אמריקה חודרת לצה"ל בלי ביקורת גבולות

ידיעה שהופיעה בעיתון 'הארץ' במאי 2003 דיווחה על מהפכה הממשמשת ובאה: "לראשונה מאז ימי בן־גוריון", נכתב, יעודכנו מושגי יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל ויותאמו מחדש על פי שיטות הלחימה של הצבא האמריקני. גורם צבאי בכיר שצוטט בעילום שם התגאה בכך ש"צה"ל ינסה להתאים כמעט כל מה שאפשרי וניתן, מבניית הכוח, השימוש באמצעי לחימה ותורת הפעלת הכוחות של האמריקנים בעיראק".

בכירי צה"ל, נאמר בידיעה, התרשמו עמוקות מהדרך שבה פעל הצבא האמריקני וביקשו לאמץ את שיטות הפעולה שלו. "מדובר בכוחות קרקעיים מיוחדים שיוכשרו לפעול בשילוב עם מטוסי קרב", הסביר הכותב, אמנון ברזילי. "יושם דגש רב יותר בפיתוח חימוש מונחה מדויק, מטוסים ללא טייס (מל"טים) נושאי טילים ולמטרות צילום אווירי ותקשורת. המלחמה בעיראק הדגישה את הצורך במספר גדול של מסוקי קרב (מס"קרים) ומסוקי סער".

מי שהוביל את הרפורמה הזו היה הרמטכ"ל דאז, משה בוגי יעלון. "בעוד שלוש שנים יהיה למדינת ישראל צבא אחר", ציטט ברזילי את יעלון. "הצבא יהיה קטן יותר, סדר הכוחות (סד"כ) יהיה קטן יותר, אבל הרבה יותר חזק, הרבה יותר טכנולוגי והרבה יותר מותאם לאיומים". יעלון פעל בגיבוי המטכ"ל, ובייחוד קבוצה ספציפית מתוכו שעמה נמנו סגנו גבי אשכנזי, מפקד חיל הים ידידיה יערי, ומפקד חיל האוויר דן חלוץ. "מומחים לאסטרטגיה, השותפים לעבודת המטה בצה"ל, אומרים כי מזמן לא הייתה בצבא רביעייה כל כך מתואמת ונחושה לבצע את הרפורמה", ציין ברזילי.

שלוש שנים לאחר מכן החליף דן חלוץ את יעלון בלשכת הרמטכ"ל. צה"ל הפך אולי ל"הרבה יותר טכנולוגי", אך למרות זאת נכשל באופנים שונים בניהול מלחמת לבנון השנייה. בעיני רבים, היעדר תמרון קרקעי, הסתמכות מוגזמת על שימוש באש מרחוק ועל מטוסים, ושימוש לא נכון בכוחות קרקעיים מיוחדים – הובילו לכישלון צורב.

מאפגניסטן ללבנון השנייה

ד"ר איתן שמיר, חוקר בכיר במרכז בגין־סאדאת שליד אוניברסיטת בר־אילן, מותח קו ישיר בין אותה "אמריקניזציה של צה"ל", לפעילותו במלחמת לבנון השנייה. "היה ממד של אכזבה. גם כשנכנסנו לבסוף, היה ביצוע רופס", הוא אומר. "חלק מהבעיה הייתה האמונה הזאת ברעיונות שבאו מארה"ב, שבבסיסם עומדת מה שנקרא 'המהפכה בעניינים צבאיים' (RMA), מושג שהפך להיות מוביל בצבא האמריקני בשנות התשעים. זה תפס מאוד חזק בצה"ל, והייתה מחשבה שכך ניתן יהיה לנהל ולנצח מלחמות".

אותה 'מהפכה בעניינים צבאיים' ששמיר מזכיר היא תפיסה שלפיה אפשר להכריע מלחמה באמצעות אש מדויקת הנשענת על מודיעין וטכנולוגיה. בתמצית, על פי תפיסה זו יש לתקוף בו־זמנית את כל מערכי האויב השונים, מהיחידות הטקטיות בחזית ועד העתודות והתשתיות האסטרטגיות. בצורה כזו ובאמצעות אש מדויקת, גורסים חסידי השיטה, ניתן להגיע להכרעה מהירה במינימום אבדות. אויב שמותקף בחזית ובעורף במקביל יחווה "קריסה תודעתית", ביטוי שמן הסתם נשמע מוכר לאוזן הישראלית.

ניתוחים שונים הדגישו את מאפייני הלחימה האמריקנית בצה"ל של מלחמת לבנון השנייה. למשל, הפצצת מטרות מדויקת תוך הסתמכות נרחבת על מודיעין, וכתישת האויב מהאוויר (ה'דאחייה'). הרעיון שלפיו יש צורך לקנות זמן כדי להכניע את האויב, שעליו חזר אולמרט לא פעם במהלך המלחמה, נלקח גם הוא מהשיטה האמריקנית. אלא שהניסיון הישראלי מלמד שהשיטה הזו לא עובדת חלק בשטח, כפי שמצטייר אולי על הנייר. במחקר מקיף שערך טוען שמיר כי אימוץ התפיסה האמריקנית נעשה ללא התאמה מספקת לאויב שמולו אנו מתמודדים, ולאתגרי המציאות הביטחונית הישראלית.

מאפייני דרך המלחמה האמריקנית ברורים לעין, וקשורים באופן מובהק לאופי האתגרים שמולם ניצבת ארה"ב ולמעמדה כמעצמת־על. לאמריקנים אין בעיה של זמן, לא מופעל עליהם לחץ בינלאומי, על שדות התעופה שלהם לא יורים טילים, והמלחמות מתנהלות הרחק מהבית. לכן הם חותרים לניצחון שמושג בדרך של שחיקה, ויש העדפה לשימוש בפתרונות טכנולוגיים. ומכיוון שלרשותם עומדת עליונות טכנולוגית מובהקת, האמריקנים משתמשים בכוח אש מסיבי תוך ניצול מומחיות ועדיפות תעשייתית ולוגיסטית.

זה לא שאין מה ללמוד מהאמריקנים, מדגיש שמיר. להפך, חשוב ללמוד מצבא ארה"ב, וספק אם יש כיום צבא אחר שאפשר ללמוד ממנו. אלא שכאשר קציני צה"ל מאבדים את החשיבה הביקורתית ומסתנוורים מהנוצץ האמריקני, מתעוררת בעיה רצינית. כך קורה שישראל מטמיעה תפיסות הפעלה שאינן רלוונטיות, וללא ההתאמות הנדרשות לאתגרים המקומיים.

"הבעיה שלי היא עם דרך הלימוד השטחית וההתבטלות בפני הצבא האמריקני", הוא אומר. "ברמה הטקטית צה"ל שומר על כושר טוב. הוא יודע לאלתר, ואם צריך להשמיד מנהרות בשטח וכדומה עושים את העבודה. אבל ברמה היותר גבוהה של תפיסת המלחמה, של תפיסות אופרטיביות שונות, מאַרגנות – איך אתה מנהל מבצעים, האיזון בין אש לתמרון – פה אני חושב שיש נטייה לקבל דברים מאמריקה כפשוטם".

תחושת נחיתות לא מוצדקת

אני פוגש את ד"ר שמיר במרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים שליד אוניברסיטת בר־אילן שבו הוא משמש כאמור כחוקר בכיר, לצד עבודתו כמרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה. בעבר הוא היה אחראי על מחלקת דוקטרינת ביטחון לאומי במשרד לעניינים אסטרטגיים, ושימש כמרצה ב'מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית', המוסד שהחליף את 'המכון לחקר תורת המערכה' (מלת"ם) של שמעון נוה ודוביק תמרי.

שמיר ממחיש את טענתו בנוגע להתבטלות הצה"לית בפני ארה"ב, באמצעות אנקדוטה מייצגת לדעתו. "סטודנט שלי, קצין בקבע ביחידה מובחרת בצה"ל, ביקש להכין סמינר על היחידה שלו שמתאמנת עם יחידה מקבילה בצבא האמריקני", הוא מספר. "הקצין ערך השוואה והגיע למסקנה שהיחידה שלו צריכה להיות דומה יותר ליחידה האמריקנית. כשקראתי את העבודה הגעתי למסקנה אחרת: האמריקנים יותר טובים בנקודות מסוימות, אבל זה כי יש להם צרכים אחרים והם פועלים בהקשר שונה, ולכן גם פועלים אחרת. שנית, ניתן לראות בבירור שיש תחומים שבהם היחידה הישראלית עדיפה באופן ברור, שוב בהתאם לצרכים המקומיים".

"אמנם לאמריקנים יש יתרונות ברורים – הם משרתים הרבה מאוד שנים והם מתמקצעים – אבל יש להם גם חסרונות. זה תלוי גם בכוח האדם. בוא נאמר שלאנשים שנמצאים שם עשר שנים בצבא יש מאפיינים מאוד שונים מחייל כאן אצלנו בישראל. ולא תמיד בהכרח מאפיינים יותר טובים. ושוב: היחידה הישראלית פועלת בצורה אחרת".

אלא שבהחלט לא מדובר ברמת הקצין הבודד והזוטר בלבד, מדגיש שמיר. "קצינים רבים בדרג הבכיר של צה"ל, מסגני־אלופים ומעלה, יוצאים מנקודת הנחה שהיחידה הצה"לית מצויה ברמה נמוכה יותר. בוודאי שיש תחומים שבהם האמריקנים יותר טובים ויותר חכמים מאיתנו, ותמיד יש מה ללמוד. אבל האמריקנים עושים גם המון טעויות. לא כל רעיון שלהם ולא כל דבר שהם עושים הוא מוצלח. וכשאתה קורא את הוויכוחים הפנימיים שלהם, אתה רואה גם ביקורת קשה שקצינים בצה"ל לא חשופים אליה. בנקודה זו אתה מבין שיש איזשהו צד שקשור יותר לתחום הדימוי".

כשאמריקה למדה מצה"ל

לא תמיד זה היה כך. למעשה, בתקופות מסוימות בעבר התהליך היה הפוך: האמריקנים באו ללמוד מצה"ל כיצד להילחם ולהכריע את האויב. "כשאתה רואה מה האמריקנים כתבו על צה"ל של 67' וגם על צה"ל של 73' – ואולי בעיקר על צה"ל של 73', כיוון שאז צה"ל כבר משתמש במערכות אמריקניות ובמערכות מתקדמות שדומות לאלה שהאמריקנים משתמשים בהן – הם מאוד מתפעלים מהיכולת והגמישות של צה"ל לתפקד תחת לחץ, ומהיכולת לאלתר ולהתאושש", מתאר שמיר.

"הרבה מאוד מהרפורמה שהאמריקנים עושים בשנות השמונים, כשהם שיקמו את הצבא ההרוס ממלחמת וייטנאם, הם לומדים מצה"ל. חלק מהדברים הם אמיתות אוניברסליות, עוד מאז שהתחילו ללמוד את ההיסטוריה הצבאית. נושאים כמו יכולת הפיקוד של מפקדים זוטרים, לכידות היחידות, אימון במתווה מציאותי. אבל הם רואים את זה בעיניים בצה"ל, וזה משמעותי. נכתבו על כך כמה וכמה מחקרים".

מבחינה היסטורית, ד"ר שמיר משרטט במחקרו שלושה שלבים של השפעה אמריקנית הולכת וגוברת על זירת הקרב הישראלית. התקופה הראשונה היא בין 1973 ל־1991, שבה צה"ל עובר לאמצעי לחימה אמריקניים. זה התחיל התחיל באמצע שנות ה-60 עם תחילת טיפטוף של אמצעי לחימה אמריקנים, מתגבר ממלחמת יום כיפור כאשר צה"ל מצטייד בעיקר באמצעים אמריקנים וממשיך לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים כאשר האמריקנים בנו את בסיסי צה"ל בנגב, ואחר כך במכירת מטוסי F-15 ו-F-16 ובהסכם שיתוף הפעולה עם נאט"ו.

השלב השני מתרחש לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב־91', שבעקבותיה מתחולל שינוי תודעתי של ממש בצה"ל. ישראל מתרשמת מאוד מהביצועים האמריקניים, בעיקר מהשלב האווירי של המלחמה. הרמטכ"ל דאז אהוד ברק מכריז על חזון "צבא קטן וחכם", ומכניס לצבא שיטות ניהול אמריקניות. ההתפעלות מהלחימה האמריקנית מתחזקת בעקבות ניצחון ברית נאט"ו בקוסובו בשנת 1999 במבצע 'כוח מאוחד', שבו מגיעה אותה 'מהפכה בעניינים צבאיים' לביטוי מלא, עם כתישה אווירית שבוצעה נגד הסרבים והביאה אותם בסופו של דבר לכניעה. אחר כך, ב־2001, העיניים מופנות לאפגניסטן שבה פעלו כוחות אוויריים אמריקניים בשילוב כוחות מיוחדים.

השלב השלישי של התחזקות ההשפעה האמריקנית על צה"ל מתחיל לאחר הניצחון האמריקני בעיראק בשנת 2003. "זו הייתה עוד הוכחה שהאמריקנים יודעים לעשות את זה כמו שצריך. כך הם בנו לעצמם מקום מיוחד מבחינת צה"ל, כמודל להתייחסות", אומר שמיר.

האמריקנים לא חפים מטעויות

במקביל מצביע שמיר על כך שבשורה ארוכה של מבצעים מאז שנות התשעים, העדיף צה"ל מבצעי אש על פני תמרון קרקעי. כך במבצע 'דין וחשבון' בשנת 1993, במבצע 'ענבי זעם' ב־1996, ובמלחמת לבנון השנייה שבה בוצע רק תמרון קרקעי מהוסס וחלש. מגמה זהה התקיימה גם במבצעים בעזה: ב'עופרת יצוקה' בוצע תמרון קטן; במבצע 'עמוד ענן' לא הייתה לחימה קרקעית כלל; וב'צוק איתן' התבצע תמרון קרקעי בטווח קרוב בלית ברירה, בגלל איום המנהרות. יוצא הדופן היחיד היה מבצע 'חומת מגן', שכלל כניסה קרקעית נרחבת וביעור קני הטרור.

"דרך המלחמה הישראלית בעבר התבססה על תפיסת הביטחון כמו שאנחנו מכירים אותה – מבצעים קצרים, עקרון החתירה להכרעה ומיטוט מהיר של האויב, והישענות בעיקר על כוחות מתמרנים. אפשר לומר שבמהלך שלושים השנים האחרונות אנחנו רואים שינוי הדרגתי וברור לסוג אחר לגמרי של פעולה. השאלה היא איך מסבירים את זה".

ואיך אתה מסביר את זה?

"כמו תמיד במדעי החברה מדובר באוסף של תהליכים, ואין הסבר אחד מובהק. ההסברים המקובלים היו שהחברה הישראלית השתנתה – היא הפכה להיות אינדיבידואליסטית ורגישה לקרבנות, ולכן הניסיון להימנע מפגיעות וכדומה. במרכז הסיפור עומדת הרתיעה משימוש בצבא היבשה. עושים הכול כדי לא להגיע לכך. ואם אתה לא מתמרן, אז המערכות הופכות להיות יותר הרתעתיות־שחיקתיות: אתה מחליף מהלומות עם האויב, ובדרך כלל ההישגים מאוד מוגבלים".

"יש הרבה גורמים שהובילו לכך, אבל לדעתי את הפינה הזו של האמריקניזציה אף אחד לא האיר. נכון שהחברה הישראלית עוברת תהליכים שונים; אגב, ההליכה באופן כללי לכיוון האמריקני היא גם חלק מהעניין. רואים את זה באקדמיה, בתרבות וכדומה. בשנות החמישים, השישים והשבעים ישראל לא הייתה כל כך אמריקנית. כשמסתכלים על המקורות האינטלקטואליים של בוני צה"ל וההוגים שלו, אפשר לראות שהם לא הסתמכו על האמריקנים אלא על הגרמנים, הבריטים והצרפתים. אלה היו אז המדינות עם הניסיון הקרבי המשמעותי ביותר. אבל בכל מקרה הייתה אז למידה מאחרים עם יכולת עיבוד של החומר ועם התאמה נכונה וטובה לתנאים המיוחדים של ישראל. לא הייתה הערצה עיוורת. אפשר לראות את זה למשל במבנה המטה, איך בנוי המטכ"ל. ראו את המודלים השונים והתאימו אותם לצרכים של ישראל".

והיום התהליך הזה לא מתבצע כמו שצריך.

"נכון. במלחמת המפרץ ב־91' למשל, הישראלים מאוד התפעלו מהפעלת האש האמריקנית. אמנם היה שם גם תמרון, אבל הוא התרחש במצב שכבר כמעט לא הייתה התנגדות. אני בקשר עם הרבה אמריקנים, ואני מכיר את הביקורת הפנימית שלהם. הצבא האמריקני עושה טעויות, וטעויות גדולות. למשל, הייתה פעם כתבה ב'אקונומיסט' על בחירת המדים שלהם. האמריקנים חיפשו מדים שמסתווים בכל שטח ובסוף קנו מדים שלא מסתווים בשום שטח, ולכל זרוע מדים שונים, והחליפו את זה שלוש פעמים. כך גם בתפיסה הצבאית שלהם. אנחנו מסתכלים על 'ווסט פוינט', על ההכשרות שלהם ומתפעלים, אבל לאמריקנים עצמם יש הרבה ביקורת על המערכת שלהם. מה שנקרא 'דברים שרואים משם'. האמריקנים לא חפים מטעויות. גם על 91' הייתה המון ביקורת. למעשה עובר קו ישר בין הטעויות של 91' למערכה בעיראק ב־2003 והכישלון גם שם".

"סיפר לי מישהו שהיה בהרצאה של קצין בכיר מאוד בצה"ל. אותו קצין ניתח את התמרון האמריקני בעיראק כאיזו מין הצלחה מאוד גדולה, והבחור הרים יד ואמר: 'אבל לכוחות העיראקיים לא היה כמעט נשק אנטי־טנקי מתקדם'. התשובה של הקצין הייתה מתחמקת ומגמגמת".

ומה קרה בקוסובו?

"כל הרעיון של קוסובו לעומת לבנון מלמד איך אנשים לומדים את המערכה ולא מבינים את המשתנים השונים שמשפיעים עליה. קוסובו הייתה מערכה שבה ברית נאט"ו, ובראשה ארה"ב, הביאה את הכוחות הסרביים לכניעה ובעקבותיה נפל הרודן מילושביץ'. אמרו – השתמשו בחיל האוויר, איזה יופי. אז א', מי שהפציץ שם הייתה הברית הגדולה בעולם, ברית נאט"ו נגד סרביה הקטנה; ב', זה לקח 78 יום, והם כמעט לא פגעו בכוחות הסרבים כי הם פחדו מההגנה האווירית של סרביה; ג' לא היו להם אילוצים מדיניים. ד' עד היום לא ברור למה סרביה נכנעה. יכול להיות שזה קשור לעובדה שבשלב מסוים גם רוסיה הסירה את תמיכתה ממילושביץ'. זאת אומרת שיש כאן מערכה עם נסיבות מאוד מיוחדות, שמדינת ישראל בטח לא יכולה לשחזר אותה. אני חושב שזו התפיסה שחלחלה בסוף למלחמת לבנון השנייה, ל'עמוד ענן' וגם ל'צוק איתן'".

המלחמה: מדע מדויק או אמנות?

כדי להסביר כיצד התפתחה ההשפעה האמריקנית על צה"ל למצבה הנוכחי, חשוב להתייחס לגורם מרכזי בתמונה: ההכשרות של קציני צה"ל בארה"ב, ומערכות הקשרים המתרקמות בעקבותיהן. "כל הקצונה – זו שמסומנת לקידום בכיר בדרגות תת־אלוף ואלוף, נשלחת ללימודים בחו"ל בשלב כזה או אחר. כמעט כולם מגיעים לארה"ב בגלל היחסים המיוחדים עם האמריקנים, כמובן גם הפקטור של השפה מסייע. אני מכיר רק קצין אחד שהלך לאקדמיה הבריטית, וגם זה נפסק כשהתחילו הבעיות של המשפט הבינלאומי. יש גם קצינים שנשלחים למקומות אחרים, אבל מספרם בטל בששים".

איך זה עובד בדיוק?

"באופן עקרוני, לאמריקנים יש תמיד בקורסים שלהם מספר רב של קצינים בינלאומיים – פקיסטן, נאט"ו וכדומה. זוהי במפורש דרך שלהם לייצר השפעה. יש כמה תנאי סף, ואנחנו בוחרים את המועמד ושולחים אותו. נדרשת כמובן אנגלית ברמה מינימלית, וכשצריך אז המערכת דואגת לרענן לקצין את השפה. אני לא יודע בדיוק איך הקריטריונים עובדים, אבל כשמדברים על הקצונה הבכירה אפשר לעבור ממש על הקורות חיים של כל אחד – היום הכול גלוי, אפילו בוויקיפדיה – ושם אתה יכול למצוא לימודים במכללה לביטחון לאומי או בתכנית לפיקוד ומטה באחד מבתי הספר שלהם".

"לאמריקנים יש הרבה בתי ספר, עם פריסה מאוד רחבה. לכל זרוע יש גם מכללה לפיקוד ומטה וגם מכללה לביטחון לאומי. יש גם כל מיני תוכניות באמצע שהם בין לבין, בין רב־סרן לתת־אלוף. בנוסף יש להם מכללה לביטחון לאומי שהיא במודל שלנו, כלל־לאומית, שמשתפת את כל הזרועות וגם סוכנויות אחרות. מעבר לכך, יש לנו גם את הנספחים הצבאיים בארה"ב, ומה שנקרא קציני קישור. למשל, יש קצין שיושב באופן קבוע בבסיס המרכזי של חיל הנחתים". בהקשר הזה אפשר להזכיר למשל את אלוף־משנה אבי דהן שהיה קצין הקישור בנחתים בשנים 2009-2008 וכיום משמש כסגן מפקד אוגדת איו"ש, ואת הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ ששירת כנספח צבאי בוושינגטון.

אתה מזהה השפעה ברורה של תפיסת הלוחמה האמריקנית על תפיסת המערכה הישראלית.

"אני חושב שזה כמעט בלתי נמנע. חלוץ למשל בא עם הרעיון של המערכה האווירית. אני לא חושב שהיה לו רעיון מאוד ברור, אבל כן היה סוג של יוהרה מסוימת מצד אנשי חיל האוויר שאפשר לעשות שימוש באש בלבד, ובאש מהאוויר. הייתה השפעה של רעיונות שבאו מארה"ב, של עליונות האש ושל היכולת להגיע להישגים מרחיקי לכת באמצעות הפעלת אש בלבד. דוגמה נוספת היא של שמואל גורדון, שהיה טייס בחיל האוויר וחוקר שכתב כמה ספרים על שינוי המלחמה והתפתחות האש. הוא אמר שהיום אפשר בכלל לבטל את צבא היבשה, או מקסימום למזער אותו לפעולות שיטור והגנה מרחבית. הוא אולי קצת קיצוני בגישה שלו, אבל אני חושב שהוא מבטא את המחשבות של רבים בחיל האוויר גם היום. מאיפה זה בא? לדעתי המקור של הגישה הזו הוא אמריקני".

מעבר לכך, ישנם אלמנטים נוספים שהגיעו מהצבא האמריקני?

"אני טוען שהרעיון של מלחמה כפי שקלאוזביץ' הביע אותה, וכפי שהתפתחה בתורות הצבאיות שצה"ל גדל עליהן – לידל הארט, הגרמנים, לא משנה מי – הוא שיש איזשהו ממד של אמנות בניהול המלחמה. המלחמה היא לא מדע. מה שאני אומר פה הוא אולי קצת פשטני, אבל באופן גורף אפשר לעשות את האבחנה הזו".

"כשהאמריקנים התחילו לעלות על בימת ההיסטוריה העולמית ולנהל מלחמות, בד בבד עם כל תורות הניהול האמריקניות וחקר הביצועים, הבסיס שלהם היה מאוד הנדסי. הם מאמינים שמלחמה היא דבר שאפשר לשלוט עליו, לתכנן ולנהל אותו, ולמקסם את היעילות והאפקטיביות בצורה מדעית. זה בא לידי ביטוי בווייטנאם. כל התפיסה של מזכיר ההגנה האמריקני רוברט מקנמארה, העובדה שבכלל הביאו שר ביטחון מהמפעלים של פורד; האמריקנים הייתה להם תמיד עליונות של אמצעים, ובעניין הזה הם אמרו – אנחנו יכולים לגרוס לאט לאט את היריב שלנו. צריך רק לדעת לעשות את זה הכי יעיל, הכי נכון, הכי מדויק. וכך הם עשו. הפעם הראשונה שהאמריקנים מצאו את עצמם נחותים הייתה באירופה בשנות המלחמה הקרה, כשהם הבינו שהם יצטרכו לנהל מלחמה של מעטים מול רבים. ואז הם פונים לצה"ל".

"היום ישראל מוצאת את עצמה במידה מסוימת קצת כמו האמריקנים, מול יריבים חלשים. אנחנו כבר לא נזקקים לתחבולות שאתה מאולץ אליהן בגלל שאתה חלש. מצד שני אנחנו מבצעים פיתוחים מאוד דומים לאלו של האמריקנים, ומוצפים באמל"ח אמריקני. בנוסף, כמו שאמרתי, יש את ההשפעה של המערכות האמריקניות – 91', קוסובו, הפלישה לאפגניסטן וכדומה".

השפעה בלתי נמנעת

הלמידה האינטנסיבית מהאמריקנים נובעת גם מסיבה טכנית, אומר שמיר. האמריקנים כותבים המון, וקל מאוד להגיע לחומרים שלהם. "דיברתי עם אנשים במחלקת תורת לחימה בצה"ל והם אמרו לי: 'תשמע, מחלקת תו"ל של האמריקנים זה מאתיים איש, ואם צריך לעדכן למשל את תורת הלחימה בשטח אורבני, יש צוות של 50 איש שתוך חודש מרימים מחקר של מאות עמודים ומעלים אותו לאינטרנט. אצלנו תלך למחלקת תו"ל בצה"ל ותמצא שני קצינים עייפים יושבים באיזה חדרון, 'מדור'. אז מה אנחנו עושים? הולכים לאתר האמריקני, מורידים ומנסים לעשות את ההתאמות הנדרשות. אז ברור לך שברגע שזה הרפרנס, גם לאחר ההתאמות הנדרשות יש השפעה מאוד חזקה".

לאחר כל זאת, שמיר מוסיף הסתייגות. "לא כל דבר אנחנו מעתיקים אוטומטית. יש בכל זאת מודלים אמריקניים מקומיים שאנחנו לא מאמצים. זה היה מאוד בולט כשהאמריקנים פיתחו כיוון של אנטי-חתרנות (counter insurgency) ב־2005-2004, כשהם התחילו להתבוסס בעיראק, "לחשב מסלול מחדש" כמו שאומרים, והלכו להוגים הקלאסיים של האימפריה הבריטית והצרפתית. כתבו אז תו"ל שהוביל גנרל פטראוס – איך אתה מגייס את האוכלוסייה ויוצר לגיטימציה, כיבוש הלבבות והמוחות. צה"ל אף פעם לא אימץ את הכיוון הזה. הייתה לו התנסות אחרת לגמרי באינתיפאדה ובחומת מגן. אבל כשצה"ל ניגש למבצעים היום בעזה – ממלחמת לבנון השנייה ועד היום – אתה רואה איזשהו דפוס מאוד אמריקני של גישה תעשייתית למלחמה. האויב הוא אוסף של מטרות, אתה מביא המודיעין, את החימוש הנכון ומתחיל לגרוס את האויב".

אתה מתאר זאת כתהליך מאוד פסיבי, שנובע מכורח הנסיבות. יש כאן גם תהליך אקטיבי?

"תראה, ברור שבאמצעות עסקה כמו עסקת הסיוע הביטחוני מתקיים תהליך השפעה אמריקני, לטוב ולרע. ההשפעה האינטלקטואלית היא חלק מתהליך השפעה רחב יותר. אף פעם לא טענתי שישראל היא מדינה שעושה חיקוי עיוור. אני רק מדגיש את העובדה שבתוך אותם תהליכי השפעה, מכל מיני סיבות שחלקן מוצדקות, לפעמים אנחנו לא זהירים".

לבסוף מבקש שמיר להדגיש כי הוא אינו עוסק כלל בהיבט הפוליטי, ומתמקד בהיבט הצבאי בלבד. עם זאת, קשה להתעלם מכך שלאחרונה אנו עדים למגמה של קצינים בכירים לשעבר בצה"ל המיישרים קו עם התפיסות של מחלקת המדינה והבית הלבן. האם הקשרים המקצועיים שנרקמים בין הקצונה הבכירה לאמריקנים משפיעים גם עמדותיהם המדיניות של הלשעברים הישראלים? שאלה זו נותרת בחלל האוויר, ואין ספק שהיא ראויה לתשומת לב. אבל זה כבר נושא למאמר אחר.