בן סלומו עושה היפ־הופ נגד אנטישמיות בגרמניה

על גשר פוטליץ שבשכונת מואביט בצפון ברלין ניצבת אנדרטה קטנה, כמעט בלתי נראית לעיני נהגי הרכבים והמשאיות הרבים החולפים על פניה. גשר פוטליץ משקיף על מה שהייתה פעם תחנת העמסה ראשית של סחורות בבירת גרמניה. 'אנדרטת המדרגות השבורות' הוקמה בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת לזכרם של 32 אלף יהודי ברלין, שהועלו במקום זה על רכבות משא וגורשו למחנות ההשמדה.

חלקה הקדמי של האנדרטה, שנבנה כמצבה ועליה מגן דוד גדול, מככב בימים אלו על עטיפת התקליטור הראשון של זמר הראפ היהודי־ישראלי היחיד בגרמניה, בן סלומו. שם התקליטור הוא 'יש רק אחד', ולא בכדי: בן סלומו הוא תופעה יוצאת דופן מאוד בסצנת הראפ וההיפ־הופ בגרמניה ובאירופה. יהדותו וישראליותו הן חלק מובנה משיריו והופעותיו. הוא לא מצניע אותן ולא מתכחש להן, אלא מבליט אותן. הן המסר. ובסביבתו המוזיקלית וחברתית של בן סלומו מדובר בתעוזה מהפכנית. אם תרצו, בן סלומו מבטא את מסר המחאה האמיתי העומד בבסיס מוזיקת הראפ וההיפ־הופ, נגד הזרם המרכזי בעולם המוזיקה הזו שכבר שנים מפיץ תכנים אנטי־ישראליים ואנטישמיים, אסלאמיסטיים וטרוריסטיים.

ראפ והיפ־הופ, שהחלו כביטוי מוזיקלי לתסכולם של האפרו־אמריקניים בני השכבות הנמוכות, הפכו בשנים האחרונות לסגנון מוזיקלי נפוץ מאוד בעולם הערבי ובקרב קהילות המהגרים הערביות במערב־אירופה. מחאה פוליטית וחברתית נגד שליטים דיקטטורים, נגד מעורבות צבאית אמריקנית בעיראק, נגד אלימות משטרתית בפרברי מהגרים בצרפת ונגד "הכיבוש הציוני" –  מתועלת לצינורות מוזיקליים. צעירים ערבים ברחבי העולם יצרו לעצמם הוויה "אפרו־אמריקנית", שבה הם גיבורים המתקוממים נגד "הממסד המערבי הלבן ושלוחותיו". לעתים קרובות מאוד נרקמים במרי המוזיקלי הזה גם מאפיינים דתיים קיצוניים. היפ־הופ וראפ הפכו לאמצעי שכנוע וגיוס לשורות אל־קאעידה ודאעש. הרשתות החברתיות אפשרו לתופעה הזו, שהחלה במחתרת, לזכות לתהודה עצומה ולפופולריות רבה. חשיבות התופעה הביאה את 'מכון העולם הערבי' בפריז להקדיש לה תערוכה גדולה, שאחד מכוכביה היה זמר הראפ "הפלסטיני", תאמר נפאר מלוד.

בגרמניה נוצרה בסצנת הראפ וההיפ־הופ, שלא מעט מכוכביה מקורבים לעולם הפשע, סינתזה מרתקת בין זמרים ממוצא ערבי לזמרים גרמנים. אלו ואלו מגלים אובססיה משותפת למאבק ל"שחרור פלסטין". הראפר 'קולגה' – ששמו האמתי הוא פליקס אנטואן בלומה ותקליטוריו מככבים ברשימת רבי המכר, העלה לאחרונה לרשת סרט באורך של למעלה משעה, המתאר את מסעו ל"פלסטין". כרבים מזמרי הראפ וההיפ־הופ הפך 'קולגה' לאדם עשיר, והוא החליט לתרום עשרות אלפי יורו ל"מוסד חינוכי" בשטחי הרשות הפלסטינית. מדוע דווקא שם? התשובה נמצאת, אולי, בתוכנו של הסרט ה'תיעודי' שהפיץ, שאיננו אלא סרט תעמולה פלסטיני חד־צדדי, מלא בשקרים וחלקי אמיתות, שזמר הראפ הגרמני מאמץ מבלי שספק או פקפוק כלשהו יטרידו אותו. היהודים רעים, הפלסטינים קורבנות. בגרמניה כבר היינו בסרט הזה.

זמר הראפ הגרמני 'פרינץ פי' ('פי' כקיצור לפורנו), בשמו המקורי פרידריך קאוץ, מופיע בתוכנית טלוויזיה של רשת ציבורית בגרמניה כשהוא לבוש חולצת טי של ארגון פלסטיני ומשמיע שיר שמפאר את נשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדינג'אד. גם תקליטוריו נמכרים ביותר. הראפר הפופולרי 'בושידו' – שאביו בא מתוניסיה, אמו גרמנייה והוא עצמו בעל קשרים הדוקים עם משפחות הפשע הלבנוניות הגדולות בברלין – העלה כתמונת פרופיל בחשבון הטוויטר שלו מפה של פלסטין הגדולה ובצדה הקריאה "Free Palestine". שתי מדינות לשני עמים? לא בבית ספרו. זמר ראפ אחר, גרמני  ממוצא ערבי, הצטלם כשהוא מנקה את ישבנו עם דגל ישראל.

"נשיקה לא חוקית" בכותל

באווירה אידאולוגית טעונה זו של סצנת הראפ וההיפ־הופ הגרמנית, בן סלומו הוא תופעה ייחודית מאוד. סלומו, 39, נולד כיוני קלמנוביץ ברחובות. בגיל ארבע עבר עם הוריו לברלין, ובה הוא מתגורר גם היום עם רעייתו ובתו התינוקת שנולדה לפני שלושה חודשים. אביו שב בינתיים ארצה, וזו אחת הסיבות שבן סלומו מבקר לעתים קרובות בישראל. למעשה, הוא בדיוק חזר עכשיו מצילומים לסרטון וידאו של אחד משיריו, שנעשו בירושלים.

"ישראל תמיד הייתה עבורי יותר מיעד חופשה", אומר בן סלומו בשיחה עם 'מידה'. "לעתים עולה בי הפנטזיה לחזור לשם. אני היום אב לבת, והמצב כאן מחמיר ואני מרגיש שגרמניה הפכה למקום לא בטוח ליהודים – כך שהרעיון הזה מקבל משנה תוקף. ישראל מתמודדת עם בעיות שאין למדינות אחרות: קליטת הגירה, טרור, בידוד כלכלי. מדינות אחרות היו מתפרקות מזמן לנוכח בעיות כה רבות, וישראל מתמודדת עמן. ועדיין, המחשבה על עלייה מאוד קשה. לא זורמים שם חלב ודבש. אבל זו המדינה שלנו, ובינתיים אני מנסה לעשות למענה בחו"ל מה שאני יכול".

לאחר החלטת מועצת הביטחון האחרונה בעניין ההתנחלויות העלה סלומו בדף הפייסבוק שלו צילום שבו הוא מנשק את הכותל המערבי, וכתב בציניות: "נשיקה לא חוקית". התגובות לפוסט היו נזעמות, כמו גם התגובות לשיריו החדשים של סלומו המופצים ברשת. השיר "זהות", למשל, מתחיל במלים: "הייתי בן שלוש־עשרה, נער שלפתע הבין, כאילו עמדתי למרגלות הר סיני, ואף שמעולם לא הייתי פחדן, אספתי את האומץ שבי וקראתי בקול גדול את שמי – יונתן בן שלמה בן אריה, קרא את השורות שעומדות עבורך בתורה, את שלושת השמות שלך, זהותך"…

"רבים באינטרנט הגיבו באופן שלילי לשיר הזה שבו אני מדבר על השורשים היהודיים שלי", מספר סלומו. "הם הביעו ביקורת על כך שאני מדגיש את העובדה שאני יהודי ושאני מדבר על דת – אף שאני בסך הכול מדבר על הבר־מצווה שלי ועל הבחירה בשם בן סלומו. מגיבים רבים עסקו בסכסוך במזרח התיכון. נודע לי שכלי תקשורת המתמחים במוזיקת ההיפ־הופ החליטו בדלתיים סגורות שהם לא רוצים לקדם את התקליטור שלי בגלל התכנים שלו. אני לא יכול שלא לומר שזו אנטישמיות. הייתי שמח למצוא לזה כינוי אחר. אם הם היו אומרים שהם לא אוהבים את המוזיקה, זה היה עניין אומנותי. אבל זו לא הייתה הבעיה. לומר 'אנחנו לא מתעסקים בתכנים הללו' בגרמניה, שבעים שנה אחרי השואה, בנוסף לכל מה שכבר חוויתי בסצנת ההיפ־הופ המקומית, ניתן רק לומר שזו אנטישמיות".

בן סלומו גדל בשכונת מצוקה בלב ברלין המחולקת, ישראלי בין ילדי מהגרים טורקים וערבים. הוא מדבר, נראה ומתלבש כמותם, אך במקום להיטמע בקרבם החליט לדבוק בזהותו ולנסות לגשר בין העולמות המנותקים באמצעות מוזיקת ההיפ־הופ, אותה גילה סמוך לבר המצווה שלו. בשנים האחרונות הוא מארגן בברלין ובערים נוספות בגרמניה מופע של "קרבות ראפ" בין זמרים צעירים, שהוא מאתגר אותם להתרחק ממסרים של שנאה ולבטא פתיחות לאחר. המאבק שהוא מנהל בסביבה עוינת בדרך כלל, רחוק מלהיות קל. גם הדרך להוצאת התקליטור הראשון הייתה ארוכה וסבוכה, עד שנמצאה חברת התקליטים שחשבה שהמסר של ראפר יהודי הוא נושא מעניין מבחינה מוזיקלית בגרמניה של היום, והסכימה לקחת על עצמה את הפרויקט.

"השם האמנותי שבחרתי ועטיפת התקליטור מציגים באופן ברור ביותר שאני יהודי", אומר סלומו. "בנוסף, אני מדגיש בשירים שאני בא מישראל. בעטיפת התקליטור אני נראה על רקע המגן־דוד באנדרטה לזכר היהודים שגורשו למחנות ההשמדה. להקדיש תקליטור ראפ לאנדרטה כזו זה דבר שרחוק מלהיות מובן מאליו בגרמניה. בעיקר בסצנת הראפ, אבל לא רק, אנטישמיות ואנטי־ציונות מאוד נפוצות. יהודים רבים חוששים היום לשאת בפומבי סמלים יהודיים. על עטיפת התקליטור אני מכסה את פניי כשמאחוריי סמל יהודי, ומצביע בכך על האנשים שעוצמים עיניים לנוכח הבעיות. שם התקליטור 'יש רק אחד' מתייחס לכך שבסצנת הראפ וההיפ־הופ בגרמניה יש רק זמר יהודי אחד. זה לא עומד בפרופורציות למספר היהודים בגרמניה כיום. הסיבה לכך היא שסצנת ההיפ־הופ היא מאוד אנטישמית, ויהודים לא מעזים להופיע בה. אני תמיד הייתי חלק מהסצנה הזו. תרמתי לה רבות, ויש לי הזכות לבטא את עצמי כפי שאני רוצה ולהציג את השורשים שלי, מבלי שמיד יצעקו לעברי: 'לשחרר את פלסטין'".

הנוער נסחף

מדוע סצנת הראפ בגרמניה אנטישמית כל כך?

"זו איננה תופעה ייחודית לגרמניה. אני לא יודע מה המצב בארצות הברית או בבריטניה, אבל בצרפת למשל האווירה מאוד דומה. ראפ הפך לרמקול של השכבות החלשות והנמוכות, ובמערב־אירופה מדובר בעיקר באנשים ממוצא מוסלמי או ערבי. במדינות המוצא, במשפחות ובקהילות שלהם, האנטי־ציונות והאנטישמיות הן חלק מהתרבות והחינוך. וכך הן הפכו לחלק מהמסרים של מוזיקת הראפ. גרמנים רבים שבאים במגע עם הסצנה המוזיקלית הזו מקבלים כמובן מאליו את הגישות הרעיוניות הללו. בגרמניה זה נובע גם מתסביך ההתמודדות עם העבר. אמנם בכל מיני ערוצי טלוויזיה אפשר לראות המון סרטי תעודה על הנאצים והשואה, אבל אין התמודדות אישית עם ההיסטוריה. אנשים לא מתמודדים עם השאלה מה קרה במשפחות שלהן באותה תקופה, מה עשו הסבים והסבתות. וכך נוצר מעין ריק שבו מתפתחת קרקע רעיונית פורייה המאפשרת לגרמנים רבים לחפש אשמה אצל אחרים. אם הישראלים לא נוהגים כלפי הפלסטינים באופן שתואם את עקרונות זכויות האדם, הרי שהגרמנים לא צריכים כלל להתעמת עם ההיסטוריה שלהם והם יכולים להפנות אצבע מאשימה כלפי ישראל וכלפי היהודים ולהרגיש טוב. וכך, שני המרכיבים מתלבשים זה על זה – האנטישמיות והאנטי־ציונות הערבית־מוסלמית, והרצון הגרמני לברוח מהתמודדות עם ההיסטוריה. לכן בגרמניה הגישה העוינת הזו לישראל מאוד מצליחה. היפ־הופ צריך להיות מרחב נקי מכל הדברים הללו, ובאופן מצער זה לא קורה".

קיווית לשנות דברים באמצעות הפעילות המוזיקלית שלך. אתה מאוכזב? מיואש?

"לא קיוויתי לשנות את המצב, אלא לעורר תשומת לב אליו באופן שאנשים יקלטו אותו ויציבו בפני עצמם שאלות. אני מאוכזב מכך שאנשים בכלל לא מתעניינים. חמור מכך, רבים מסכימים למה שמתרחש באופן מוחלט. לא ציפיתי לזה. עם מופע 'קרבות הראפ' שלי קיוויתי שאנשים יאמרו לעצמם 'צריך לדבר ולחשוב על הבעיה הזו' . אבל זה לא קורה. 'קולגה' נוסע לרמאללה לעשות סרט תעודה ומציג את כל המצב באופן הפוך, שלפיו פיגועי הטרור הפלסטיניים נובעים מייאוש ותחושת חוסר עתיד, אבל הישראלים סובלים מפרנויה. הוא מפחית מעוצמת הפחדים של הישראלים, והופך את הפיגועים לדבר מובן מאליו. הוא לא רוצה להבין שמעשי הטרור נובעים מקיצוניות ומפשיזם, או שאלימות וחינוך לטרור נחוצים כדי לשמר את המצב הקיים. בגרמניה מציגים את הפיגועים בישראל כחלק ממאבק לשחרור לאומי, ואת הפיגועים ביתר העולם כטרור. אנשים לא מבינים שזה אותו דבר.

"התפיסה הזו נפוצה מאוד גם בסצנת הראפ. הסרט של 'קולגה' נצפה בן־לילה על ידי מיליון איש. יש לזה השפעה רבה על הצעירים כאן בכל שכבות האוכלוסייה, בעיקר בקרב אלו המקורבים לזירת ההיפ־הופ שהפכה לתת־מודע הקולקטיבי של החברה העתידית. אם היום בני נוער לוקחים את המסרים האנטי־ישראליים האלה כמובנים מאליהם, ונוצר קונצנזוס סביב ראייה חד־צדדית ופרו־פלסטינית של המצב במזרח התיכון, צריך לשאול מה יהיו ההשלכות של זה בעוד עשר שנים, כשבני הנוער של היום יהיו מבוגרים? מה תהיה משמעות העניין ליחס העתידי של גרמניה ואירופה לישראל? כמי שנמצא בקשר עם האנשים הללו אני מאוד מודאג. לצערי אני מגיע למסקנה שגרמניה אבודה. צפו לעלייה גדולה מגרמניה".

סטנדרט כפול ליהדות ולאסלאם

יש בסצנה הזו אנשים שמוכנים בכלל לנהל אתך דו־שיח?

"צריך שתהיה נכונות לדו־שיח. לעתים קרובות אני מוצא עצמי מול אנשים שחושבים שהם מוכנים לנהל דיאלוג, אבל הם משתמשים בתיאוריות קונספירציה ודעות קדומות עוינות, שמונעות למעשה כל בסיס לדיאלוג. הם מושפעים מראש באופן שלילי, ומגיעים עם מידע חלקי שהם מתייחסים אליו כאל אמת מוחלטת. למעשה הם אינם פתוחים לשמוע מידע אחר. כשלאנשים יש הבנה היסטורית מוטעית לחלוטין לגבי המזרח התיכון והסכסוך שם, ביחס להקמת מדינת ישראל ולהיסטוריה של העם היהודי, ומאמינים שהיהודים הם רק עם קולוניאליסטי – לא ניתן לקיים דיאלוג. הם מאמינים באופן מוחלט שהיהודים אינם חלק מאוכלוסיית המקור של המזרח התיכון. הגישה הזו באה לידי ביטוי גם בעמדה הפסיבית של העולם ביחס להחלטות אונסק"ו והאו"ם על ירושלים. זה נובע מכך שנעשתה עבודת שכנוע רחבה שליהודים אין כל קשר היסטורי לירושלים. איך אני אמור לנהל דיאלוג עם אנשים שחושבים כך? זה בלתי אפשרי".

ובעניין זה אתה לא רואה הבדל בין עמדות גרמנים לעמדות מהגרים?

"יש כמובן גרמנים שחושבים אחרת, אבל הם שותקים כי הם לא רוצים לעמוד נגד הזרם. מי שמנסה להסביר שליהודים יש זכות לחיות בישראל, מותקף מיד וחוטף עליהום. לכן רבים גם מוכנים להעמיד בספק את עמדתם המקורית. ויש גם גרמנים רבים שאינם מבינים דבר בנוגע למה שמתרחש במזרח התיכון. יש שאומרים לי: 'הדת היא דבר לא נחוץ במאה ה־21'. אלו אותם אנשים שאם ראפר ערבי ישיר 'אלחמדוללה', הם יאמרו שזה נהדר. זה ביטוי לסטנדרט כפול. תמונת מראה למה שאנו חווים בעולם כולו".

'משבר הפליטים' החמיר את העוינות שאתה מדבר עליה?

"משבר הפליטים מהווה אלמנט לא ברור עדיין, שלא ניתן להעריך את השלכותיו. רק בעוד כמה שנים נתחיל לראות את השפעתו על עמדת גרמניה כלפי  ישראל. אני מדבר על בעיה שכבר קיימת כאן. לאחרונה בוצע כאן מחקר על האופן שבו ישראל והסכסוך מוצגים בספרי הלימוד בגרמניה. התוצאות הראו שמדובר בתצוגה מאוד חד־צדדית לרעת ישראל. אני מדבר גם על רוב בקרב מיליוני המהגרים שמפנים את צלחות הלוויין שלהם לכיוון המזרח התיכון – ל'אל־ג'זירה' ול'אל־מנאר'. הם גדלים עם הבנה שונה מאוד של ההיסטוריה וההווה. לא צריך להתפלא כשברחוב שבו גרמנים ומוסלמים גרים יחד, הצעירים הגרמנים מאמצים את הדעות שמשמיעים המוסלמים. זו התנהגות קבוצתית טיפוסית. וכאמור, זה גם קשור לבריחה מההיסטוריה. לא מעט גרמנים טוענים שההיסטוריה של ארצם הוכתבה על ידי המנצחים במלחמת העולם השנייה, ועברה מניפולציות של האמריקנים והתקשורת הציונית. נוצרת תפיסת עולם אלטרנטיבית לזו של האליטות, המכתיבות ראייה היסטורית מסוימת. רואים את זה גם בצרפת. אבל לצרפתים אין אותה האחריות כלפי ישראל והיהודים כפי שיש לגרמניה. אני מאוד מאוכזב מהפוליטיקה הגרמנית. אני רואה אנשים שמצד אחד מצהירים כי ביטחון ישראל הוא האינטרס הלאומי העליון שלהם, אבל באופן מאוד ברור לא עושים דבר נגד סילוף ההיסטוריה במערכות החינוך במדינות ערב. זה נובע מאינטרסים כלכליים, מתלות בנפט. האחריות הגרמנית כלפי ישראל כלל לא נלקחת בחשבון".

גרמניה השתנתה לדעתך בשנה וחצי האחרונות?

"בהחלט. התבטאויות מסוימות נגד זרים, נגד מוסלמים, נגד אסלאמיסטים ואסלאמו־פשיסטים, שלא היית שומע בטלוויזיה לפני שנתיים, הפכו היום למקובלות. זו תוצאה של משבר הפליטים ושל תנועת 'פגידה' ומפלגת 'אלטרנטיבה לגרמניה'. היום אפשר לבטא את הדברים הללו באופן פומבי, מבלי שמיד תהיה תגובה בנוסח 'אסור לדבר כך בגלל השואה'. אבל זו חרב פיפיות. זה בסדר להביע ביקורת על דברים מסוימים, ולא צריך להיות כל הזמן תקינים פוליטית. לפעמים תקינות פוליטית היא קרקע פורייה לעמדות קיצוניות, כי היא לא מאפשרת לדבר על נושאים מסוימים. נראה איך המצב יתפתח. לאורך זמן, אירועי הטרור האחרונים יהיו בעלי השפעה על האוכלוסייה בגרמניה, אבל לא בטוח שההשפעה הזו תהיה בעלת משמעות חיובית לישראל. אני חושב שהדבר הכי חיובי שיצמח לישראל הוא שהגרמנים ירצו לקנות טכניקות ביטחוניות ישראליות, אבל לא תהיה הבנה גדולה יותר למצבה של ישראל במזרח התיכון".