מפרשת 'פסוקי השטן' ועד הטבח ב'שרלי הבדו', מנהיגי המערב מגלים סלחנות לאיומים של קנאי האסלאם על חופש הביטוי, ומאשימים דווקא את הקורבנות ב"פרובוקציה". ביקורת ספר
Defending Free Speech, סטיב סימפסון (עורך), הוצאת מרכז איין ראנד בארה"ב, 2016
"אני שרלי" (Je suis Charlie), זעק ההאשטג המפורסם במיליוני פוסטים וציוצים לאחר הטבח שביצעו מפגעים מוסלמים במשרדי המגזין הסאטירי 'שרלי הבדו' בפריז. הזעזוע בעקבות המתקפה המחרידה, שבה נרצחו 12 בני אדם כנקמה על פרסום קריקטורות על הנביא מוחמד, הוביל להפגנת סולידריות חסרת תקדים עם הקורבנות. מנהיגים מכל העולם מיהרו לגנות את הרציחות, וקריקטוריסטים ועיתונאים הביעו דאגה עמוקה לחופש הביטוי וחרדה לעתידה של הסאטירה.
אך הבעות הגינוי והזעזוע לא היו הקולות היחידים שנשמעו. זמן לא רב לאחר המתקפה הברברית החלו להישמע הקולות המוכרים של "אנו מגנים את הפיגוע, אבל", והפעם בנוסח: "אלימות היא דבר נורא, אבל האם הם באמת היו חייבים לצייר את הקריקטורות הללו?"; או "רצח הוא דבר איום, אבל החבר'ה האלה הביאו את זה על עצמם". האפיפיור פרנציסקוס, למשל, מיהר להכריז שההתקפה אינה מוצדקת, אבל שהקריקטוריסטים ב'שרלי הבדו' הם "פרובוקטורים" שהיו צריכים לצפות לתגובה לאחר שעלבו בדתם של אחרים. אמירות מסוג זה הושמעו על ידי פוליטיקאים, אינטלקטואלים ואנשי ציבור מכל התחומים, כולל עיתונאים ואפילו סאטיריקנים וקריקטוריסטים, שבחרו להאשים את 'שרלי הבדו' בהסתה והפצת שנאה, תוך שהם משלמים מס שפתיים רפה ומגנים בחצי פה גם את הרצח.
גם בישראל היו מי שלא היססו לגזור גזירה שווה בין הרוצחים לקרבנותיהם. יואב שמר־קונץ, דוקטורנט לסוציולוגיה פוליטית, כתב שבפרסום הקריקטורות על הנביא מוחמד אפשר לראות "אומץ ואי־כניעה לאלימות", אבל "אפשר גם לקרוא לזה אלימות סימבולית, כפייה חילונית וחוסר התחשבות וחוסר סובלנות לאחר". שלמה זנד, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב, פרסם בגיליון המפלגה הקומוניסטית הישראלית מאמר תחת הכותרת "אני לא שרלי". זנד ציין כי הוא "בעד חופש הביטוי, אבל במקביל גם נגד הסתה גזענית", והזהיר כי "בצרפת, בדנמרק, בגרמניה ובכל אותן ארצות מערביות בהן חיים מהגרים מוסלמים קשי יום בתחתית הסולם החברתי – יש להישמר בביקורת האסלאם, ובוודאי שלא לנסות להגחיך אותו".
המסר ברור: האשמה בטרור האסלאמי מוטלת על ה"פרובוקטורים" במערב שאינם משכילים להתאפק ולסתום את הפה. כך, בכל רחבי המערב נשמעים קולות הקוראים לרסן את חופש הביטוי, כלומר לוותר ולהתפשר על אחד הערכים המרכזיים של העולם החופשי. הפילוסופית והסופרת האמריקנית איין ראנד כתבה בספרה "קפיטליזם: האידיאל הלא נודע" ש"איום באקדח הוא לא טיעון", אבל במדינות המערב קיימת נכונות הולכת וגוברת לקבל את הטרור האסלאמי כצד שווה זכויות בדיון הפוליטי־תרבותי, שיש להבינו ולפייסו עד שיואיל להפסיק לרצוח אנשים חפים מפשע.
פרשת 'שרלי הבדו' ובעקבותיה ההִתְרַצּוּת בפני הטרור האסלאמי והאצבע המאשימה שהופנתה כלפי קרבנותיו, הן עוד לבנה שנפלה בחומת חופש הביטוי המאפשרת את קיומה של הציוויליזציה המערבית.
כרוניקה של פשיטת רגל מוסרית
בספר "להגן על חופש הביטוי" (Defending Free Speech) שיצא השנה בהוצאת מרכז איין ראנד בארה"ב, מתארים בהרחבה עורך הספר סטיב סימפסון וכותבים אחרים את האירועים השונים במסגרת המאבק בעשורים האחרונים על חופש הביטוי במערב, ומגנים בחריפות את הפייסנות שמפגינים כלפיו ממשלות שמאל וימין כאחד. הספר משמש הן כאזהרה והן כקריאה לפעולה: על מדינות המערב לאזור אומץ ולהגן בנחישות על חופש הדיבור, פן יירמס לחלוטין בידי אויבי החירות ומשתפי הפעולה הפסיביים שלהם במערב. לצד חלקים נרחבים שנכתבו על ידי העורך סטיב סימפסון, משפטן המשמש כמנהל לימודי המשפט במכון איין ראנד, הספר כולל פרקים שנכתבו על ידי בכירים אחרים במכון ובהם מייסדו ד"ר ליאונרד פייקוף; ד"ר אונקר גייט, סופר ומרצה לפילוסופיה; ואילן ג'ורנו, מנהל לחקר מדיניות ציבורית.
החוליה המשמעותית הראשונה בשרשרת האירועים שהובילה למצב העניינים הנוכחי הייתה פרשת סלמן רושדי, סופר בריטי שבספרו "פסוקי השטן" מוצגת דמותו של הנביא מוחמד באופן מעורר מחלוקת. הוצאת הספר ב־1988 עוררה זעם רב והפגנות אלימות ברחבי העולם המוסלמי. מנהיג איראן אז, האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, הוציא פתווה (פסק הלכה מוסלמי) הקוראת לרציחתו של רושדי. הממשלה הבריטית בראשות מרגרט תאצ'ר העניקה הגנה מלאה לרושדי, אך רושדי הואשם על ידי רבים בכך שניצל לרעה את חופש הביטוי, וקריאות מפוחדות לאסור את הפצתו של הספר נשמעו מכל עבר. חנויות ספרים שהעזו להציע את "פסוקי השטן" למכירה הותקפו, ומתרגמי הספר לשפות זרות הפכו למטרות עבור טרוריסטים מוסלמים ברחבי העולם.
תגובת מנהיגי המערב להתקפות והאיומים הייתה אומללה במיוחד; נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב, למשל, פרסם הודעת גינוי נרפית אבל התייחס לספר כ"פוגעני" עבור רבים, ולא הורה על כל פעולה ממשית בתגובה לאירועים האלימים שהתרחשו בארה"ב באותה תקופה – כמו התקפות על חנויות ספרים, איומים ברצח על מו"לים ומתקפת טרור על מערכת עיתון ניו יורקי. המאוימים נאלצו לשאת בעצמם בהוצאות האבטחה האסטרונומיות, מסיתים לרצח לא הועמדו לדין ולא גורשו מהמדינה, וממשלת ארה"ב לא נקטה כל פעולה צבאית נגד איראן שממשלתה עודדה באופן פעיל את המהומות שסיכנו באופן ישיר חיי אזרחים אמריקנים.
בפרק הפותח של "להגן על חופש הביטוי", מסביר הפילוסוף ליאונרד פייקוף כי התגובה המוסרית הראויה לפרשת רושדי היא לא התנצלות, הבנה או ביקורת על הסופר:
השאלה האם ספרו של רושדי הוא טוב או רע, נאצל או מושחת, איננה רלוונטית כעת. לאחר האיום ברצח, יש רק סוגיה אחת שראוי לדון בה ולהגן עליה: זכותו של אדם להתבטא בחופשיות, בין אם אוהבים את התבטאויותיו או לא. 'חילול קודש' איננו מפר את זכויותיו של איש. מי שנעלב מדברים כאלה או אחרים, איננו צריך להקשיב או לקרוא את העלבונות…אם חילול הקודש הוא העניין, הדעת נותנת כי דיקטטור דתי שמסית לרצח מחלל את קדושת חיי האדם. נאמר כי ספרו של רושדי פוגע ברגשות המאמינים המוסלמים , כך גם המדע. נאמר שהספר פוגע בערכים שקדושים לחסידיו של האייתוללה. כך גם ארצות הברית של אמריקה.
פרשת רושדי פתחה צוהר לגישת הפייסנות כלפי הטרור האסלאמי, שמטרתו העיקרית היא חיסול חופש הביטוי במערב והשתקת הקולות הביקורתיים כלפי האסלאם ומאמיניו. באוגוסט 2004 הוקרן הסרט 'כניעה' בערוץ הטלוויזיה הציבורית בהולנד. הסרט, שנכתב על ידי אייאן חירסי עלי, פעילה פמיניסטית הידועה בביקורתה הנוקבת כלפי האסלאם, הצביע על הקוראן כמקור לדיכוי האישה בחברה המוסלמית. פחות משלושה חודשים לאחר הקרנת הסרט נרצח הבמאי שלו, תאו ואן־גוך, ברחוב באמסטרדם. פתק שהוצמד לגופתו הבהיר כי פשעו היה אחריות לסרט שמבקר את האסלאם, וכי "מחללי קודש" נוספים שמעורבים בסרט, כמו אייאן חירסי עלי, ייענשו בחומרה גם הם. גם במקרה זה נשמעו קולות רבים המאשימים את ואן גוך ב"פרובוקציה" שהובילה למותו, ובכך ש"ניצל לרעה" את חופש הביטוי.
פייסנות מזמינה אלימות
בספטמבר 2005 פרסם 'יילנדס פוסטן', העיתון היומי הנמכר ביותר בדנמרק, 12 קריקטורות על הנביא מוחמד. הקריקטורה שעוררה את הזעם הרב ביותר בעולם המוסלמי הציגה את מוחמד כמחבל המחביא פצצה מתחת לטורבן שלו. ציירי הקריקטורות קיבלו מיד איומים על חייהם, שגרירויות דנמרק במדינות אחדות הותקפו, ומהומות פרצו ברחבי העולם המוסלמי. אימאמים דניים דרשו התנצלות לא רק ממערכת העיתון, אלא גם מממשלת דנמרק. בסקר שנערך נמצא כי 21% מהדנים סבורים כי על ראש ממשלת דנמרק להתנצל בפני המוסלמים, וכ-58% הביעו הבנה לזעם המוסלמי, אף שהכירו בזכותו של העיתון לפרסם את הקריקטורות. בסופו של דבר נאלץ העיתון לפרסם התנצלות בפני המוסלמים על "פגיעה ברגשותיהם", וראש הממשלה בירך על הודעת העיתון.
אבל התגובה השערורייתית והמדאיגה ביותר למשבר הקריקטורות בדנמרק הגיעה ממנהיגת העולם החופשי, ארצות הברית של אמריקה. במקום לשמש חומה בצורה מול הניסיונות הרצחניים לפגוע בחופש הביטוי, הנשיא לשעבר ביל קלינטון גינה בחריפות דווקא את הקריקטורות, באומרו: "אז עכשיו אנחנו הולכים להחליף את האנטישמיות בדעות קדומות אנטי־אסלאמיות?"… בהודעה רשמית של הממשל האמריקני נאמר כי אף שהוא מכבד את חופש הביטוי והעיתונות, "ליבוי שנאה דתית ואתנית אינו מקובל". לנוכח התגובה המבישה והפייסנית הזו, אין להתפלא שערך חופש הביטוי איבד מחשיבותו, והוא משמש כיום מטבע עובר לסוחר כדי להפיס את רגשותיהם של מי שמעוניינים לשלוט בדיון הציבורי במערב באמצעות איומים, כוח ואלימות. בחברה חופשית, כותב סימפסון בספר, התשובה היחידה לזעם על רעיון שמביע אדם כלשהו היא 'אל תקנו את הספר שלו, אל תצפו בסרטים שלו, אל תקנו את העיתונים שלו', לא איומים באלימות ומימושם.
בספר מובהר היטב כי פייסנות משדרת מסר שהאלימות משתלמת, ועל כן מזמינה אלימות נוספת. במאי 2015 נכנסו שני טרוריסטים מוסלמים לאירוע בגרלנד, טקסס, שבו נערכה תחרות ציורי קריקטורות של הנביא מוחמד, ופתחו בירי. המחבלים חוסלו אמנם על ידי כוחות המשטרה שאבטחו את האירוע, אבל את עיקר הביקורת חטפו המארגנים. לא אחר מהנשיא הנבחר לימים דונלד טראמפ השתלח בפמלה גלר, אחת מנותנות החסות באירוע ופעילה ותיקה למען חופש הביטוי ונגד האסלאם הפוליטי: "זה נראה כאילו היא פשוט מתגרה בכולם. מה היא עושה? לצייר את מוחמד… זה נראה כאילו היא באמת מתגרה באנשים (…) אתה יודע, אני אחד שמאמין בחופש ביטוי, כנראה יותר ממנה. אבל מה המטרה של כל זה?"
לחזור לשורשי הנאורות
ב"להגן על חופש הביטוי" מתוארים אירועים רבים נוספים שבהם חופש הביטוי הותקף בבוטות, אבל במקום לקבל את ההגנה שהוא ראוי לה, מנהיגי המערב והאינטלקטואלים שלו בחרו בתגובות מעורפלות ובמסרים דו־משמעיים. מוטיב חוזר הוא שאין צורך להיות "קיצוניים" כל כך במימוש חופש הביטוי, וכי יש להימנע מאמירות "מתסיסות" או "חסרות טעם". אבל ההתעקשות על חופש הביטוי כערך יסוד מוחלט, מסביר סימפסון בספר, איננה גחמה ילדותית או הפקרות חסרת אחריות. הזכות להביע את דעותיך ללא הפרעה – כולל לכתוב ספרים, להפיק סרטים, לצייר קריקטורות או ללעוג לדתות – היא נגזרת ברורה מהזכות לחשוב:
הזכות להתבונן, לעקוב אחר הראיות, להגיע למסקנות שנובעות מהעובדות לפי מיטב שיפוטך, ואז להעביר את מסריך שלך לאחרים… לדרוש מעמד מיוחד לכל רעיון או אידאולוגיה ולהכריז שהיהדות או הנצרות או המרקסיזם או האסלאם הן מחוץ לתחום הביקורת הציבורית, פירושו לשלול זכויות יסוד אלו. שום אדם רציונלי אינו יכול לתפקד על פי ההוראה: אסוף ראיות לפי מיטב שיקול דעתך, אבל אל תעז להגיע למסקנה שלילית על הפילוסופיה של המרקסיזם או על דת האסלאם.
אכן, העולם המודרני כפי שאנו מכירים ב־300 השנים האחרונות ונהנים מפירות הקדמה והשגשוג שלו, התאפשר בראש ובראשונה בזכות החופש לחשוב באופן עצמאי, לחלוק במידע ולערער על תפיסות קיימות. טרם עידן הנאורות, האנושות הייתה שרויה במצב של קיפאון מחשבתי והתפתחותי בשל הציות העיוור לסמכות דתית, שלטון בכוח הזרוע ואמונות תפלות. עידן הנאורות הזניק את האנושות לקדמה חסרת תקדים בשל ההתבססות על חשיבה רציונלית ושכל ישר, המחייבים חירות מחשבה וחופש ביטוי מוחלטים. לא בכדי מיוחסת לאחד מאנשי הרוח הבולטים של עידן הנאורות, ווֹלטֶר, האמירה "אינני מסכים עם דבריך, אך אגן עד מוות על זכותך להשמיעם". סימפסון מדגיש שזו אכן הייתה הרוח שאפיינה את ענקי עידן הנאורות: נכונות להילחם בחירוף נפש למען חופש הביטוי, בשל ההכרה בחשיבותו המונומנטלית.
זו גם הייתה אמונתם של חברי מערכת 'שרלי הבדו', שידעו כי הגיליונות הסאטיריים שהפיקו מסכנים את חייהם. למרבה הטרגדיה, כחצי שנה לאחר המתקפה הרצחנית על משרדי המגזין הודיעה המערכת כי תחדל מלפרסם קריקטורות על הנביא מוחמד. האשמה איננה מוטלת עליהם, כמובן, אלא על הפוליטיקאים, האינטלקטואלים ואנשי הציבור והתקשורת, שהפקירו אותם במאבקם העיקש למימוש חופש הביטוי.
ואצלנו בישראל
המגמה המדאיגה של אי־כיבוד ואי־הבנת חשיבותו של חופש הביטוי באה לידי ביטוי גם בארצנו. רק לאחרונה קיבל הראפר והפעיל הפוליטי יואב אליאסי, המכונה "הצל", מכתב מאיים מהנהלת בתי המשפט בישראל ובו דרישה להסיר פוסט שהועלה בפייסבוק ואיום בפתיחת הליכים משפטיים אם לא יעשה כן. בפוסט (הלגיטימי) הביע "הצל" תרעומת על פסיקות מקלות בנוגע למחבלים וכתב: "בתי המשפט מרחמים על מחבלים ונותנים להם עונשים בדיחה, ואנחנו משלמים בדם! אבל כולנו יודעים מה הוא סופם של רחמנים".
מפלגת מרצ תרמה גם היא לביזוי חופש הביטוי, בעתירתה לבג"ץ לפני כחודשיים להוריד מהאוויר את תכניתו של עו"ד יורם שפטל ב'רדיו ללא הפסקה', בשל "עמדותיו הקיצוניות". על ערוץ 20, אחד האפיקים הבודדים בתקשורת להשמעת קולות ימניים, הוטלו קנסות בשל שידור מבזקי חדשות, והביקורת (שוב, הלגיטימית) שהועלתה בערוץ כלפי הנשיא ריבלין תויגה בקרב אנשי שמאל כ"הסתה" שהמשטרה נדרשת לטפל בה. גם היומון 'ישראל היום' הותקף בחריפות, וזכור ניסיונם של ח"כ איתן כבל (המחנה הציוני) ואחרים לסגור אותו באמצעות חקיקה בשל נטיותיו הפוליטיות.
הספר "להגן על חופש הביטוי" ממחיש ומסביר היטב כיצד חופש הביטוי והחירות האינטלקטואלית יקרים מדי מכדי להפקירם. במערב, כמו בישראל, יש לחזור לבסיסו של עידן הנאורות, ולהבין שחופש הביטוי איננו לוקסוס אלא הכרח לקיומה של חברה חופשית ומשגשגת.
____________
לרכישת הספר "להגן על חופש הביטוי" באתר מרכז איין ראנד בישראל ובאתר אמזון כאן. ד"ר אמיר שני הוא חבר בפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה, עמית במרכז איין ראנד ישראל, וממנהלי "האקדמיה לימין"
חופש הדיבור בלי חופש הביצוע, סתם בירבור, וחקיקה בנידון זה חוקן לחלשים.
הכל פוליטקה וחופש הדיבור הוא נזיל
שורש הבעיה הוא שהמוסלמים הם כמות גדולה של אנשים בעולם ובכל המדינות הם גם חלק די נכבד מהבוחרים. הם לא צריכים להיות רוב במדינה אבל הם יכולים להשפיע על הבחירה של מועמד. כל זה לא נעלם מעיני ואוזני הנבחרים והמועמדים השונים לבחירה בכל המדינות. כלומר יש הרבה מוסלמים שמצביעים וזה כוח אלקטורלי לא מבוטל ולכן, כל נבחר חושב, צריך להיות נחמדים אל המוסלמים כדי שיבחרו בי.
בנוסף המוסלמים כבר הראו שהם מוכנים להלחם וגם להרוג ובעצם שינו את חוקי המשחק. לכן כל פוליטיקאי לוקח את זה בחשבון והתגובה בהתאם. ובנוסף הציבור מפחד ולא כל כך מוכן למות על זכותו של מישהו לומר את דעתו כפי שוולטר טען אבל לא הוכיח שאכן יעשה כנ"ל.
מצד שני אפשר להכפיש את היהודים וגם לצייר קריקאטורות וזה באמת יחשב לחופש ביטוי כי בסך הכל יש בערך 15 מיליון יהודים בעולם והם גם לא הורגים בגלל קריקאטורות רק מדברים. אז אין מה לפחד מהיהודים.
אז זה בערך הסיפור, הפחד מהתגובה של הנפגעים בעיני עצמם הוא מה שמכתיב את תגובת הצד השני . אם היהודים היו מגיבים בכוח על הכפשות נגדם המצב היה שונה וההכפשות היו נפסקות. אבל מכיוון שהיהודים ועוד מיעוטים שונים לא מגיבים בכוח אפשר להמשיך להכפיש את היהודים. מצד שני אי אפשר להכפיש את המוסלמים כי הם מגיבים בכוח.
כל השאר בבל"ת מבית מדרשם של הוזים שונים שלא מצליחים לתפקד במציאות הקיימת וממציאים לעצמם מציאות שבה קל להם לתפקד כי, כאמור, הם המציאו את המציאות שלהם.
אכן, המציאות של האיסלם (והשמאל הנאור והצודק) היא כזאת שלאן שהמוסלמי מגיע הוא נמצא בח׳ליפות שלו, הוא תמיד הרוב והוא הריבון. הרי הגבולות מזמן לא קיימים לד׳הימים העלובים. מעצבן שאיזה קבלן עשיר מניו יורק, כנראה סתם בור ועם הארץ, לא מבין כלום והחליט שגבולות דווקא כן חשובים, לא להאמין. זו מציאות זו?
״עידן הנאורות״ זה מה שהביא לנו אהרון ברק? הכל שפיט? התערבות בתי המשפט בנושאים מדיניים קיומיים חוקתיים? במקום לשפוט בנושאים פליליים…. לא תודה
הכוונה כמובן לנאורות האמתית
לא לזו שכמה ליצנים במדינה נכסו לעצמם.
אנחנו כיהודים סבלנו הכי הרבה מחופש הדיבור – קוראים לזה אנטישמיות.
היהודים הושוו לחולדות. פרוטוקולים של זקני ציון ועוד
האם אנחנו באמת רוצים לחזור לשם??
אנחנו באמת לא במעמד שאנחנו רוצים חופש דיבור ללא מגבלה? נראה לי שאנחנו תקועים בין הפטיש לסדן
זה מאוד מזכיר לי את המהפכה המזרחית העכשווית – רוצים לשנוא ערבים ובאותה נשימה לדחוף את התרבות שלהם קדימה. גם כאן אי אפשר לאחוז בחבל בשני קצותיו
אני אסתכן ואציג עמדה לא פופולרית:
צריך לאפשר חופש ביטוי גם לבעלי דעות איומות: אנטישמים, מכחישי שואה ונאצים.
כפי שכתב בחכמה רבה הלל גרשוני כאשר אתה משתיק אדם בשל דעותיו האיומות אתה לא משכנע אותו. אלא להפך גורם לו להתחפר עוד יותר בדיעותיו מתוך תחושה שאם השתקת אותו בכוח כנראה שאין לך תשובה מילולית לדבריו. שאתה חושש להתווכח איתו כי העובדות וההיגיון לצידו.
דווקא כאשר מזמינים אותם לדיון, במיוחד מול היסטוריונים המומחים לתקופה, הם מתגלים במערומיהם. מאמינים לתיאוריות קונספירציה חסרות בסיס ומתעלמים מעובדות מוצקות. וכך השיח הפתוח איתם הופך להשפלה עצומה עבורם כאשר מתברר לכולם כמה חסרות בסיס הן התיאוריות שלהם.
מעבר לזה תחשוב על הסתירה הבסיסית שיש בהתנגדות לחופש הדיבור:
אם אתה טוען שיש קבוצה (בכוונה אינני אומר גזה\דת\מין אלא קבוצה כלשהי) שהחברה מפלה לרעה הרי שאין טעם לנסות ולחוקק חוק באותה המדינה עצמה נגד תקיפת הקבוצה "המוחלשת". שהרי עצם העובדה שהמערכת, נציגי הציבור ובתי המשפט, יוצרים ואוכפים את החוק מראה שרוב הציבור מתנגד לאפלייתם.
וכנ"ל לגבי חוקים נגד "שיח שנאה". אם אפשר לחוקק חוקים כאלו סימן שרוב גדול הציבור מתנגד לשיח הזה ולכן יכולתם של דובריו המעטים להזיק מועטה. אלא אם ההיגיון והעובדות לצידם וכך הם מצליחים לשכנע אנשים נוספים. אבל אז לא מדובר ב "שיח שנאה" אלא בדברי אמת שיש להפיץ.
נקודה נוספת למחשבה: לא מוזר בעיניך שדווקא במדינות הכי פחות גזעניות ואנטישימיות (המערב) יש את החוקים הכי נוקשים נגד זה. ודווקא במדינות בהן יש יותר גזענות ואנטישימיות (למשל מדינות האיסלם) אין שום חוקים נגד "שיח שנאה" מסית?
לאור:
הבעת את עמדתך בבהירות.
ברשותך אני אתייחס להנחה אחת שלך:
"כאשר מזמינים אותם לדיון…השיח הפתוח איתם הופך להשפלה עצומה עבורם…"
תבדוק אם זה עדיין נכון.
מסר השנאה הוא המסר הקצר בעידן של מסרים קצרים (ווטסאפ)
מסר השנאה הוא המסר הבוסרי (לא עבר פילטרים של אנשים אחרים) בעידן של מסרים בוסריים (פייסבוק).
מסר השנאה מבוסס על הגיון מעוות ונתונים מסולפים בעידן הקפיטליסטי של ההגיון המעוות והנתונים המסולפים.
מסר השנאה עובר טוב בכל ערוצי התקשורת.
אנחנו כיהודים צריכים להיות מחוסנים מזה בגלל העבר שלנו ולא להתפתות למסרים של שנאה. השנאה תוביל אותנו לסיים כמו הערבים – בלי מטרה חוץ מהשנאה
ובאלו מדינות הפרוטוקולים של זקני ציון הם להיט כיום? הפתעה! בארצות האיסלם. למעשה, גם בארצות אליהן הם מהגרים, המוסלמים נרדפים מעט מאוד ורודפים בעצמם את המקומיים הרבה יותר. עצם נושא הדיון, הצורך לעמוד כנגד ההתקפה האיסלמיסטית על חופש הביטוי, מוכיחה שוב שכמו תמיד, המוסלמים הם הצד התוקף ולא המתגונן, המפחיד ולא המפוחד.
בקיצור, זה שלנאצים של המאה ה – 21 יש חוצפה ליילל שהם הקורבנות, לא אומר שמישהו מאיתנו צריך להאמין להם ולשחק את משחק "הנרדפים כביכול" שלהם. באמת אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו. לאנשים שהם בריונים אלימים מעצם מהותם, אין שום זכות לבכות ולהתלונן כשמישהו אחר מפעיל סוף כל סוף קצת אלימות נגדם, כדי להגן על עצמו.
שני חלקים של תגובה "אל-אופק" הראשון עוד איכשהו מובן ואגיב על כך השני אתה בעצם נגרר על-ידי השמאל הקיצוני והגזען אחר כך הם עוד מתפלאים למה הם גזענים, בעוד שחלילה אסור לדבר בגנות האויבים כי זה גזעני להכליל. הראשון אני תומך בך שאתה טוען שלא צריך להשמיע כל אנטישמי מטורלל,או מכחיש שואה אבל פה מדובר בצחוק על דתם ולא בשנאה נטו . עדיין אני לא מסכים עם המאמר כוונתי לכל אלו שהתנגדו לרצח ביכולתם להשמיע שאין הם מתחברים לאותם קריקטורות ועדיין נגד הרצח (כמו שפעם דרור ימיני הסביר שהשמאל הרחב אינו צריך לגונן על "בצלם, שוברים שתיקה" ולקחת תחת חסותם אלא לטעון בחמש שניות שהם בעד חופש הביטוי אבל להמשיך להתנגד לאמירותם ) כמובן שישנם יותר קיצוני שמאל שהוזכרו שהם ממש מאשימים את הקורבנות שזה גם אמירה מבחילה ואל תעיז להשוואות לאנטישמיות. הבעיה שכל אלו (השמאלנים ) שדואגים שחופש הביטוי לא יהפוך לשנאה וכו' להם אין בעיה לכתוב על ישראל כל דבר שטני שאפשר, ואין להם בעיה להכליל אוכלוסיות מתי שנוח להם, וכאשר ישנו בעיות רציניות בשם אי הפצת שנאה (רק לצד אחד ) הם יתעלמו מפשעים רציניים. את החלק השני תרחיב ותסביר את ההקשר וכמובן את הגזענות שכל מילה שישנו שם.
לרמי: זה שאתה פיצחת איך הערבים חושבים – כל הכבוד לך.
האם אתה חושב שאנחנו צריכים לחקות את דרך המחשבה הזו?
האם אתה חושב שלאור ההצלחות שלהם גם אנחנו צריכים להשתמש באסטרטגיית ה"יורים ובוכים"?
האם לנו אין ערכים טובים מאלה?
דבר שני, אתה מציג את הערבים כיחידה מאוחדת הפועלת כגוף אחד. כאילו כל האוכלוסיה מתגייסת בעוד האמת היא שכל האוכלוסיה נגררת אחרי מנהיגים שהם קובעי המדיניות שאתה ציינת.
המנהיגים שלהם נבחרים בגלל פרמטר של כוח שמתפרש כהתנגדות לישראל. איך אנחנו בוחרים את מנהיגנו?
אנחנו צריכים להיזהר מכיוון שברוב העולם אנטישמיות נגד מוסלמים תכלול גם אנטישמיות כנגד יהודים. חשוב כבר עכשיו להדגיש את ההבדל המוסרי בינינו לבינם.
לאחמד: הכוונה שלי בתגובה השניה היא שהטכנולוגיה היום גם משפיעה ואנשים לא לוקחים את זה בחשבון.
כיום אנחנו תחת התקפת מידע. אנחנו בהתגוננות ובסינון. בגלל זה אנחנו נוטים רק למסרים קצרים ורק לבולטים מביניהם. זה יוצר העדפה למסרים קיצוניים. מסרים ארוכים ומפייסים נופלים בסינון.
דוגמא: אני אוהב להגיב באתר הזה יותר מאשר בהארץ כי יש כאן פחות תגובות ולכן תגובות ארוכות זוכות להתייחסות. אם היו כאן 200 תגובות – התגובות שלי לא היו נקראות.
לכן צריך להיזהר כי הזמינות והכוח של הסלולרים מעודד מסרים קיצוניים.
ביחס לתקשורת של פעם זה כמו שאשתך תוכל לקרוא את המחשבות שלך. מצד אחד היא תצטרך להיות סובלנית יותר למה שתראה בראשך, מצד שני – אתה תצטרך לחשוב פעמיים על כל מחשבה
איפה הליברלים הטובים של פעם שלחמו מול רודנות המדינה ועל חופש הביטוי מול הכנסייה ושקריה?
לצערי "הליברלים" היום עוסקים בהתחנפות מבישה לכנסיה המוסלמית וגורמים לאבותיהם להתהפך בקברם.
ומעל לכל שיח חדש הופך את הרודן למוחלש שיש להגן עליו ותומכי החירות ל "מסיתים עם שיח שנאה" גם כאשר כל מה שהם אומרים הוא עובדה.
למשל הביטוי : "אלימות סימבולית"
הרי כך ניתן להצדיק כל פשע. למשל
אישה מוכה הפעילה אלימות סימבולית כלפי בעלה ולכן הגיע לה לחטוף מכות.
האזרח ביקר את מדיניות הממשלה ובכך הביע אלימות סימבולית כלפיה והגיע לו להיות מושלח לכלא.
"יש להישמר בביקורת האסלאם, ובוודאי שלא לנסות להגחיך אותו"
כליברל אני מזועזע מהצנזורה העצמית הזאת.
רק תארו לכם שהאפיפיור היה מחליט להקים לתחייה את האינקוויזיציה ולרצוח את כל מי שמפר את חוקי הכנסייה.
ושיא הצביעות היא שאותם חוקים מתקדמים ופוסט מודרנים באמנות קוראים לעצמם "נועזים" ו"אמיצים"
כי הם מעיזים לבקר את הנצרות את הקפיטליזם את המערב את האדם הלבן את הפטריארכיה וכו'.
כל זה כמובן ללא שום סיכון, פיזי או חברתי. אבל ברגע שצץ איום אמיתי על חופש הביטוי כולם
בורחים בפחדנות ומצדיקים את הרודן. חבורה של עלובי נפש, גיבורים של כורסא, שלא ידעו אומץ מימיהם.
זנד מבקר "באומץ" את הלאומיות הישראלית בעודו מתפרנס כאוכל חינם על חשבון משלמי המיסים של אותה המדינה.
הרי לו מקבילו במצרים היה מנסה להטיל ספק בלאומיות המצרית הוא היה מושלח לכלא. אבל העיקר שזנד אמיץ.
או למשל ציור העירום "הפרובקטיבי" ו"הנועז" ש"אמן" (אוכל חינם שלא יודע אמנות מהי) עשה על איילת שקד.
נורא אמיץ ללעוג כך לנבחר ציבור במשטר דמוקרטי ליברלי. נראה אותו מעז לצייר תמונת עירום של מוחמד.
חשבתי שהציור ההוא היה שיא של גועל נפש. אבל אמחל לו על הכל אם רק יפרסם ציור כזה של מוחמד.
מה דעתכם לעשות עצומה ולבקש ממנו לעשות את זה?
אם יסרב זה יחשוף את פרצופו האמיתי. כנציג האמנים הפחדנים.
ואם יסכים, הוא כנראה כבר יקבל את עונשו.
אגב ממליץ לכולם על ההרצאות של סאם הריס בנושא. אדם אמיץ ורציונאליסט אמיתי.
אייאן חירסי עלי וסלמן רושדי הם קולות בודדים, אינטלקטואלים אמיצים באמת (במובן הקלסי של ליברליזם לפני שכמו מילים רבות אחרות עוות בשיח החדש)
שמעיזים לעמוד מול רודנות דתית ופוליטית שכמוה לא ידע המערב כבר עשרות שנים. בתקווה החירות תנצח והדורות הבאים ישפטו כל אחד לפי מעשיו.
קריקטורה עם מוחמד מחביא פצצה חורגת מחופש הביטוי. כשמציירים איזה דמות יהודית עם עיניים חמדניות ליד ערימת כסף כולנו פה נזקים ואומרים אנטישמיות!! אז תסכים איתי שפצצה זה קצת יותר מסית.. אני לא אומר שבגלל זה מותר לרצוח. אבל הקריקטוריסט הוא לא טלית שכולה תכלת.
אז זהו, שלא. הדוגמא שאתה עצמך הבאת, מראה איזה הבדל עצום קיים בין המוסלמים לבין כל שאר שוכני תבל. לנוכח קריקטורות אנטישמיות, היהודים נזעקים. לנוכח קריקטורות שמבזות את דתם, הקתולים מפגינים. אבל לנוכח קריקטורות אנטי איסלמיות, המוסלמים רוצחים. כמו שאומרים, יחי ההבדל הקטן.
כשבקוראן כתוב שדין מוחמד בסכין אז ציור של מוחמד עם פצצה בטורבאן שלו זה רק המחשת הפסוק הזה ולא התגרות. ציור המציאות איננה התגרות. אמירת האמת נחוצה כאוויר לנשימה.
נניח לצורך הדיון שזה נכון (כלומר לא בהכרח מסכים אבל נניח כרגע שכן).
לא רק שזה לא מצדיק את הרצח (הרי יש בצרפת חוקים נגד שיח שנאה ואפשר לתבוע בבתי משפט), אלא שהתוצאה של רציחות ואיומים מסוג זה היא שאף עיתון בעולם, חוץ מאולי ישראל, לא מעז לכתוב על הנביא מוחמד או לבקר את האיסלם.
האשמות ב "איסלמופוביה" ו"גזענות" ואיומים ברצח הפכו לכלי השתקה.
כדי להמחיש את חומרת העניין תאר לך שבשנות ה 50-90 הקומוניסטים היו רוצחים כל מי שמבקר את הקומוניזם, את בריה"מ ואת סטלין, או מאשימים אותו בגזענות כלפי רוסים (כאילו שקומוניסט זה גזע או דעה פרטית ולא אידיאולוגיה שמנסה לכפות את עצמה, לעיתים באלימות, גם על מי שלא מעוניין בה).
הבעיה היא לא רק חופש הביטוי אלא חשוב אף יותר חופש הדעה. אחת התוצאות של ההשתקה היא שאנשים במערב עדיין לא מבינים מהו האיסלם ועד כמה הוא מסוכן. הם חושבים שזוהי דת כמו הנצרות, בה קיימת הפרדת דת ומדינה מראשיתה, שבה אחד לאלוהים ואחד לקיסר. מבחינתם דת זה משהו שאדם עושה בביתו או בבית התפילה שלו ואז ממשיך בחייו האזרחיים כרגיל. אדם יכול להיות נוצרי וקפיטליסט או סוציאליסט, לאומן או קוסמופוליטי בעד הפליה מתקנת או שיוויון זכויות. אין שקר בין דעתו לדיעותיו בנושאים אחרים.
אבל האיסלם כמו הקומוניזם והפשיזם הוא דת טוטאליטרית. תחומי שליטתה אינם יודעים גבול. האיסלם (בדומה ליהדות החרדית אבל באלימות רבה יותר) מכתיב את כל אורחות החיים. הנוצרי המודרני לא מנסה לכפות בכוח את דעותיו על אחרים. האיסלם מראשיתו בנוי על כיבושי והמרת דת באמצעות אלימות. ולמרבה הצער גם כיום רוב המוסלמים (לפי כל המחקרים והסקרים בנושא) תומכים בזה. אבל רוב המערביים לא יודעים על כך, או מעדיפים שלא לדעת את זה.
ובשל השינויים הדמוגרפיים בעולם זו הופכת לסכנה לתרבות המערב ואף למין האנושי כולו.
ושוב להדגיש: הבעיה איננה עם מוסלמים שסובלניים כלפי דתות ודיעות אחרות (כמו למשל הוריו של החייל האמרקאי שנהרג ושביקרו את טרמפ על דרישתו לאסור כניסת מוסלמים לארה"ב). אלא עם רוב (רוב לפי סקרים, אבל בוודאי שלא כולם) המוסלמים, שמבחינה דמוגרפית עלולים גם להפוך בדורות הבאים לרוב האנושות, ושהם חסרי סבלנות לדיעות אחרות ורוצים לכפות את דעתם ואת תפיסתם המוסרית (או ליתר דיוק הלא מוסרית) על כל השאר בכוח החרב.
ושוב אני מתנצל אם פגעתי במוסלמי שוחר שלום שאינו קנאי כמו רוב המוסלמים. אני מכבד את דעתו ואמונתו של כל אחד. ואשמח לחיות בשלום לצד מוסלמים מודרניים וסובלניים. כפי שאני חי לצד נוצרים בודהיסטיים יהודים מזרמים שונים וכו'. אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות שבה רוב המוסלמים פשוט לא מוכנים לקבל דעות ודתות אחרות. והם חיים בשלום זמני עם המערב רק משום שהמערב חזק הרבה יותר. אבל אם חלילה היוצרות התהפכו אבוי לנו.
כמה קל לשכוח את המחירים ששילמה האנושות בשם ה"קידמה" וחופש הביטוי.
כאשר הצד החזק לועג לחלשים,
וזה עדיין המצב בעולם, לא מדובר בחופש ביטוי אלא בגזענות.
זה שמישהו ניסה לרצוח אותך, או אפילו הצליח, הופך אותו לרוצח, אבל לא הופך אותך לצדיק או לצודק.
"לא מדובר בחופש ביטוי אלא בגזענות"
בפעם האלף לבקר דת או אידיאולוגיה זה לא גזענות. לבקר את הקומוניזם זה לא גזענות כלפי רוסים בדיוק כפי שלבקר את הקפיטליזם זה לא גזענות כלפי האנגלים. ולטעון כך זה לא סתם הטעייה אלא ממש רשעות והסתה (מלשון הסתת השיח אבל גם מלשון הסתה לשנאה ע"י הצמתת כינוי גנאי לביקורת לגיטימית).
"כמה קל לשכוח את המחירים ששילמה האנושות בשם הקידמה וחופש הביטוי.
כאשר הצד החזק לועג לחלשים"
באמת???
כי פעם, ובתרבויות "מסורתיות" עד היום לא מקובל לצחוק על החלש?
להפך!
בתרבויות מסורתיות מקובל לצחוק על נכים מפגרים עבדים מיעוטים (לאומים או דתיים) ואנשים חלשים חברתית.
ודווקא על החזקים, אצילים מלך והכנסייה, אסור לצחוק ויש על כך עונש מאסר או אף מוות.
רק בחברה המערבית הליברלית המודרנית התהפכו היוצרות.
מקובל ללעוג על החזקים והשלטונות (זה מכונה סאטירה) אבל לעג על חלשים (עניים מיעוטים ונכים) כרשעות וכראוי לגנאי.
אגב הסיפור של טרמפ דווקא ממחיש את זה יפה. טרמפ לעג לנכה והותקף על כך ע"י הציבור המשכיל בארה"ב. טרמפ מיהר להבהיר שדבריו הובנו שלא כראוי והוא לא לעג לנכים. העובדה שאפילו אדם שיצא נגד הפוליטיקלי קורקט לא מעז להודות שלעג לנכה מראה כמה הטאבו הזה חזק בחברה המודרנית. ואם תסתכל על מפת המצביעים תראה שטרמפ זכה לרוב באיזורים שמרנים ודתיים יותר. אך הובס קשות באיזורים העירוניים והעשירים יותר, חרף הבטחתו להוריד מיסים. שוב משום שבחרה המודרנית מקובל ללעוג לחזקים אך לא לחלשים.
כולנו נתינים של אהרון ברק הסמולן ושודד הים המשפטי והדיקטטור כהגדרת פרופ מאוטנר ושל היושבים בבג״צ אחרי שבחרו את עצמם בעצמם ומנהלים את הפוליטיקה של השמאל מבית המשפט אחרי שאיבדו כוחם בכנסת. הממשלה הנבחרת אינה שולטת על כלום והכנסת היא בדיחה שאת כל החקיקה התואמת את רצון ה ם מבטלים סמולנים בתפקידי יועצים משפטיים שהם ידו הבוחשת של הבגצ הזה. אין בישראל חופש ביטוי ואין בישראל שלטון העם ואין בישראל ביטוי בתקשורת ליהודים וליהדות ולמדינה היהודית. השמאל לימד את הערבים כיצד לכבוש את המדינה ואף עוזר לו בכך. שום דבר לא יעזור והחורבן והביטול של קוים מדינה יהודית מתקדמים בצעדי ענק ומתממשים לנגד עינינו בעודנו מנוטרלים על ידי צבא השמאל בצמרת צהל ויתר מוסדות המדינה. מדינת ישראל כבר בעצם לא קיימת. זוהי מדינה ערבית שבקרוב היהודים כבר לא ישלטו בה יותר.
במדינה יש חופש ביטוי – הנה עובדה שתגובתך מתפרסמת. תגובה שלא עוברת שום רף לוגי.
אבל אל תדאג – הימין ימשיך להיות בשלטון.
הימין ידאג שהשטחים יסופחו.
הרבה מוסלמים יצטרפו למדינת ישראל.
המדינה תהפוך למוסלמית ואתה כבר תאשים את השמאלנים.
תגיד שזה בגלל הסכמי אוסלו…….
אבל רפי רשף עם נצחונו של טראמפ בערוץ 10 אמר: "עוד נדבח נאור נלקח מאיתנו"
מי אתא רפי רפש? קומיסר ממשטרת המחשבות?