למי באמת עוזרים ארגוני הסיוע וזכויות האדם

אדם בשם שירזד מוסא נכנס לאחרונה לפאב בעיר אירביל, בירת המחוז הכורדי בעיראק, והופתע לשמוע אישה שתיארה את המקום כ'בר של הארגונים הלא־ממשלתיים'.

בפוסט שהעלה בפייסבוק תהה מוסא מדוע במחוז הכורדי חיים מאות אלפי פליטים ו"נשים וילדים סובלים", בזמן ש"ישנם 200 ארגונים חוץ־ממשלתיים המעסיקים 1,600 עובדים זרים, המשתכרים למעלה מעשרת אלפים דולר בחודש ומתאכסנים בבתי המלון המובחרים ביותר". אנשים שהגיבו לפוסט שלו כתבו כי עובדי מלכ"ר נוסעים ברכבים חדישים אך נמצאים במחיצת הפליטים זמן קצר בלבד, שאחריו הם חוזרים לבתי המלון שלהם.

מה שמוסא והמגיבים לו ראו בעיניהם ברחובות אירביל הוא רק קצה הקרחון של צורה חדשה של פיאודליזם, שמעורבות בו ממשלות, מלכ"רים וארגוני סיוע בינלאומיים, ובמידה פחותה גם אמצעי תקשורת ואנשי אקדמיה.

ניסיון לכמת את היקף התופעה משול להימצאותו של פיל בתוך החדר. כל אחד מצליח לגעת בחלק אחד קטן של האימפריה הפיאודלית, אבל אין מי שמצליח לראות אותה בשלמותה.

כשעבדתי בשטחים הפלסטיניים נתקלתי באנשים מסוג זה, שהועסקו בארגונים חוץ־ממשלתיים. פגשתי גם עובדי או"ם ופקידים של ממשלות האיחוד האירופי. הם נסעו ברכבי שטח מפוארים והשתכרו פי עשרה מהשכר הממוצע של המקומיים. בינם לבין עצמם הם התבדחו על הג'ובים שלהם. היה שם גרמני אחד שעבד על נושא כלשהו שקשור לבחירות הפלסטיניות; הוא אמר שקיבל לידיו מציאה פיננסית. "אף פעם לא יהיו פה בחירות", אמר, "אבל אני עושה כסף נהדר ועל הדרך גם בונה את הרזומה שלי".

פגשנו אדם שהיה בעל תואר אקדמי במדעי המדינה, שהפך בדרך כלשהי ל'מומחה אבטחה' בשירות ארגון בינלאומי. תפקידו היה לספק 'הערכות' על האיומים שעזה חשופה להם. ארגונים כמו 'הנוכחות הבינלאומית הזמנית בחברון' (TIPH) אינם זמניים כלל ועיקר: הם קיימים כבר עשרות שנים, ומשלמים משכורות לאזרחים אירופיים שמבלים את סופי השבוע שלהם בפאבים תל־אביביים וירושלמים, כפי שהרכבים הבולטים שלהם מעידים. המתיישבים הקולוניאליסטים החדשים הללו קוראים לעצמם 'אזרחים זרים'.

הכסף נשאר באירופה

הקולוניאליזם הישן, שהסתיים ברובו בשנות השישים, היה מטבעו נצלני ודיקטטורי. הוא החליף בכוח את האליטות המקומיות בקצינים קולוניאליים ובמעמדות פרזיטיים של אירופיים שחיו בווילות, ונהנו מרמת חיים שעליה יכלו הנכבשים רק לחלום. על כך מעיד כמעט כל תיאור שתקראו על החיים תחת הראג' הבריטי או בהודו־סין הצרפתית.

אך מאז 1960 קמה וצמחה אליטה קולוניאלית חדשה בסגנון פיאודלי. תחילה היה בה צורך לנוכח החיסרון הבולט של משכילים בקרב אזרחי המדינות שקמו באסיה ובאפריקה. בטוויסט אירוני, אותו חינוך שהאימפריה הקולוניאלית מנעה מן המקומיים הפך להיות הכוח המניע של אנשים (מערביים בעיקר) לשוב למקומות באפריקה או באסיה ולמלא את החלל, כדי לנהל פרויקטים של תשתית או לבנות בתי ספר ולספק חינוך. קולוניאליזם אחד הוחלף באחר, לכאורה מהזן המשופר. אחרי כמעט 56 שנה של קולוניאליזם מהסוג השני, חשוב לשאול מה משמעות העובדה שהאליטות המקומיות הוחלפו ואת מקומן ממלאים ארגוני או"ם, ארגונים מהמגזר השלישי ומוסדות אחרים המאוישים על ידי אנשים מערביים, רובם לבנים, חברי האליטות מאירופה ומצפון־אמריקה.

אם אכן העניין היה חינוך, יכולנו לצפות שבמקומות כמו אפריקה נהיה עדים לתהליכי התאמה לתרבות המקומית, ולמצב שבו משרות בכירות ששכר גבוה בצדן לא יהיו נחלתם של אנשים מבחוץ אלא יועברו בהדרכה למקומיים משכילים. אבל איננו רואים זאת. במקומות כמו האיטי אנו רואים דורות של ארגוני מגזר שלישי משלמים לאזרחים זרים משכורות עתק במטרה לסייע למקומיים. מה שקרה למעשה הוא שנוצרה אימפריה קולוניאלית חדשה, שאת התפקידים בה מאיישים אותם אנשים מערביים בני המעמד הגבוה שגם קודם לכן מילאו תפקידים בכירים בממשלים קולוניאליים.

במקום "עובדים בשביל האימפריה", הסיסמה הוחלפה ל"תפוס לך עבודה בארגון חוץ־ממשלתי".

הארגונים הללו קמו אמנם שלא למטרות רווח, אבל הם בכל זאת גורפים רווחים רבים. סיוע ל"עולם השלישי" איננו משימה אלטרואיסטית כפי שהוא מתיימר להיות, אלא חלק מרכזי ממערכת שהתפתחה כדי לנייד משכורות מידיהם של תורמים לכיסיהם של עמיתים הנמנים עם אותו חוג חברתי. בעיקרון, כמעט כל הכסף שהוצא על פרויקטים בעולם השלישי נותר בעולם הראשון. אין העברת עושר לחצי הכדור הדרומי, ובמקום זאת יש משכורות שמשולמות באירופה ונשארות באירופה.

במסגרת מקרה־מבחן שערך ביל מורטון בנוגע לשיתוף פעולה בין מלכ"רים בינלאומיים בנושאי פיתוח משותף, הוא ציין כך: "הם [הארגונים הבינלאומיים] מספקים למדינות מתפתחות סיוע גדול יותר מאי־פעם בעבר… ב־2011 הייתה להם הכנסה כוללת של יותר מ־11.7 מיליארד דולר, עלייה של 40 אחוזים לעומת 2005. למלכ"רים בינלאומיים יש נוכחות גדולה במדינות מתפתחות רבות".

המחקר קובע כי ארגוני סיוע בינלאומיים הם "שחקנים משמעותיים בתהליכי קבלת החלטות ובממשל הסיוע העולמי בכלל". ב־2011, ארגון 'הצילו את הילדים' רשם הכנסה מסיבית של 1.4 מיליארד דולר, 'וורלד וויז'ן אינטרנשיונל' קיבל 2.79 מיליארד, ו'רופאים ללא גבולות' 1.24 מיליארד. 'רופאים ללא גבולות', למשל, מציג מידע על התקציבים המקומיים לפי חלוקה למדינות: ב־2012 העסיק הארגון 23 עובדים בגואטמלה, מהם 20 מקומיים ושלושה זרים. הארגון הוציא 437 אלף יורו על 20 עובדיו המקומיים, ו־159 אלף על שלושת הזרים.

דיווח בעיתון 'טלגרף' חשף כי שכרם של מנהלי השכבה הבכירה בארגוני הסיוע הגדולים בבריטניה היה גבוה יותר מזה של ראש הממשלה. "מספרם של המשתכרים למעלה מ־100 אלף דולר בשנה בארגונים הבריטיים לסיוע־חוץ עלה בשלוש השנים האחרונות כמעט ב־60 אחוזים", כך לפי הדיווח. ראשי הארגונים 'ללא מטרות רווח', בהם 'הצל את הילדים', מרוויחים למעלה מ־200 אלף דולר בשנה.

ברוב מדינות העולם המשכורות הממוצעות מדשדשות במקום (בבריטניה הן צנחו ב־2 אחוז בתקופה שבין 2004 ל־2009, לפי ה'ביזנס אינסיידר'). איך זה שארגוני סיוע מקבלים יותר מבעבר, והעובדים הבינלאומיים שלהם – כלומר, בדרך כלל לבנים מהמערב – מרוויחים שכר גבוה יותר מאי־פעם? התוצאה השקטה היא שנוצר מעמד פיאודלי חדש.

הברים של המלכ"רים

עולמם של ארגוני סיוע חוץ־ממשלתיים הוא אפלולי, ולעתים קרובות משוחרר מהכללים הרגילים של נוהלי העסקה ונפוטיזם. בארגונים אלה יש מעט מאוד אחריות ניהולית, וכללים למניעת אפליה בדרך כלל לא חלים עליהם באותו אופן שהם חלים על המגזר העסקי.

לתורמים הזרים ישנה השפעה אדירה על מדינות קטנות ועניות. האינטרס שלהם הוא שמדינות אלה יהיו תלויות בסיוע כמו בקביים, ויפנו אליהם לקבלת שירותים בסיסיים בדרך של מיקור־חוץ. מאמר שהתפרסם באתר TheDiplomat.com על קמבודיה סיכם זאת כך: "הנכונות של ארגוני הסיוע למלא את מקומה של הממשלה באזורים שבהם התפקוד שלה עדיין חלש, עלולה לפגוע ביכולתה של הממשלה לעשות זאת בעצמה". ככל שיש לארגון סיוע כלשהו יותר 'לקוחות' מקומיים, כך הוא יכול לבקש תקציבים גדולים יותר מבית ולהעסיק יותר עובדים זרים.

אילו בדקנו מי הם העובדים הזרים המושכים את המשכורות הגדולות ביותר מארגוני הסיוע, היינו מוצאים שרובם מגיעים מהמעמדות העשירים ביותר במערב. יש להם קשרים קרובים עם אותם משרדים ממשלתיים שמספקים להם מימון, והם משתמשים בכספי משלם המסים כאמצעי להעברת עושר למי שהם כבר ממילא העשירים ביותר.

סעיף בקורות החיים המציין ניסיון ב'פיתוח בינלאומי' משמש קרש קפיצה לעבודות נוספות בשירות הממשלתי, ולהפך. האינטרס של המעמד הפיאודלי הזה הוא להגדיל כל הזמן את התקציבים, בתוך הממשלה ומחוצה לה.

אם המדינות המאכלסות את חצי הכדור הדרומי ישתחררו מהצורך להישען על צדקה וסיוע זר, הן יגרמו נזקים פיננסיים עצומים למספר גדול מאוד של ביורוקרטים אמידים וגם לילדיהם, שמיד לאחר סיום לימודיהם בבתי ספר פרטיים יוקרתיים, הם מוצאים כי דרכם לשוק העבודה מרופדת היטב.

בשכבות הבכירות של ארגונים אלה קיים מחסור מדהים בגיוון. אותן רשתות ששלטו בעידן הקולוניאלי שולטות גם היום; אותם שמות, אותן משפחות. ניידות חברתית, תופעה שמתקיימת במקצועות מסוימים, פסחה על הסקטור הציבורי והמגזר השלישי: בשניהם לא נרשמה עלייה בניידות החברתית. אפשר לראות כיצד המעמד הפיאודלי הזה דאג לרפד את עצמו בחו"ל בברים, במועדונים ובבתי מלון המיועדים "למלכ"רים בלבד".

מה ההבדל בינם ובין האפליה שנהגה במאה ה־19 במועדונים חברתיים "לאירופים בלבד" או "ללבנים בלבד"? כשיש אפשרות לגרוף הון על גבם של אנשים שהולכים ומתרוששים באופן קבוע, אין שום תמריץ להקל עליהם. שמתם לב מי היו אלה שנשאו הספדים מרגשים על פידל קסטרו בסוף השבוע, והתמוגגו מקובה שהתרוששה בשנות שלטונו עד כדי כך שעובדים מקומיים משתכרים שם רק 20 דולר לחודש? מדובר באותם אנשים מהמערב שזורמים למדינות העניות והאומללות של העולם השלישי כדי להתעשר על חשבונן.

השפעה שלילית

לפי נתוני הבנק העולמי, ב־2014 הוצאו 160 מיליארד דולר על סיוע חוץ (בהשוואה ל־50 מיליארד בשנת 2000), והמספר גדל מדי שנה מבלי שיש ראיות לכך שהכספים הללו מצליחים להביא את המדינות הנתמכות לעמוד על רגליהן בכוחות עצמן, שלא לדבר על צמיחה. "נראה כי לסיוע חוץ יש השפעה שלילית על צמיחה כלכלית במדינות מתפתחות" – זו הייתה אחת המסקנות של מסמך מ־2008 שבחן את הכלכלות במדינות המתפתחות מ־1986 עד 2007.

דוגמה מצוינת לכך היא האיטי. עשרת אלפים עובדי ארגון סיוע מספקים 80 אחוזים מהשירותים הממשלתיים במדינה. תחנת הרדיו הציבורי וארגון החדשות העצמאי 'פרו־פובליקה' גילו כי הצלב האדום הבינלאומי הקצה 200 אלף דולר לתשלום משכורות עבור מומחים מחו"ל, והמהנדס הזר הבכיר ביותר בהאיטי השתכר 42 אלף דולר בפרויקט אחד. נטלי בפטיסט, שכתבה מאמר בנושא, טענה כי "מה שיוביל באמת לפיתוח בר־קיימא בהאיטי הוא שיתוף פעולה של ארגונים לא־ממשלתיים עם קבוצות מקומיות".

מדינות היו יכולות לנסות להאט את התהליך הזה של הסתמכות על הפיאודליזם החדש, אילו דרשו מארגוני הסיוע להעסיק בעיקר עובדים מקומיים ולתגמל אותם כמו את הזרים. המדינות התורמות יכולות להפחית את תהליך ביסוס האליטה הפיאודלית אם יתבעו מהעמותות לעמוד באותן דרישות סף של מגוון תעסוקתי ואפליה מתקנת הנדרשות במגזרים אחרים.

כשמסתכלים על התמונה הכללית – מנהלים עשירים שחיים בחו"ל, ארגוני סיוע והממשלות שהם מזוהים איתן, המערכת המשומנת של יחסי ציבור, התקציבים שגדלים ללא הרף, משכורות העתק ושיתוף הפעולה של אמצעי התקשורת והאקדמיה – רואים כאן צורה חדשה של פיאודליזם. לא מדובר כאן ב'שותפות': זהו בסך הכול קולוניאליזם שחזר לכאן שישים שנה אחרי שהסתיים.

וזוהי תמצית האירוניה: אלה הטוענים שהם מתנגדים לאימפריאליזם ומעריצים את קסטרו, הם היורשים הגדולים ביותר של המורשת האימפריאליסטית.

______________________

המאמר פורסם ב'ג'רוזלם פוסט'. מאנגלית: שאול לילוב