הרוב המיוחד בוועדה לבחירת שופטים נועד לחזק את כוחם של נציגי הציבור ולבטל את ההגמוניה המוחלטת של מערכת המשפט. הניסיון של שקד לבטל אותו תמורת מינויים נקודתיים, עלול להיות בכייה לדורות
המכתב החריף ששלחה הבוקר נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור לשרת המשפטים איילת שקד, מביא לשיאו את ההתנגשות בין השתיים על רקע דיוני הוועדה לבחירת שופטים. במכתב הודיעה נאור לשקד על הפסקת ההתייעצויות המשותפות בנוגע לרשימות המועמדים למינוי לבית המשפט העליון. "כל אחד מאיתנו יפעל במסגרת הוועדה לבחירת שופטים באופן ענייני ועל פי חוק", כתבה.
הרקע למכתבה של נאור הוא הצעת חוק שהגיש חבר הכנסת רוברט אילטוב, חבר הוועדה לבחירת שופטים, שנועדה לשנות את כללי ההצבעה בוועדה ולבטל את הצורך ברוב מיוחד של 7 מתוך 9 הנוהג בה כיום. בעקבות דיל שרקחה שקד עם הנהגת לשכת עורכי הדין, סבורה שרת המשפטים כי לרשותה עומד רוב בוועדה שיאפשר לה למנות שופטים כראות עיניה מבלי להתחשב בעמדת השופטים.
לכאורה מדובר בהישג גדול של שקד, היסטורי אולי: היכולת לקדם מינוי שופטים לעליון ללא תלות בדעתם של נציגי מערכת המשפט בוועדה, תאפשר להתנתק מאווירת ה'חבר מביא חבר' שקיימת בוועדה, להביא מועמדים חדשים ולהכניס לבית המשפט העליון שופטים שמרנים ומתונים יותר, כפי ששקד הצהירה כי בכוונתה לעשות.
אלא שבבחינה רצינית יותר מדובר במהלך שעשויות להיות לו תוצאות שליליות לטווח הארוך, שיפגעו ביכולת למנות שופטים שמרנים בעתיד. במחיר הישג מקומי וחד־פעמי של העברת ארבעה מינויים "טובים", עלולה שקד להחזיר אותנו לאחור ולחזק את מעמדה של מערכת המשפט בוועדה לשנים ארוכות.
כדי להבין מדוע, אנו זקוקים למעט רקע. הוועדה לבחירת שופטים כוללת כאמור תשעה נציגים: שלושה שופטי עליון (ובהם נשיא העליון), שני נציגי לשכת עורכי הדין, שני שרים (בהם שר המשפטים), ושני חברי כנסת. על פי הנוהג, אחד מנציגי הכנסת מגיע משורות האופוזיציה.
במצב רגיל, מערך הכוחות בוועדה נוטה לכיוון נציגי מערכת המשפט, שיכולים לקדם בקלות יחסית את המועמדים הראויים בעיניהם. שופטי העליון ונציגי לשכת עורכי הדין – שברוב המקרים רואים עין בעין בסוגיות החשובות – מהווים לבדם רוב (5 מתוך 9). אם מצטרף אליהם גם נציג האופוזיציה, הרי שכבר מדובר ברוב גדול ויציב. כך נוצר אכן לאורך השנים מצב של מקורביזם ו"חבר מביא חבר", שכן בהיעדר כוח ממשי לנציגים אחרים, אנשי מערכת החוק קיבלו צ'ק פתוח למינויים בוועדה, ללא התנגדות של ממש.
כדי לתקן את המצב העביר ביולי 2008 ח"כ דאז גדעון סער תיקון לחוק, שקבע כי מינוי שופטים לעליון יתבצע רק ברוב מיוחד של 7 מתוך 9 חברים. תיקון זה חיזק את מעמדם של נציגי הציבור בוועדה, שכן הוא הביא לכך שחמשת נציגי מערכת המשפט יהיו תלויים בשניים לפחות מנציגי הציבור. החוק של סער נחשב בזמנו כחוק "ימני", ולא בכדי. לראשונה נסתם הגולל על הרוב האוטומטי של הרשות השופטת בוועדה, ונוצרה מערכת מאוזנת ובריאה יותר.
שר המשפטים דניאל פרידמן בירך בזמנו על הצעד ואמר כי "החוק יגרום לאיזון בין השופטים החברים בוועדה למינוי שופטים לבין שאר החברים. בנוסף, ההצעה תשפר את הליך בחירתם של מועמדים ותגדיל סיכויים להבטיח מגוון דעות בבית המשפט העליון".
התיקון לחוק שמציע אילטוב, בגיבויה של השרה שקד, נועד למעשה להחזיר את המצב לקדמותו ולבטל את התיקון של סער. אם היום נהנים נציגי הכנסת מסוג של זכות וטו בוועדה, בעקבות התיקון השפעתם תחזור להיות זניחה, אם לא אפסית. מדובר בצעד גדול לאחור, שעשוי להקים לתחייה את הימים הרעים של ההגמוניה השיפוטית המוחלטת.
כדי להרוויח כמה מינויים טובים בטווח הקצר, שקד מקריבה את האינטרס העתידי ופוגעת במבנה מוסדי מוכח ויציב, שנועד לאזן את יחסי הכוחות בין הרשות השופטת לרשויות האחרות במינוי השופטים.
שוק המינויים של שקד
אין לדעת עד כמה ההימור של שקד מחושב – התנהלותם של נציגי לשכת עורכי הדין איננה צפויה והם לא מחויבים להישמע לאיש – אך גם אם הוא יצליח, וגם אם יעלה בידה להכניס ארבעה שופטים שמרנים להיכל העליון, מדובר בראייה קצרת טווח שעלולה להיות מסוכנת. השפעתם של ארבעת השמרנים של שקד (ואני מקווה שהיא מבינה שלא כל אדם דתי הוא בהכרח שופט שמרן) תלך ותצטמצם בגלי המינויים הבאים, וללא זכות וטו לנציגי הציבור בוועדה זו עלולה להיות בכייה לדורות.
זו לא הפעם הראשונה שבה שקד מקריבה מהלך מוסדי מבני יציב לטובת מינוי נקודתי וחד־פעמי. כך היה גם כאשר היא עיקרה מתוכן רפורמה מתוכננת בלשכת עורכי הדין, שנועדה לשנות את המבנה הפנימי שלה ולבטל את כוחם של המחוזות בלשכה, דבר שהיה פוגע בכוחם של השמאל הקיצוני והערבים שנהנו ממעמד לא פרופורציונלי בלשכה. הרפורמה, שתוכננה תחת שרת המשפטים הקודמת ציפי לבני, הייתה בהליכי חקיקה וסיכויי הצלחתה היו גבוהים מאוד, אך שקד בלמה אותה במסגרת עסקה שנרקמה בינה ובין יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נווה. על פי ה'דיל', נווה התחייב לתמוך במועמדיה של שקד בוועדה לבחירת שופטים, ושקד השאירה את המצב בלשכה על כנו. בכך היא וויתרה על הזדמנות לייצר שינוי יסודי במוסדות המערכת, תמורת אפשרות חד־פעמית לקדם את מועמדיה לשיפוט.
לפנינו, אם כן, דפוס פעולה מובהק: במקום לייצר שינויים מעמיקים ויסודיים במוסדות השלטון שישפיעו על התנהלותה של המערכת למשך שנים רבות, בוחרת שקד לקדם באופן חד־פעמי מינויים מטעמה. במקום להיות נציגה נאמנה של הרשות המבצעת והמחוקקת בוויכוח הסוער בישראל על האקטיביזם השיפוטי ומעמדם של השופטים, מעדיפה שקד לייצג את עצמה ואת השקפת עולמה. לא כך סוללים מסילות אל המשילות, לא זו הדרך לליברליזם ולא זה הנתיב לחירות.
בארץ אהבתי השקד פורח. איילת שקד משאירה פה ריח.
הנה פשרה שתספק את השרה
נשנה את החוק רק לתקופה קצובה (שקד תוכל להכניס את אנשיה) ואז (כשאנשי שלומה ממלאים את הועדה) נחזיר את החוק לתמיד.
לפני מחיאות הכפים אני חייב לתת קרדיט לביבי שהמציא את השיטה קודם – תמיכה בדמוקרטיה כדי לעלות לשלטון. להכניס את אנשיך ואז להרוס את הדמוקרטיה כדי להישאר בשלטון.
למה אתה לא מגיב בעיתון הארץ?
למה אתה כותב כזכר עם שם של נקבה?
לג'וש:
זה עוזר לי לסנן תגובות לא ענייניות
למשל כשאני מקבל תגובות כמו "נראה איך תרגישי שמסתנן יאנוס אותך"
אני לא מתעצבן
אבל בשבילך אני אשנה זאת ל- "אל האופק". בסדר?
המערך הנוכחי רחוק מאד מלהיות מוכח (ראה הרכב בית המשפט הנוכחי). והבעיה האמיתית היא הרכב הועד ולא הרוב הדרוש של חבריה.
אין לשופטים או לעורכי דין מקום בוועדה לבחירת שופטים. זהו תפקידם הבלעדי של נבחרי הציבור. הרוב המיוחס היה פתרון נקודתי לא פחות מהחזרה לרוב רגיל.
אולי השרה שקד מאמינה שהרכב הגיוני יותר של בית המשפט יאפשר שינוי מערכתי אמיתי. לפחות הדוגמאות שנתת, מעידות על תכנון ארוך טווח של מהלכים תקדימיים. כולי תקווה שהמינויים הנוכחיים הם רק שלב בתהליך של שרה שבינתיים מפגינה הבנה לא רעה בכלל של הבעיות המהותיות וגם של האילוצים המערכתיים שעימם היא צריכה להתמודד.
מאד קל לומר 'משילות' אבל במדינה שבה היא אינה קיימת, צריך לבנות אותה קודם. זה לא קורה ביום אחד.
חוק סער בזמנו היה חוק ימני. והוא בדיוק דרך הפעולה השלומאלית של הימין. צריך היה פשוט לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים להרכב מאוזן לפי האוכלוסיה ולא איזה פתרון של שינוי טכני שיאפשר איזה ווטו שאיתו יתאפשר לסחוט איזה עלה תאנה מהנאורים.
הכל מתואם בין שקד לנאור, בחסות הגורם שמפעיל את שתיהן: מרים תשחק בתפקיד השוטר הרע ושקד תשחק את השוטר הטוב, והשמאל יקצור את הפירות: כיוון שבבית היהודי התחילו בזמן האחרון להבין מיהם באמת בנט ושקד שהשתלטו על המפד"ל כדי לחבור ליאיר לפיד בשליחותו של נוני מוזס, עכשיו מנסים בנט ושקד "לטהר" את עצמם בעזרת האשמות כאילו הם דואגים יותר מדי למחנה שהם מתיימרים לייצג. ומי דואג להאשים אותם בזה? כמובן – מופעלים אחרים של השמאל, שעובדים איתם בצמוד. כך בזמנו דאג רביב דרוקר "לחשוף" את מעשיו כביכול של נפתלי בנט בכפר כנא – כדי לחזק את תדמיתו הלאומית והלוחמנית של בנט בעיני בוחריו התמימים:
http://www.haaretz.co.il/news/elections/ratz/1.2530789
למעשה – בנט, דרוקר ולפיד הם צוות מלוכד ומגובש. לא פחות מהצוות שקד ונאור.
לדעתי אתה טועה. יש כאן עניין של הביצה והתרנגולת.
4 שופטים ימנים זה לא סתם "הישג זמני". זה מכה אנושה למורשת ברק, בצירוף עם סולברג, אנחנו מדברים על שליש ימני בבג"צ שיחזיק לאורך שנים ארוכות.
איך שאני רואה זאת, שינוי תמהיל בג"צ הוא תנאי הכרחי כדי שרפורמות עמוקות ומהותיות יוכלו להתבצע. אחרת, בג"צ פשוט יתקע את הכל.
החוק שונה בשנת 208 ומאז עברו כבר 8 שנים ועדיין בית המשפט העליון הוא אקטיביסט במוצהר אז אולי החוק הוא לא כזה טוב? אוליעדיף בכל זאת להצליח להכניס 4 שופטים, שאולי בלל יהיו מספיק צעירים, כדי לקבל 5 שופטים בבית המשפט העליון שהם בעצם נגד אקטיביזם?
בגדול, זה הכל סערה בכוס מים משום שלשופטים יחד עם נציגי לשכת עורכי הדין יש רוב אוטומטי בוועדה ולא אצה להם הדרך, הם יכולים להמתין עד הבחירות הבאות ולקוות שתעלה ממשלת שמאל. בזמן שממשלות מתחלפות, פעם שמאל ופעם ימין (לא חשוב באיזו תדירות), בבית המשפט העליון יש שליטה שמאלנית מלאה כבר 20 שנה לפחות שצפויה להימשך עוד 10 שנים לפחות על סמך מינויי העבר. זה חוסר איזון בסיסי ביחסי הכוחות שמבטיח שתמיד ידם של השמאלנים תהיה על העליונה במינוי שופטים חדשים, עם החוק של גדעון סער או בלעדיו.
למרות שאני מסכים איתך שהרכב הוועדה באופן אינהרנטי הוא מוטה לטובת השמאל (ולכן הפתרון האמיתי הוא שינוי הרכב הוועדה), כיום יש הזדמנות פז לימין. עכשיו נציג האופוזיציה הוא מישראל ביתנו (רוברט אילטוב), ולשקד יש דיל עם עורכי הדין. כלומר, יש לשקד רוב של 6 (שקד עצמה, שר נוסף, ח"כ מהקואלוציה, ח"כ מהאופוזיציה, ושני עורכי דין). בגלל שצריך רוב של 7, ושלושת השופטים מצביעים במקשה אחת, יש להם למעשה זכות וטו על כל מועמד של הממשלה. פרופ' ישראל אומן אמר זאת כבר, השינוי של סער לא היה רעיון טוב בתיאוריה, וגם לא במעשי.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3556912,00.html
אין שום דיל רציני עם עורכי הדין. נראה לך שחאלד חוסיין זועבי יצביע עבור מועמד ימני? וגם אילנה סקר היא נציגת השמאל בלשכה וממש לא פיני מרינסקי, יראון פסטינגר או עמוס ון אמדן. הם מוכנים לסגור עם שקד על דיל בתוך השמאל שבמסגרתו יצביעו בעד מועמדים שמאלנים שאולי קצת פחות נוחים לשופטים ויותר נוחים להם, זה הכל. וממילא הכל נזיל, אם השופטים יציעו להם דיל טוב יותר אז הם יחזרו בחזרה הביתה.
לשקד יש לכל היותר 3 קולות, כחלון בפירוש לא נמצא בכיס שלה ובהצהרות חוזרות ונשנות נשבע אמונים לבית המשפט העליון ואין מצב שיצביע נגדו. לכן, למעשה, הכוח היחיד שלה בוועדה נובע מזכות הווטו של חוק סער ובלעדיה השופטים ועורכי הדין כבר היו סוגרים מזמן דיל מעל הראש שלה, כפי שעשו בעבר.
עקיבא כתבה יפה מאוד,ואין ספק שיש הגיון בדברים,אך יש לי שאלה רצינית והיא למה לא להתייחס באותו מידה של "וטו" שיש לשרים כוטו שיש לשופטי העליון,מה שאומר שהם במו ידיהם בוחרים בניצגים,מבלי שום אמירה אמיתית של נציגי השילטון,ולכן בצורה עובדתית ניתן להגיד כי אין שינוי משמעותי אם בכלל בהרכב השופטים.
1. החוק של סער דווקא מבטיח יתרון לשופטים, כי הם הקבוצה הכי גדולה שמצביעה באופן מתואם, ובנוסף יש ברית בינם לבין נציגי הלשכה.
2. גם אם לעיתים נוצרת קונסטלציה טובה לימין, בגדול החוק הזה מסוכן.
3. אז השופטים בעצם בעד החוק של סער (נגד ההצעה של אילטוב)? בנסיבות אלו זה יהיה מוזר לקרוא לו חוק ימני.