הפקודות של כפר קאסם, והדגל השחור מעל משפט אזריה

יום השנה השישים לטבח כפר קאסם יעורר מן הסתם השוואות לאלאור אזריה. מי שיקרא את פסק הדין המלא של משפט כפר קאסם יבין שהשוואה כזו לא רק שהיא כולה לטובת אזריה, אלא שאם שופטיו של החייל יעיינו באותו פסק דין, הוא עשוי בהחלט לפעול לטובתו ברמה המשפטית. בהשוואה למשפט כפר קאסם וכל מה שמסביבו, אפשר לכנות את מקרה החייל היורה כמופרעות משפטית.

זוהי הפעם השנייה שאני קורא את פסק דין כפר קאסם, שניתן ב־16 באוקטובר 1958. אירועי הטבח התרחשו שנתיים קודם לכן, ב־29 באוקטובר 1956. בפעם הקודמת קראתי את פסק הדין לפני כ־15 שנה. כהערת אזהרה אומר: מוטב לא לקרוא את הטקסט הזה לפני השינה.

זהו פסק דין שכתוב בבהירות. קשה לתת ציונים לרמת הכתיבה כשהיא עוסקת בהתרחשות מזעזעת כל־כך, אבל מדובר בבניין טקסטואלי משפטי, היסטורי ומוסרי מזהיר. שוב אתה משתאה על דמותו של השופט בנימין הלוי, שישב בראש הרכב השופטים כשהוא עונד דרגות אלוף־משנה. האיש שימש כשופט בשלושת המשפטים המכוננים של מדינת ישראל: משפט קסטנר, משפט כפר קאסם ומשפט אייכמן.

מעבר ללקחים השגורים מפרשת הטבח, אחרי שישים שנה אפשר לסמן נושאים אחרים למחשבה. הנה אחדים מהם:

אקלים הפקודות של כפר קאסם, והחלל הריק של עולם הפקודות בפרשת אלאור אזריה;

המוסר כחומר גלם פוליטי, תהליך שהלך והחריף עם השנים;

פשע יהודי – אין עליו התיישנות;

מדוע טבח פועלי מע"צ המצרים במתלה הוסתר והובלג לעומת כפר־קאסם?

הרקע המלחמתי־מבצעי: תכנית הגירוש למקרה של מלחמה בחזית ירדן;

התנהגותו של מלינקי כשהבין שמתבצע טבח בכפר;

דעת המיעוט בפסק הדין, שכאילו נמחקה מהתודעה ההיסטורית ואיש אינו מזכיר אותה.

השירות הלאומי של שופטי כפר קאסם

בשונה מפרשיות מפתח אחרות בתולדות היישוב והמדינה כמו פרשת עסק הביש, רצח ארלוזורוב, פרשיות משנה במחדל המודיעיני של 73', פרשת פולארד ואף כ"ג יורדי הסירה – במקרה הזה בית המשפט חקר, מיפה ופירט עד הסוף את אירועי הטבח ואת הקשר של כל נאשם לכל מקרה רצח. זהו אולי השירות החשוב ביותר שהעניקו לעם ישראל שופטי כפר קאסם – אב בית הדין בנימין הלוי, והשופטים סגן־אלוף יצחק דיבון ורב־סרן יהודה כהן.

המשפט עסק ברציחתם של 43 מתושבי כפר קאסם. בכפר עצמו נהרגו באותו יום עוד ארבעה שלא נכללו במשפט. בכפרים נוספים במשולש נורו ונהרגו עוד שניים. כך שאירועי הטבח של 29 באוקטובר, יום פתיחת מערכת סיני, כוללים 49 הרוגים.

אחד האירועים הבולטים בטבח שנמשך כשעה, בין חמש לפנות ערב ועד שש, היה כאשר משאית שלישית של נשים עובדות חזרה לכפר ממסיק זיתים. במשאית היו "4 גברים (כולל הנהג, איש טייבה) ו־14 נשים בנות כל הגילים (מגיל 12 עד 66), שחזרו לכפר קאסם ממסיק זיתים בלוד", נכתב בפסק הדין (עמ' 16).

המשאית נסעה בכביש למזלג מבלי להיעצר, ואחד החיילים שנמצא עדיין בשטח התקרית הקודמת רץ אחריה וצעק: 'עצור!' המשאית סבבה את המזלג ועברה לדרך בית הספר, והחייל חצה את השטח בין שתי הדרכים וצעק 'עצור, עצור!' ובאותו זמן קרא ל־2 או 3 חיילים אחרים, שחנו בשטח בין שתי הדרכים, שיבואו אחריו; חיילים אלה הצטרפו אליו. המשאית נעצרה בדרך בית הספר…

החייל הראשון ציווה על הנהג והנוסעים לרדת, הנהג הציב סולם ליד ארגז המשאית ואמר לנשים: 'אחיותיי רדנה, תוציאו תעודות זהות אחיותי!' הנשים שהספיקו לראות בדרכן סביב המזלג גוויות של בני כפרן המוטלות לצדי הכביש, התחננו לפני החייל המפקד לחוס על חייהן. החייל לא שעה לא לתעודות ולא לתחינות, עמד על פקודתו שכולם ירדו מן המכונית, וכשכל 14 הנשים ו־4 הגברים עמדו על הארץ, נתן פקודת אש לחיילים הנ"ל שהגיעו למקום. החיילים פתחו באש על הקבוצה ולא נחו, עד ש־17 מתוך ה־18 נהרגו, והנפש היחידה שנותרה בחיים – חנה סולימאן עאמר, בת 16 – נפצעה קשה בראשה וברגלה ונראתה כמתה.

את הרצח ביצעה חולייתו של הנאשם שלום עופר. נתון מדהים: שלום עופר עצמו, בראש חולייתו, אחראי לרצח 41 מתוך 43 הנרצחים בטבח. אלמלא הדבקות הקנאית של מפקד המחלקה סגן גבריאל דהאן ושל עופר, נראה שמספר ההרוגים היה נמוך בהרבה.

צה"ל עבר מפקודות ל"נורמות"

אחת השאלות המרכזיות בפרשת כפר קאסם הייתה באיזו נקודה מתחיל הטבח. המסקנה הברורה היא, כפי שגם קובע פסק הדין, שהשתלשלות אירועי הטבח מתחילה בעולם הפקודות של אותו יום. לנוכח תחילתה של מלחמה ופריסת כוחות צה"ל בהגנה על הגבול הירדני, קיבל המח"ט אל"מ ישכה שדמי אישור להטיל עוצר על כל הכפרים באזור. הוא זימן אליו בשעה אחת בצהריים את מג"ד משמר הגבול רס"ן שמואל מלינקי, שגדוד מג"ב שלו סופח לחטיבת צה"ל בפיקוד שדמי, והורה לו להטיל עוצר על הכפרים ש"יישמר הפעם ביד חזקה, לא על ידי מעצרים אלא על ידי פתיחה באש". "מוטב להרוג אחד", אמר למלינקי, ובגרסה אחרת: "כמה ככה".

עלתה השאלה מה עושים עם אלה שחוזרים אחרי שעת הטלת העוצר, 16:55, מבלי שידעו על קיום העוצר. מלינקי העלה אז את הביטוי "אללה ירחמו" ו"אינני רוצה סנטימנטים", ששמע מישכה שדמי. אל"מ שדמי, היום באמצע שנות התשעים לחייו, הכחיש מכול וכול את טענתו של מלינקי.

פסק הדין קבע ששרשרת הפקודות שהביאה לרצח ההמוני מתחילה אפוא במג"ד שמואל מלינקי, שכתב בפקודת המבצע של הגדוד: "לא יורשה אף תושב לעזוב את ביתו בשעת העוצר; אשר יעזוב – יירה; לא יהיו מעצרים". באופנים שונים חזרה רוח הדברים בכל התדרוכים של הגדוד, עד רמת המחלקה. סגן דהאן הדגיש בפני לוחמיו כי "עליהם לירות על מנת להרוג בכל אדם שייראה אחרי שעה 17 מחוץ לבית, בלי הבדל גברים, נשים, ילדים וחוזרים מחוץ לכפר".

הכוונה הכללית של פיקוד מרכז הייתה לאפשר לכוחות צה"ל השוכבים במארבים לפתוח באש בלילה על כל תנועה חשודה, מבלי לחשוש שהם פוגעים באזרחים סתם. בלשון המשפט של הימים ההם: אזרחים "חסרי ישע". הלוי וחבריו עוד לא נפלו לפח ההגדרות התעמולתיות של "אזרחים תמימים", או הביטוי הנלוז "חפים מפשע". שהרי אזרח, ככל אדם, איננו מסתובב בעולם בקטגוריה של "מורשע" או "חף מפשע". הוא לא זה ולא זה.

ההשוואה לפרשת אזריה חושפת עולם פקודות שונה בתכלית, יותר נכון עולם של היעדר פקודות. בפרשת אזריה בולט הוואקום האופף את החייל. מלבד ההוראות הכלליות של פתיחה באש כשחיילי צה"ל פועלים בשטחים, נראה שהמפקדים בסביבת האירוע של הדקירה והירי בחברון לא שלטו במצב באמצעות פקודות אלא באמירות עמומות ומעורפלות; צה"ל עבר מעולם של פקודות לעולם של נורמות, "דבקות בערכים" ו"התנהגות מוסרית". אלה מושגים שההרכב בראשות בנימין הלוי השתמש בהם רק פעם אחת, ועשה זאת בעוצמה נקודתית אדירה שמהדהדת עד ימינו:

"הכלל הוא כי חייל חייב בציות לפקודת מפקדו, ופטור מאחריות פלילית לתוצאות הביצוע", מזכירים השופטים עיקרון שנשכח כנראה בשנים האחרונות. מתוך כך, כדי שאפשר יהיה להרשיע חייל בכך שכן ביצע פקודה, חייב להיות קו דק אך ברור שהופך את הפקודה ל"בלתי חוקית בעליל".

השופטים הביאו לדוגמה פסיקה מהצבא הבריטי, במקרה של תקדים משפטי: "ברור בהחלט כי שום מלח ושום חייל אינו יכול לשאת אתו ספריה של חוק בינלאומי, ולא יכולה להיות לו גישה מידית אל פרופסור באותו נושא שיוכל לומר לו אם פקודה מסוימת היא חוקית או לא". אלה לא דברים שנכתבו על ידי פובליציסטים ימנים צעקנים, אלא על ידי מיטב השופטים הבריטים והאמריקנים מאז המאה ה־19 ועד סוף המאה ה־20. הרכב השופטים בכפר קאסם חזר פעם אחר פעם על ההגדרה של "אזרחים חסרי ישע", שמסרו את עצמם לידי חיילינו.

"חוקתה של מדינת ישראל אוסרת להישמע לפקודות 'בלתי חוקיות בעליל', המצוות על ביצוע מעשים פליליים", כתבו השופטים. "לסימן היכר מובהק כאמור מתכוונת המלה 'בעליל' (ברור וגלוי) בסעיף 19(ב). סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור'! לא אי־חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי־חוקיות המתגלה רק לחכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי־חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או המעשים שהפקודה מצוה לעשותם, אי־חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי־החוקיות 'בעליל' הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו האחריות הפלילית למעשיו".

בשביל ארגוני הזכויות הכל "לא חוקי"

בחינה של האקטיביזם המוסרי מאז טבח כפר קאסם ועד היום מלמדת שאותם גורמים ציבוריים שנטלו על עצמם להיות שומרי המוסר והתנהלות צה"ל וכוחות הביטחון, עשו הכול כדי לטשטש את משמעות עולם הפקודות הכולל בתוכו את החובה לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל.

מי שינתח את פעילות ארגוני הזכויות יגלה שנעשה מאמץ שיטתי להטיל שמיכה רחבה ועבה של אי־חוקיות על כלל הפעילות של כוחות הביטחון ואף על החיים היהודיים עצמם בארץ ישראל, ובייחוד "מעבר לקו הירוק".

צריך לומר שמערכת המשפט בישראל, על אף איכותה הגבוהה, לא עמדה בפרץ. צה"ל עצמו תמרן כלכוד ברשת התעמולה הנושאת לשווא את שם המוסר והחוק, כאשר שרץ התעמולה המדינית בידה. כתוצאה מכך היטשטשו גבולות בין פקודה לנורמה, בין התנהלות מוסרית לביצוע משימה צבאית. ההשלכות העיקריות היו כאשר נפתחו מבצעים רחבי היקף נגד האויב.

אין מחילה לפשע יהודי

פשע יהודי משוחזר לא יוחזר. אחד מסימני ההיכר של האנטישמיות לדורותיה הוא שכאשר יהודים מואשמים בביצוע פשע – רצח בדרך כלל – גם אם נעשה לפני 2,000 שנה ובוודאי כאשר בוצע לפני 68 או 60 שנים, לא חלה עליו כל התיישנות. בשנים הראשונות של הסכם אוסלו היו הספקי מעשי הטבח של המחבלים הפלסטינים כ־25 הרוגים לאוטובוס. כך ששני אוטובוסים זה בערך טבח כפר קאסם. הכול נבלע ומושכח על ידי ערפל הלהג הבלתי פוסק על ה"נכבה", על דיר יאסין או על הרג האזרחים בלוד, שהפך לתחום ההתמחות של ארי שביט. לצרפת נשכחו ונסלחו כבר וייטנאם, גירוש היהודים לאושוויץ, טבח הערבים בחוצות פריז בסוף מלחמת אלג'יריה, מעשי הטבח הרבים באלג'יריה עצמה, ומי יודע כמה מקרים נוספים במלחמות הטרור הניאו־קולוניאליות של הצרפתים. האמריקנים והרוסים ביצעו פשעים רבים. גם אלה נופחו בזמנם מסיבות פוליטיות, כדי לקדם כוחות פוליטיים רדיקליים במערב. חוק שימור החומר עובד בהיסטוריה של הפשעים רק לגבי יהודים.

זוהי הסיבה שהאזכורים והאזכרות הרבים לטבח כפר קאסם, לא בהכרח משיגים את המטרה. צה"ל הפנים והטמיע לאורך השנים את לקחי כפר קאסם. לא באופן חד־פעמי, אלא כמערכי לימוד בקורסי קצינים. דווקא השנה חשוב שנציגים בכירים של המדינה יופיעו לטקס הזיכרון בכפר. יש להניח שההבדל בין הכבוד שהמנהיגות הנבחרת מעניקה לציבור הערבי יבלוט נוכח החרם שהטילו איימן עודה וחבריו על שמעון פרס, דווקא במותו.

טוהר הנשק לצה"ל, העבודה המלוכלכת למג"ב

צה"ל, רשויות המדינה ובית המשפט עצמו דאגו לבדל את צה"ל ממשמר הגבול בהיבט המוסרי; צה"ל נתפס כל השנים כמי ששומר על טוהר הנשק, וכנעלה ומקודש לעומת משמר הגבול שעושה את העבודה המלוכלכת. למשל, של הרג מסתננים.

מי שעזר בבידול הזה אלו הכוחות הפוליטיים ששאפו ל"שלום בימינו", והשתמשו במוסר ככלי לוחמה פוליטי. מפ"ם – השומר הצעיר – הפכה את צה"ל למקודש בעיני הנוער שלה, מאז שנגוז חלום "המולדת (הסטליניסטית) השנייה". כך אפשר לראות כיצד בניהם ונכדיהם של מנהיגי השמאל הקיצוני של מפ"ם ואף של הקומוניסטים הפכו לאלופים, תתי־אלופים, סגני־אלופים וסתם לוחמים קרביים מהשורה הראשונה. זה לא קיים בעולם המוסר הפוליטי של השמאל דהיום.

הבידול של צה"ל־מג"ב בולט בפרשת כפר קאסם. באותו יום (או למחרת) בוצע טבח בסדר גודל דומה על ידי לוחמי גדוד 890 שצנח ליד מצבת פרקר במיתלה. נכון, התנאים היו שונים. הם היו בתוך מלחמה, ובאמת לא רצו להשקיע בשמירה על כמה עשרות שבויים, פועלי מע"צ מצרים שחנו שם במחנה עבודה.

רק מעטים ידעו על הטבח, שנשמר באיפול במשך כ־35 שנה. רק בתחילת שנות התשעים פורסמו כתבות נרחבות בעיתון 'חדשות' וב'כל העיר', שבהן שפכו צנחנים ידועי שם את לבם ודיברו בגלוי על טבח הפועלים בפתח המיתלה. הכוונה היתה ברורה: אסור להכתים את "מיטב בנינו", שהגיעו ממיטב הקיבוצים והמושבים, שגדלו על טוהר הנשק. האליטה הצבאית והיישובית אתרגה את הצנחנים – כמו במעשה הנקם של מאיר הר־ציון – והעמידה לדין, כפי שהייתה חייבת, את רוצחי כפר קאסם. נעשתה הפרדה חדה וברורה בין פיקוד מרכז והמסגרת החטיבתית של ישכה שדמי, ובין אותו גדוד מג"ב שמחלקה אחת שלו ביצעה את הטבח. אם מישהו מוצא קווים מקבילים להיום, זו לא טעות.

גם טבח כפר קאסם נשמר תחת איפול הצנזורה בשבועות הראשונים לאחר התרחשותו. אבל אי אפשר היה להסתיר זאת, וכבר בימים הראשונים החלו אישים פוליטיים שונים לאסוף נתונים על הטבח. החשיפה הראשונה מיוחסת לפעיל מפ"ם לטיף דורי, ובהמשך אמנון זכרוני, לימים עורך דין, ושותפו אורי אבנרי. התמונה המלאה פורסמה לראשונה בכתבה ב'העולם הזה'. באופן פרדוקסלי, דווקא הרעש הגדול סביב כפר קאסם, ולאחר מכן המשפט וכל מה שנלווה אליו, סייעו בהדחקת מצבת פרקר.

חיטוט בתוכניות קיצוניות שלא אושרו

בשנים האחרונות דובר באזכורים התקשורתיים לא מעט על "תכנית חפרפרת". יש עיסוק רב בהיסטוריוגרפיה הישראלית בתכניות שנשמעות קיצוניות, אך בסופו של דבר לא מומשו. במשפט היה ניסיון של כמה מהנאשמים, בייחוד סגן דהאן, למצוא לעצמם צידוק בתכנית מגירה שנודעה להם למקרה שתפרוץ מלחמה גם בחזית הירדנית. הייתה תכנית לבצע במקרה כזה גירוש של כפרי מה שנקרא "המשולש" אל מעבר לגבול הירדני.

עדותו של דהאן בנושא זה נמסרה בדלתיים סגורות, ונכללה בחלק סודי של פסק הדין. הוא דיבר על פעולה שנועדה לסגור את ערביי הכפרים כדי למנוע התקוממות וסיוע לאויב, ובמקביל על כך שישאירו את פתחי הכפרים פתוחים מזרחה. "האמנתי כי הפקודה צודקת… ויש לבצעה משום שהמדינה רוצה להפחיד את הערבים ואולי לסלקם", אמר.

הבעיה היתה שהתכנית לא אושרה, ורס"ן מלינקי קיבל על כך הודעה. במקום זה נאמר בכתב כי "המגמה היא לא לנקוט אמצעים שיש בהם הפרעה למהלך התקין של חיי התושבים… יש להימנע מכל פעולה שיש בה פגיעה באוכלוסיה ללא הכרח כנ"ל".

תכניות לגירוש ערבים תמיד הילכו קסם על חושפי סודות היסטוריים, בייחוד אם אלה היו תכניות מגירה שלא התבצעו. הגילויים האלה בעשור האחרון העניקו תנופה מחודשת של חיות לפרשת הטבח.

רגע ההתעוררות

למרות ההשוואות האסוציאטיביות העולות מאליהן למקרא פרטי המעשים האכזריים שביצעו אנשי מג"ב בכפר קאסם, צריך בכל זאת לציין דווקא את פעולתו של רס"ן מלינקי עצמו לסיום הטבח. היא זו שמבדילה בין אירועי כפר קאסם ובין כל האסוציאציות שעולות על הדעת ממלחמות אחרות. סגן דהאן הקפיד לדווח במכשיר הקשר למ"פ שלו על מספר ההרוגים. הוא התחיל לדווח בקשר במילים "אחד פחות" (הרוג אחד, בתרגום בית המשפט). הוא המשיך לדווח, ושני דיווחיו האחרונים הם "15 פחות" ו"הרבה פחות, קשה לספרם". הדיווחים האלה הועברו על ידי המ"פ, סרן לוי, למג"ד מלינקי. "בעקבות הדיווח מכפר קאסם על '15 פחות' נתן מלינקי פקודה… להפסיק מיד את האש ולנהוג במתינות בכל האזור… פקודה זו שמה קץ לשפיכות הדמים בכפר קאסם".

מלינקי התעורר לפתע למשמעות ביצוע הפקודות שנתן: הוא הבין שיישום הפקודות שלו גורם לטבח ועצר את כל הירי. אפשר להתפלפל כיצד זה קורה שהוא נותן הוראות שגורמות לרצח 49 בני אדם, אך מבין מה עשה רק כשתמונת ההרג ההמוני מתגלה. מלינקי, שלא היה בכפר קאסם בזמן הטבח, נידון ל־17 שנות מאסר אך עונשו קוצר, ולבסוף בעקבות חנינה של הנשיא בן־צבי שוחרר ב־1960. הוא קיבל בהמשך מינוי כקב"ט בכור בדימונה. בתו התחנכה בקיבוץ של השומר הצעיר. דהאן השתחרר כשנה אחרי תום המשפט, וסיים את הקריירה שלו כשליח הבונדס בפריז.

דעת המיעוט הנשכחת

הייתה בפסק הדין דעת מיעוט. לא מדברים עליה; או מחוסר ידע, או משום שהיא סותרת את התמונה המוסרית שצוירה לגבי כמה מקציני הגדוד, שהצליחו להימנע מרצח כפריים בגזרות הפעולה שלהם, חרף הפקודות לירות ולהרוג עם הטלת העוצר.

שתי הדמויות שהובלטו לאורך השנים היו סרן יהודה פרנקנטל, מ"פ שביצע את העוצר בכפרים טייבה, קלנסווה, ביר־סיקה ואיבטן. פסק הדין מצא שפרנקנטל הבין שהפקודה היא "קטלנית", ועלולה להביא לטבח. לכן הדגיש למפקדיו את הנקודות הבאות: לא תהיה התנגדות לעוצר, ולכן לא יהיה צורך לפתוח באש נגדם. הוא הטיל איסור אש כללי עד השעה 18.30, והורה באופן כללי ללוות את החוזרים מהעבודה מחוץ לכפרים לבתיהם.

סגן נמרוד למפרט, בן קיבוץ מעברות, השליט את העוצר בכפר־ברה. מהרגע שהוטל העוצר בכפר באיחור של חצי שעה, ב־17.30, היו רק שני כפריים, אחד נער צעיר והשני זקן, שאיחרו לחזור מהשדה, והוא אפשר להם לחזור לבתיהם בעקבות דין ודברים עם חייליו שלא היו בטוחים אם להרוג אותם אם לאו. בראיון ל'הארץ' משנת 2008 ייחס למפרט את התנהגותו האנושית לחינוך שקיבל בקיבוץ. פרנקנטל ציין שראה בערבים אזרחים שווי זכויות, ולכן מצא דרכים לעקוף את האכיפה. פרופ' מרטין בובר ציין לאחר חשיפת התנהגותו בגזרתו כי יהודה פרנקנטל הציל את הדמוקרטיה בישראל.

עובדתית, זה אכן מה שקרה. מפקדים בכפרים שונים, ובייחוד פרנקנטל ולמפרט, לא היו שותפים לטבח. אך דעת המיעוט מוצאת להתנהלות השונה סיבות אחרות. לא הצלחתי למצוא מי מהשופטים, דיבון או כהן, כתב את דעת המיעוט. אבל הוא מוכיח בצורה משכנעת למדי, שלא שיקולי מוסר ושכל ישר מנעו מעשי טבח בכפרים כמו טירה, טייבה, כפר־ברה או שאר הכפרים שהוטל עליהם עוצר, אלא גורמים אובייקטיביים.

בדעת המיעוט נטען שהעדים פרנקנטל, לוי ולמפרט "נטלו לעצמם שלא בצדק כתר של חכמה ובינה ואחריות לאחר המעשה". במלים אחרות, שיפצו את תמונת המצב כדי להציג את עצמם באור מצפוני חיובי. הגורמים האובייקטיביים לכך שלא היו מעשי הרג בכפרים האחרים כוללים איחור בהגעת הכוחות, וכתוצאה מזה יישום העוצר החל מהשעה חמש וחצי. "ב־17:15 לא היה כבר איש", אמר פרנקנטל. ניתנה התראה לכפריים בשדות על העוצר. היו כבישי גישה טובים וקצרים יותר ממקומות העבודה אל הכפרים, ולכן רק בודדים הופיעו אחרי שעת העוצר. סיבה מכרעת נוספת: "פקודת המתינות שהועברה מהגדוד לאחר שנודע על ממדי תקרית כפר קאסם… זמן קצר ביותר לאחר כניסת העוצר בגזרת פרנקנטל", נכתב בדעת המיעוט.

בכפר־ברה ביקש המוכתר מראש מנמרוד למפרט שיחמול על "ערבי אחד שצריך להגיע מפתח תקווה", והגיוני שלא ידע בכלל על העוצר. סצנה נוראה התרחשה כאשר חייליו של למפרט עצרו נער בן 12. "מסביר נמרוד כי היו לו התלבטויות בעניין הנער שהוא הכירו, וידע שהוא מבין עברית. כל המשא ומתן בעניין המתתו נעשה בנוכחותו, נער שהגיש לנמרוד קפה בחפלה". מסתבר שנמרוד (הוא היה אז בחור בן 22 בלבד) נזף באנשיו על שלא ביצעו את הריגת הנער כשרק הופיע לנגדם, "והכריחו את מצפונו להתגבר על הפקודה".

לאורך הערב נורו בכפרים השונים שלושה אנשים, ששניים מהם נהרגו. "אין לראות אפוא את אשר לא קרה בכפרים הללו כהפרת פקודה של מלינקי, ולא שיקול דעת של מפקדים נבונים במקום. יד המקרה והגורל הייתה בכך שהתושבים הספיקו להגיע לכפריהם לפני השעה שבה שולח הרסן המעכב את האצבע הלוחצת על ההדק. ומשניתנה פקודת המתינות, בוודאי לא היה כל מקום לירות על התושבים לא בכפר טירה ולא בג'לג'וליה…"