה לסגור את הפרשה בהערה משמעתית לאזריה, וכי הסיבה היחידה שהוא מועמד כיום לדין פלילי היא הסרטון של "בצלם" – שמציג רק תמונה חלקית של המצב בשטח.
בשורה התחתונה, פרשת אזריה זוכה אמנם להד תקשורתי וציבורי נרחב, אך עד היום לא נערך לה תחקיר מבצעי יסודי לפי הסטנדרטים הצבאיים המקובלים, כדי לברר מה באמת התרחש בעת הירי של אזריה במחבל. לא מן הנמנע כי אם הדרג הפיקודי כיום היה נוהג כפי שנהגו מקביליו לפני למעלה משני עשורים בפרשת שדיאל, חוויית המשפט הפלילי היתה נמנעת מאזריה. אך תחקיר מבצעי מעמיק ומקיף לא התבצע, ומשם הדרך לעיוות דין קצרה מתמיד.
"צה״ל ניצַל בפרשת שדיאל", אומר קצין המילואים, "אבל לקח הפרשה הזו נשכח. התחקיר של שדיאל היה בזמנו אבן יסוד במסד המקצועי הצבאי, עם המסקנה שלא מעמידים לדין פלילי לוחמים בגין טעויות מבצעיות. לבי עם משפחת בר־נתן ועם האב השכול שלבו לא עמד בנטל, אבל כמדינה חפצת חיים, בית הדין הצבאי פעל נכון כשהחליט שלא להעמיד לדין את שדיאל. עצוב שהתקדים החשוב והלקח החיובי של אותה פרשה נעלם כלא היה במקרה של אזריה".
מה אתם רוצים לשדר לחיילים? שאין שום גבול? שהם יזכו לחסינות ממשפט על כל מעשה שלהם? חייל צריך לדעת שיש לו גיבוי מהמערכת במקרים של טעות או תקלה אבל הפרת פקודה תגרור עונש. וכמובן שהדמיון בין שני המקרים קלוש.
לא אמרו שאין שום גבול:
"לא ייתכן שקצין המוביל כוח על אדמת אויב יהיה חשוף לתביעה פלילית בעקבות מקרים שקורים בערפל הקרב"
"כמובן כל עוד לא עולה חשד ברור לביצוע מכוון של פשעי מלחמה."
לא אמרו שאלאור אזריה לא צריך לעמוד לחקירה, אמרו שלא נעשה תחקיר צבאי, שישמש כדי להחליט האם יש מקום להעמיד אותו לדין. כמו כן, בגלל שפעל תוך כדי פעילות מבצעית, הוא צריך לקבל את גיבוי המערכת, כמו במקרים אחרים.
כן, אין גבול לצורך להגנה על המדינה והאזרחים שלה, וכן, גם חיי החיילים קודמים לאויב מכל סוג שהוא בכל סיטואציה שהיא. תכניסו את זה טוב טוב לראש.
מכך יובן שאין מדובר באישור לצאת בבוקר אחרי ארוחה דשנה ולחפש מטרות כדי לירות בהם לשם הנאה. לא אנחנו לא מתדרדרים בשום צורה ואופן לחיילי הרייך הגרמני. רחוקים מכך כרחוק הקוטב הדרומי מהצפוני.
אני רוצה לשדר לערבים שמחבלים הם בני מוות, ולחיילים אני רוצה לשדר שאם יש ספק אז אין ספק וחייהם קודמים לחיי האויב
סיגלית, מתי פעם אחרונה יצאת לפעילות מבצעית, למארב בליל חורף ורטוב מגשם דק שמקפיא את הגוף? מי שמך ליהות המומחית לעניני צבא – רק בגלל שאת משתייכת למחנה של ה"יודו-נאצים",(בעבר נקראו בטעות שמאלנים – אלה שהקימו את המדינה ולא הורסים אותה כמוכם) שמגינים כל הזמן על שותפיהם הערבים-הנאצים, שבדיוק כמו הגרמנים-נאצים, רצחו יהודים – לא בגלל ההתנחלויות – אלא בגלל שהם יהודים. ועושים את זה כבר יותר מ-150 שנה – כשעוד לא היו התנחלויות.
למה שלא תעברי לברלין – יש שם קהילה גדולה של החברים שלך, תצטרפי אליהם ותקימו שם מדינת כל אזרחיה – החלום הרטוב של המחנה הארור שלך!
עונש צבאי שונה מאוד מדין פלילי, ועובד ע"פ כללים שונים לגמרי.
לסיגלית,
תמיד יש מצבים בהם הוראות הבטיחות נוגדות את מה שיש בשטח ואפילו יכולות להביא לסיכון חיי אדם.
כך זה במצב לחימה.
לא תמיד נכון להעניש את מי שטעה במהלך ארוע מלחמתי, כתוצאה מעייפות / חסר בנתונים (כפי שכתוב במאמר לגבי טרסה שלא היתה ידועה קודם לכן) / חישוב שגוי של נתוני הכוח מול נתוני השטח מול נתוני האויב וכו'.
להקפיד על פקודות בטיחות זה נכון והכרחי, אולם במצב לחימה השכל הישר צריך להיות בעדיפות על הפקודות. ואת שניהם היה חסר אצל המפקדים בשטח בעת הארוע עם אלאור, ולכן אלאור נאלץ להפעיל את השכל הישר שלו, וטוב שעשה כך.
זו לא הפעם הראשונה, ולדאבוני גם לא הפעם האחרונה, שמפקדים בכירים מזלזלים בפקודות ומאבדים את השכל הישר, ומי שנפגע הם דוקא הזוטרים.
אני מאחל לך שלא את ולא בני משפחתך תיאלצו להיות במצב לחימה שמחייב החלטה של מיליונית השניה לגבי אופי ועצמת הפעולה הנדרשת.
המאמר הזה הוא מאמר פשיסטי קלאסי.
על טעויות משלמים, ואם אנשים נזרקים מעבודתם בגין טעויות הרבה פחות חמורות, אין שום סיבה שחייל שהוא רוצח בשוגג ימשיך ולו יום אחד בתפקידו.
כל חייל שגרם למוות של חייל אחר/של יהודי צריך לתת את הדין על כך.
בין זה לבין פגיעה בטעות באזרח מאזרחי האויב אין ולא כלום.
יוני, ההתלהמות הפשיסטית שלך לא משכנעת
אני מבין את מה שאתה אומר, אך
במערכת המשפט הישראלית נשפטים על הכוונה הפלילית ולא על התוצאה של המעשה
זה בדיוק ההבדל בין רצח, הריגה, הריגה ברשלנות, זיכוי
לפי ההגיון שלך, על נסיון רצח שכשל לא צריך להענש כי לא קרה כלום.
טענתך לגבי פיטורין במקומות עבודה רלוונטית לחייל עזריה רק אם אתה טוען שהיתה רשלנות מיקצועית באופן תיפקודו. הטענה של ההגנה שלו היא שלא היתה רשלנות מיקצועית, כי הוא חשב שהמחבל עדין מהווה מקור סכנה לו ולעמיתיו. אותו דבר לגבי חייל שיורה בשגגה בחייל אחר בגלל זיהוי שגוי.
אני מסכים שטענה על רשלנות מיקצועית צריכה להיות מופנית למפקדיו של עזריה, שלא ניהלו את זירת הארוע בצורה מיקצועית, והם אלו שצריכים להיות מודחים מתפקיד פיקודי
אתה כותב שטויות.
א. חייל אינו "עובד". הוא משרת מתוך חובה. זה שביצע (כביכול) טעות או פשע אינו מצדיק לפטור אותו מחובתו – מה שיתפרש לאנשים מסוימים כעידוד ושכר לעונש! להיפך. במידה והחייל פישל, עליו להחזיר לנו על הטעות שביצע.
ב. לצבא יש מערכת משפט משלו, ואין הצדקה לעירוב מערכת המשפט האזרחית הפועלת בהקשר שונה לגמרי ב99.9% מהמקרים.
תגיד לי אם הבנתי נכון: הצבא נוטה לזנוח את הוראות פתיחה באש.
הרווח: פחות מחבלים שיימלטו, פחות מחבלים ייתפסו בחיים
המחיר: יותר הרוגים מירי על כוחותינו
ליבי עם הוריו של בר־נתן. ליבי עם כל הורה ששולח את ילדו לקרבי ויודע שהממשלה מעדיפה מחבלים מתים גם במחיר של חיילים משלנו מתים
במלחמה מתים אנשים. צבא בהגדרתו אינו קייטנה שבה כולם חייבים לחזור הביתה בשלום בסוף כל יום. זה אירגון לחימה שבהגדרה מקריב את אנשיו כדי להגן על שאר האזרחים. אז כן, הממשלה מעדיפה *בחלק מהמקרים*, בהתאם לשיקולים מדיניים ומבצעיים והמלצות אנשי מקצוע בדרגים השונים, להקריב מחיילינו כדי להשמיד חיילי אויב. צבא לא יכול לתפקד ולעשות את העבודה שלשמה הוא הוקם בלי שתתקיים האפשרות הזו, הרי בכל פעילות מבצעית מישהו עלול להיפגע.
אמרנו לך – לא, לא הבנת נכון. הבנתך מעוקמת ומעוותת, כרגיל.
צריך להפסיק לגרור את שדה הקרב לזירה המשפטית. נקודה. לא משנה מה! תנו לחיילים להילחם. בשביל זה שלחתם אותם. קחו בחשבון שיהיו טעויות. המטרה שיהיו כמה שפחות טעויות. את זה עושים באמצעות תחקיר מבצעי, גם בשלב האימונים וגם אחרי הקרב – על מנת להפיק לקחים. המדינה לא יכולה גם לשלוח חיילים לקרב, וגם להעמידם לדין. זה לא מוסרי. זה זועק לשמיים בחוסר הצדק. וזה יהרוס את האמון בין החיילים לבין עצמם, בין חיילים למפקדים ובין הצבא למדינה. לבעיות משמעת וטעויות יש פתרונות אחרים – לא משפטיים
זה לא נושא האשכול, אבל לדעתי התחקיר הצבאי- שכולם כ"כ קנאים אליו וחרדים מהשחתתו או ביטולו ע"י תהליך הבירור המשפטי- ממש לא עבד כאן;
והראיה- ריבוי מקרי הדו"צ אח"כ ברצועת הביטחון; כולל במתארים דומים מאוד למקרה של בר-נתן ז"ל (ירי בתוך כוח או בין כוחות משנה בעת תנועה למארב או בעת קיפולו).
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-80189,FF.html
מקרים שאפשר היה למנוע ע"י:
– הקטנת הכוחות (צה"ל נע בכוחות של 10 חיילים לפחות- החיזבאללה בחוליות של 2-3 לוחמים)
– שיפור קטן באמצעים: אמצעי ראיית לילה ומכשירי קשר אישיים (ווקי-טוקי ברמה אזרחית).
– הקטנת מספר המארבים (כפי שעשה אח"כ צ'יקו תמיר כמח"ט מרחבי)
במקום זאת, התחקירים התרכזו כניראה באיתור נוהל שהופר ובהאשמת "הגורם האנושי". עצוב.
הבן יאיר הזה, לא השתן עלה לו לראש. השלפוחית שלו שם.
אני לא רואה כאן גיבוי לחיילים אלא מאבק על טריטוריות בין המשפטנים האזרחיים והמשפטנים הצבאיים כשבנתיים אנשי הצבא מחכים בכניעות לציוויים של הוד קדושתם.
צחנת מיכאל בן יאיר פרקליט השטן עדיין מסריחה למרות הזמן שחלף, אך כללית אינני יכול להיזכר בתקופה כך כך עלובה של הצבא כמו כעת בימי אייזנקוט וחבורת הזבל שמסביבו, וזה תוך זמן קצר מאוד לאחר שהאייזנקוט הזה, שבהופעתו ובמעשיו ממש מגלם את דמות החייל המקצועי האולטימטיבי, נקלע על לא עוול בכפו לתפקידו. פשוט אות קלון לצבא. מענין ומסקרן על מה ועל שום מה ובגלל מה ומשום מה הוא קיבל אות הצטיינות מצבא ארצות הברית שבעבורו זכה לטיול חינם הכל כלול לארצות הברית . מה היו מפעלותיו הדגולות העלומות שאנו לא ידענו עליהן אך צבאו של אובמה (אוי לה לאותה חרפה) ידע.
כמי שהכיר את אייזנקוט עוד מתקופת היותו מח"ט, אין לי אלא להצטרף לדעתך…
לא יפה לנצל טרגדיות כדי לקדם אג'נדה
נכון. ספר למשפטנים. אולי יקשיבו לך.
נכון. ספר למשפטנים. אולי יקשיבו לך.
אכן נורא ואיום העמדה לדין של חייל בגלל הריגת מחבל צמא דם!
אלאור אזריה, משפט ראווה ראשון בישראל נגד הציונות
מרדכי ליפמן
הסמל אלאור אזריה עומד לדין באשמת הריגתו לכאורה של עבד אל פתח א – שריף. המשפט המתנהל עכשיו בביה"ד הצבאי ביפו, מושך אליו תשומת לב רבה מאד, מרתק אליו את כל גווני הקשת הפוליטית, מסמן היום את קו ההפרדה בין חלקי האוכלוסייה השונים. על פי חזות החברה הישראלית – יהודית דהיום, כל חלק באוכלוסיה, אם לימין ואם לשמאל, מגדיר את עצמו על פי יחסו אל החייל ואל משפטו.
מיד עם פתיחתו התברר כי הבמאים של משפט הראווה הזה חטאו בכך שפגעו באחד מכללי היסוד של ההליך המשפטי: אל תזהמו אותו! שימרו על כללי ה"סוב יודיצה". אלא שהם, הבמאים והמתכננים, לא משפט הם רצו, אלא הרשעה מראש. ואם משפט, סברו כנראה שם למעלה, אזי כזה שיהא משפט ראווה מבוים היטב. כך נגררה חלק מהקצונה בצה"ל ליצירת פגימות קשות בעצם התהליך המשפטי, שאמור כידוע להיות נקי וצח כשלג. כך כשלו במאי המשפט כאשר "גייסו" למילואים, וזימנו לעמדת התביעה, תמורת 700.000 ₪, פרקליט בכיר, סא"ל נדב ויסמן, בעוד שלהגנת החייל היורה לא הוקצב מאומה. הוריו בסיועו של חה"כ לשעבר שרון גל, נרתמו למבצע התרמה (שהצליח), לגביית כסף מהציבור, למימון הגנתו.
עוד בטרם נפתח המשפט כבר קבע שר הביטחון כי ה"חייל סרח". אם אכן הוא סרח, הפכה אפשרות זיכויו של החייל לבלתי אפשרית, משום שפס"ד מזכה, מיד יטיל אשמה כבדה בדרגי הצבא הבכירים וקודם לכל בשר הביטחון לשעבר….
למעשה מתמודדים בסצינה המורכבת והמיותרת הזו, שני כוחות מרכזיים: ההתייפייפות של כל השרויים עד לצווארם בפוליטיקלי קורקט. הנושאים עיניהם למסלול הפוליטי, אלה שאינם מסוגלים להעמיק בחקר צפונות נפשם של הנלחמים למענם בשטח הבוער, ואלה המחזיקים עדיין (עדיין?) בשולי גלימתה המרוטה של התנועה הציונית, וממאנים להיפרד ממנה, למרות הכוחות הרבים המנסים לקרוע אותה מידיהם, כדי להשליכה לאשפתות.
משפט אלאור לא אמור היה להוולד מלכתחילה. ומשנולד, על פי רוח העיוועים של אותה התייפייפות האוחזת בצה"ל ובעוסקים בביטחון, הוא לא אמור היה להתנהל במתווה הנוכחי שהתוו לו מפיקיו, קרי התביעה הצבאית, ושר הבטחון היוצא, משה בוגי יעלון. יעלון, שאבדו עשתונותיו וגבר כעסו, לנוכח הקלות הבלתי נסבלת של הוויתור עליו מצד רה"מ, סבר כי המשפט בא לו כמתת שמיים לאישור צדקנותו החדשה. אישור הברית שביקש לכרות עם כוחות השמאל בחברה ובפוליטיקה, ונטישת הימין, נראו לו כהזדמנות פוליטית שבהישג יד. כפי שאכן קרה.
לפני כשנה ירה מפקד החטיבה המרחבית בנימין, אל"מ ישראל שומר, בנער ערבי, מוחמד אל-כסבה, בן 17 סמוך למעבר קלנדיה. הנער יידה אבנים לעבר מכוניתו. הירי בוצע כאשר הנ"ל כבר היה במנוסה (ועל כן הוא נפגע בגבו). והרגו. המח"ט לא פעל על פי הוראות הפתיחה באש, אולם גורמים שונים בפיקוד הצבא שיבחו את תגובתו של המח"ט ואף ציינו כי הוא נהג כראוי.
כאשר ירה שומר במיידה האבנים, לא היה חשש כי הוא יחזור ויתקוף את המח"ט. לעומת זאת מצבו של אלאור היה שונה בתכלית. הוא טוען כי היה חשש סביר שהמחבל, השרוע על הכביש, יפעיל חגורת נפץ. הדבר כבר קרה לא אחת בעבר. העובדה כי המחבל היה לבוש במעיל, העצימה את החשש. ברקע הזירה נשמעו גם קריאות שהזהירו את הנוכחים מפני חגורת נפץ. אנשי מד"א שהגיעו למקום, אכן הורתעו מקריאות אלה ותבעו להביא חבלן לזירה. כל הנתונים הללו מחזקים אל טענתו של אלאור כי סבר שקיימת סכנה פוטנציאלית. מידת החשש מפני סכנה כזו איננה ניתנת למדידה מדוייקת, גם לא ניתן לשחזרה. התביעה "לנטרל" את המחבל, מובנת על פי אירועים שאירעו בעבר, בין היתר גם כאלה שגרמו לנפגעים רבים…
בראיון ב Ynet , עם ברק פלד, חבלן מנוסה במשטרת ישראל, מספר פלד, כי באחד המקרים נשלח "לנטרל" (עוד מילה מכובסת), גופת מחבל מתאבד, שהייתה עליה חגורת נפץ. "אני מדבר לעצמי בנטרולים", הוא מספר. "'טוב, מה אני רואה פה? הנה שני נפצים, הופה, הנה צמה של חוטים ומפה אני נותן את הבום'. אומר לגופה: 'תעזרי לי, תרימי את היד', ו'מה יש לנו פה?', פשוט לומד את המטען"…מדברים אלה ומאחרים ניתן ללמוד שאלאור פשוט לא שגה באשליות. אשליות שבמקרים רבים היו הרות אסון.
המשפט טרם הסתיים. עדיין אמורים תותחים כבדים להעיד בו מטעם ההגנה. הצעה לגישור מטעם השופטת מאיה הלר, נדחתה על ידי התביעה, צעד זה מחזק את התחושה שמדובר אכן במשפט ראווה ולא בעשיית דין כשלעצמה.
הציבור הרחב, הסולד מעצם העמדתו לדין של אלאור, מייחל להפסקת ההליך המשפטי הפוגע בעליל בצבא. פוגע אנושות במוראל של המשרתים שירות קשה בשטחים ומול האוכלוסייה הפלשתינית. לפיקוד בצבא, ובמיוחד לרמטכ"ל יש להזכיר את הכלל החשוב: אל תהיה צודק הייה חכם. האם יקשיבו להלכה זו? אם כך יקרה, ימנע קרע מיותר, המסתמן כבר עתה בין הקצונה הבכירה לחיילים בשטח. קרע שאת סופו מי ישורנו.
otmoti@netvision.net.il
למדנו מפרשת בר נתן שהפצ"ר עצמאי ושהיועמ"ש לא יכול
לכפות הגשת תביעה משפטית על פשלה בעת פעולה מבצעית.
עוד למדנו שבכל מקרה של פשלה מבצעית מתקיים תחקיר עומק,
בתוך המערכת הצבאית…
אלה שהמרחק בין פרשת בר נתן לבין פרשת החובש לא קשור כלל לעניין
היחס בין מערכת המשפט האזרחי בראשות היועמ"ש לבין הפצ"ר הצבאי.
שאם היה היועמ"ש דורש להעמיד לדין חובש שירה בראשו של מחבל שזז,
הייתי אומר דיינו. עובדה שהיתה פה מלחמה משפטית לא קטנה…, אלה שכאן לא עמדה כלל השאלה
ידו של מי על העליונה בשאלה של נניח ורק נניח 'פשלה' מבצעית…
כאן עומדת בכל כובד המשקל מי השאלה שאיש עדיין לא נתן עליה תשובה 0
מי ממנה את הפצ"ר…!!!
שאלה קריטית…
שאם ברי לכל בר דעת משקלו של שר בטחון במינוי רמטכ"ל = אזי ברור
הרמטכ"ל פעל כאוטומט אחד דברי שר הביטחון שאינו מפרסם ברבים את
הסיבה שהתיחס לחובש כפי שהתיחס באין תחקיר ואין סרטים ועדויות אחרות מאשר
סרט מגמתי באופן מובהק שצילם האויב. וכי ילך הרמטכ"ל כנגד דעתו המובהקת של השר הממונה???
האם ילכו אלופי הפיקוד כנגד דברי ופעולותיו של הרמטכ"ל או שיעמדו כצוק איתן וידרשו תחקיר – לפחות…
שאם הפצ"ר אינו כפוף ליועץ המשפטי לממשלה בשאלה הפלילית של חייל /מפקד בשדה הקרב
אזי הוא כפוף לממשלה או אז מי ידרוש תחקיר 'נקי'??? הרי תחקיר יכול היה להוציא את החייל זכאי, או אז איך יראה שר הבטחון את פרצופו לציבור??? ובעיקר לציבור שתמך בו???