החינוך הפרוגרסיבי מגדל דורות של בורים

המינוי של בטסי דבוס לתפקיד שרת החינוך בממשלו של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ, החל סבב חדש במלחמות החינוך המתמשכות של אמריקה. ארגוני מורים ופעילים פרוגרסיבים מזדרזים להתריע מפני האסון הממשמש ובא: הם מזהירים כי דבוס ו"מיליארדרים שוחרי הפרטה" אחרים זוממים לפרק את בתי הספר הציבוריים בארה"ב, עמודי התווך של הדמוקרטיה שלנו. מצד שני, פעילים תומכי חופש בחירה בחינוך המבקשים להכניס רפורמות בתוכניות הלימוד כבר מריעים על המינוי, ורואים באופק הזדמנויות גדולות לתנועתם.

דבוס היא מגדולי התומכים באמריקה בגישת השוק החופשי גם בתחום החינוך, ואף תורמת מכספה בנדיבות לקידום העניין. דבוס רואה בעין יפה 'צ'רטר סקולס' (בתי ספר בזיכיון), אך היא חסידה אמתית של 'שיטת השוברים' (ואוצ'רים) – מדיניות של מתן הטבות מס להורים שילדיהם תקועים בבתי ספר ציבוריים כושלים, כדי לממן באמצעותן שכר לימוד בבתי ספר פרטיים לפי בחירתם. ומה שמעודד יותר: לדבוס יהיה גיבוי מהנשיא טראמפ, שבקמפיין הבחירות שלו התחייב להקצות 20 מיליארד דולר לקרנות חינוך פדרלי המעודדות שימוש בתכניות שוברים בארצות הברית.

למרבה הצער, המאבק סביב אופיים של בתי הספר נראה מופרז מדי ביחס למציאות. שני הצדדים צריכים לשקול הפסקת אש כדי להתחיל להתמקד בגורם העיקרי לכך שבתי הספר באמריקה גרועים: כוונתי לשיטות הוראה מפוקפקות ששולטות בכיתות שלנו כבר חמישים שנה.

הפרטת החינוך איננה חזות הכול

הבה ניפטר תחילה משתי אמונות חסרות בסיס. ראשית, הממשל של טראמפ איננו עומד להפריט את בתי הספר הציבוריים – רחוק מזה. במהלך מסע הבחירות, הקונגרס (המצוי בשליטה רפובליקנית) העביר הצעת חוק בשם 'כל תלמיד מצליח' (ESSA), הכוללת הגבלות המצמצמות באופן דרסטי את תפקידה של הממשלה הפדרלית בחינוך מגן חובה עד כתה י"ב. הגבלות אלה יקשו מאוד על הממשל החדש להפעיל תכנית לאומית כלשהי הקשורה לחופש הבחירה בין בתי ספר, או לבטל משהו מלימודי הליבה. לטוב ולרע, עתידן של כל הרפורמות האלה מונח בדיוק במקום שבו הן החלו – במדינות עצמן.

שנית, אף אחד מהצדדים בוויכוח לא היה גלוי לב לחלוטין בסוגיית ה'צ'רטר סקולס' והשוברים. יש לנו עשרות שנות ניסיון בגלגולים שונים של 'בתי ספר לבחירתך' במדינות ובמחוזות, ורבים מהם עברו תהליך יסודי של הערכה; התוצאות אינן מאשרות את טענות אף אחד מהצדדים באשר לשאלה מהי הדרך הטובה ביותר לשפר את בתי הספר. נראה שהצ'רטר סקולס הפיקו את התועלת המשמעותית ביותר עבור תלמידים בכמה מחוזות של בתי ספר ציבוריים, כולל בניו־אורלינס, בוושינגטון די־סי ובניו־יורק. מצד שני, המחקר הגדול ביותר על צ'רטר סקולס ברמה הארצית (שנערך על ידי המרכז למחקרים חינוכיים באוניברסיטת סטנפורד) מצא כי רק 17 אחוזים מכלל הצ'רטר סקולס הביאו לתוצאות אקדמיות טובות יותר בהשוואה לבתי ספר ציבוריים דומים, ואילו 37 אחוז מהם רשמו אף תוצאות ירודות יותר. 46 אחוזים מהם הגיעו לרמת הישגים זהה לזו של בתי ספר ציבוריים באותו מחוז.

תכניות שוברים גם הן קיבלו ציון 'לא עובר'. ניסוי הכלים הגדול במדינה של תכניות שוברים החל במילווקי, ויסקונסין, לפני 26 שנה. כיום רשומים בתוכנית 28 אלף תלמידים, שהם רבע מאוכלוסיית התלמידים הכללית בעיר. רוב ההורים מקבוצות מיעוט מרוצים מבתי הספר הפועלים בשיטת השוברים – וזו נקודת זכות משמעותית של השיטה – אבל לא ראינו במילווקי שום נס אקדמי. למעשה, ציוניהם של התלמידים השחורים בעיר הם מהנמוכים ביותר בהשוואה לבתי ספר עירוניים ברמה הארצית, כפי שנמדד על ידי האגודה הלאומית לקדמה בתחום החינוך (NAEP).

בעבר הייתי משוכנע ששיטת השוברים ותכניות בחירה אחרות הן הפתרונות המבטיחים ביותר לשיקום בתי הספר העירוניים הנחשלים באמריקה. את האפשרות לבחור בעצמך בתי ספר לילדיך כיניתי בשם 'הקרב המאסף של זכויות האזרח' זמן רב לפני שזה הפך לביטוי קליט של תנועת הרפורמה. אני עדיין מאמין שישנו טיעון מוסרי משכנע (אם תרצו, 'זכות אזרחית') מדוע משפחות עניות עירוניות צריכות לקבל יותר אפשרויות חינוכיות שמשפחות עשירות לוקחות כמובן מאליו. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהראיות בשטח. לא סביר שבעתיד הנראה לעין רפורמות כאלה ייצרו פריצת דרך בתחום הלמידה של ילדים ממשפחות מעוטות יכולת.

המהפכה הפדגוגית של שנות השישים

ובינתיים, השיח על החינוך הממלכתי הפך להיות סטרילי וקצת מנותק מהמציאות. תומכים ומתנגדים משני הצדדים ממשיכים להחליף אש על המשמעות הסטטיסטית האמתית של כל מחקר חדש של בחירה לימודית, ובינתיים נראה כי איננו מבחינים בכך שהבית – בית החינוך – עולה כולו באש. מערכת החינוך הקיימת (מגן חובה עד כתה י"ב, כולל רוב הצ'רטר סקולס ובתי הספר הפרטיים) הפכה לאזור נטול ידע.

היא מייצרת כעת את 'הדור הכי מטומטם' אי־פעם, אם לשאול את שם ספרו של פרופ' מארק באורלין מאוניברסיטת אמורי בג'ורג'יה. בספר, שיצא לאור ב־2008, הראה המחבר כיצד המדיה החברתית בעידן הדיגיטלי גורמת להשטחה ורידוד של צעירים אמריקנים ומקטינה את העניין שיש להם בקריאה רצינית של ספרים – יותר מכל דור אחר בעבר. הוסיפו לכך את סירובו של הממסד ללמד ידע בכיתות, ותקבלו תוצאה שהיא שילוב רעיל של אדישות אינטלקטואלית ובורות.

ילידי שנות האלפיים אצלנו אינם יודעים מאומה על האבות המייסדים, על מלחמת האזרחים ועל מלחמת העולם השנייה, ואם להיות כנים – הם גם לא יודעים כלום על העולם שאנו חיים בו. הקביעה הזו נכונה בין אם מדובר בצעירים ממשפחות עניות ובין אם מהמעמד הבינוני, ואין לכך שום קשר לסוגים של בתי הספר והקולג'ים שהם למדו בהם. סקרים שערכו 'האגודה הלאומית לקדמה בתחום החינוך' וסוכנויות הערכה אחרות חושפים מחסור מדהים בידע בסיסי בהיסטוריה ובאזרחות. שני שלישים מבוגרי תיכון לא הצליחו לזהות את התקופה בת חמישים השנה שבמהלכה התרחשה מלחמת האזרחים; כל תלמיד שני לא ידע לומר אם מלחמת העולם הראשונה אירעה במחצית הראשונה או השנייה של המאה העשרים; 50 אחוז לא יכלו לומר מהן שלוש זרועות השלטון (מחוקקת, שופטת ואוכפת). לרובם לא היה מושג ירוק מה הסיפור של נאום גטיסבורג. על השאלה "מי היו בעלות בריתה של ארה"ב במלחמת העולם השנייה", השיבו 52 אחוזים "גרמניה, יפן או איטליה". בורות ועם ארצוּת בהיקף כזה היא תוצאה של אוזלת יד ורשלנות מצד מערכת החינוך כולה.

אנשי מקצוע רבים טוענים זה מכבר כי החל משנות השישים זנחו בתי הספר הציבוריים שיטות הוראה שהוכיחו את עצמן. שני הצדדים בוויכוח על הרפורמה בבתי הספר צריכים ללמוד קצת על התאוריות החינוכיות של פרופ' אריק דונלד הירש, פרופסור לחינוך ומבקר המערכת החינוכית בארה"ב, שב־2017 ימלאו 30 שנה לפרסום ספרו החלוצי 'אוריינות תרבותית', אשר הפך בן לילה ובאופן מפתיע לרב־מכר.

הנפגעים העיקריים: ילדים ממשפחות חלשות

הנה עיקר התגלית שהירש פרסם לראשונה לפני 30 שנה, החוליה החסרה המסבירה מדוע בתי הספר שלנו מוציאים יותר כסף מאי־פעם, אך מפיקים תוצרים אקדמיים שנעשים גרועים משנה לשנה ואחראים לכך שיותר ויותר אמריקנים הופכים לבורים: החל בשנות השישים של המאה הקודמת, בתי הספר הציבוריים היו נתונים למהפכה פדגוגית. למהפכה זו היו אחראים מחנכים 'פרוגרסיבים' מטעם עצמם, שהצליחו לקלף מהחינוך כל מראית עין של תכנית לימודים עקבית המבוססת על הקניית נדבכי ידע 'כיתה אחר כיתה'. הפרוגרסיבים הקימו לתחייה תיאוריות רומנטיות של התפתחות הילד שהיו רווחות בתקופתו של ז'אן ז'אק רוסו, וזכו בשנות השלושים לחיזוק מהפילוסוף האמריקני ג'ון דיואי.

בבתי הספר הציבוריים בארה"ב מלמדים את המורים־לעתיד שילדים מסוגלים "לבנות את הידע שלהם בעצמם", ושתפקידו של מורה בכיתה צריך להסתכם בכך שיהיה 'מדריך מן הצד' במקום לעסוק בהוראה פרונטלית מסורתית. רוב בתי הספר היסודיים הגיעו למסקנה שחשוב יותר לילדים "ללמוד כיצד ללמוד", מאשר לצבור עוד עובדות סתמיות וידע חסר תועלת.

פרופ' הירש מתח ביקורת על שיטת החינוך החדשה ששׂמה את הילד במרכז ובדרך זו הפכה על ראשן את ההוראה בכיתות, תוך שהיא משבשת את הנחלת המסורות והערכים האזרחיים מדור לדור. זהו ההפך הגמור בדיוק ממה שהתכוונו אליו האבות המייסדים, שראו לנגד עיניהם בתי ספר ציבוריים החולקים תכנית לימודים משותפת כדי להעביר לדורות הבאים את העובדות ההיסטוריות והידע הכללי הדרוש להמשך קיומה של ארה"ב. אבל רוב הסטודנטים בתכניות ההכשרה למורים אינם לומדים את החוכמה האזרחית הזאת. במקום זאת, החוגים לחינוך באוניברסיטאות דוחפים אותם לעתים קרובות להשתמש בכיתות כדי להפוך את הילדים ללוחמי צדק חברתי.

הירש הראה גם כיצד הדוקטרינות החינוכיות החדשניות פגעו בילדים ממשפחות מעוטות יכולת, והקשו עוד יותר על בתי הספר לצמצם פערים בין־גזעיים בכל הקשור להישגים. ההשפעה האנטי־שוויונית של החינוך הפרוגרסיבי מופיעה בהוראת הקריאה בכיתות הנמוכות. בגלל השפעות המשפחה והבית, ילדי מיעוטים עניים מתחילים להשׂתרך הרחק מאחורי ילדים מהמעמד הבינוני ברכישת אוצר מילים וידע תלויי הקשר ורקע. אפשר לצמצם את הפער הזה בכיתה, אך רק באמצעות הוראה מפורשת ובהנחייתה של תכנית לימודים מסודרת ועקבית, מבוססת ידע שנצבר נדבך על גבי נדבך מכיתה לכיתה.

בהסתמך על ממצאים במדעים הקוגניטיביים והפסיכו־בלשניים שאין עליהם עוררין, פרופ' הירש הוכיח שאין חיה כזאת 'עובדות סתמיות' – וכי לאמתו של דבר הידע העובדתי היה הכרחי כדי שתלמידים יוכלו לקרוא ולהבין טקסטים מאתגרים. מנגד, מחנכים פרוגרסיבים הובילו את בתי הספר למצב של שיממון מוחלט בכל הקשור לגיבוש תכניות לימודים, והחליטו כי תלמידיהם יכולים "ליצור את הידע שלהם בעצמם". כך למעשה הם נטשו מאחור את הילדים החלשים שהם טענו כי הם מגיניהם.

כך נהרס החינוך הצרפתי

בשנים שלאחר מכן פרסם הירש ספרים נוספים המבססים את הטיעון שיש לפשט את תהליך הקניית הידע בכיתות. בינתיים, מחנכים פרוגרסיבים המשיכו לחפור עמוק יותר. הם גינו את הירש, מורה לאנגלית בעברו, כאורח לא קרוא וכאליטיסט. שנה אחר שנה התעקשו הפרוגרסיבים על כך שבתי הספר אינם צריכים ללמד את תכנית הלימודים הנהוגה באירופה, והבטיחו שבעזרת מימון מספיק לבתי הספר הציבוריים, השיטות החינוכיות ההומניות שלהם, שהן ידידותיות לילדים, יוכחו בסופו של דבר כיעילות בכך שיעצימו את הילדים הבאים ממשפחות עניות. אבל השנים חולפות, ובינתיים תוצאות המבדקים הלאומיים (והבינלאומיים) מגלות משהו אחר.

חוקרי חינוך הגיעו למסקנה כי הציון הממוצע בקריאה של מסיימי תיכון הוא אחד מאבני הבוחן השימושיות ביותר להערכת מידת האפקטיביות של מערכת חינוכית. הבנת הנקרא היא המנבא המדויק ביותר למידת המוכנות לקולג' של בוגר בתיכון, וגם לסיכויי ההצלחה הכלכלית שלו בעתיד. אם להתבסס על קנה המידה הזה, החינוך האמריקני קופא בהתמדה על שמריו מאז שהפרוגרסיבים כבשו את כיתות הלימוד שלנו. הציונים בחלק המילולי של המבחן הפסיכומטרי SAT קרסו לגמרי בשנות השישים והשבעים, ולא התרוממו מאז. 'ארגון ההערכה הלאומית את מצב הקידמה בחינוך' (NAEP) אמד לאחרונה את מיומנויות הקריאה של בני 17 וממצאיו מצביעים על ירידה תלולה, המאשרת את החדשות הרעות שהתקבלו במבחני ה־SAT. במהלך אותה תקופה, ציוניהם של סטודנטים אמריקנים צנחו גם במבחני הערכה בינלאומיים. במבחני פיז"ה בשנת 2015 דורגה ארה"ב במקום ה־23 בקריאה וה־31 במתמטיקה בקרב המדינות המתועשות הגדולות.

בגיל 88, הוציא הירש זה עתה לאור את ספרו החמישי העוסק בחינוך,'Why Knowledge Matters'. הספר מציע תקציר מחודש ושימושי של ביקורתו נגד הרעיונות שהביאו לכישלון מערכת החינוך במדינה. הירש מצטט גם מחקרים חדשים במדעים הקוגניטיביים המאשרים כי "פער בהישגים הוא בעיקרו פער בידע ובאוצר מילים", כפי שהוא מגדיר זאת. לפחות פרק אחד בספר, "קריסת החינוך הצרפתי", חייב להפוך לקריאת חובה עבור המתדיינים בשני צדי המתרס של הוויכוחים. כאן מוכיח הירש באופן אבסולוטי את התממשות הטיעון הנבואי שלו מלפני שלושים שנה: מדינות הזונחות חינוך של תכניות לימודים מבוססות־ידע יסבלו מהשלכות קשות. הפרק מתאר מה אירע למערכת החינוך הצרפתית המוצלחת אחרי שממשלת השמאל של הנשיא פרנסואה מיטראן החליטה, בשלהי שנות השמונים, לחקות את הפרוגרסיביזם האמריקני ולזנוח את תכנית הלימודים הלאומית שלה – מעשה חסר תקדים באיוולתו שהוכתב באופן מוחלט על ידי אידאולוגיה פוליטית.

במשך רוב המאה העשרים התברכה צרפת באחת ממערכות החינוך המצליחות בעולם. היא הגיעה להישג זה לא רק בזכות הציונים שהשיגו תלמידיה בקריאה ובמתמטיקה, אלא גם תודות ליכולתה של המערכת לצמצם פערים לימודיים הנובעים מגורמים אתניים ומעמדיים. המצוינות האקדמית הושגה משום שהמערכת דבקה בתכנית לימודים עשירה ומבוססת על ידע שנצבר באופן של נדבך על גבי נדבך, כיתה אחר כיתה.

אבל הפוליטיקאים הצרפתים לא יכלו שלא לקלקל מה שכבר עבד יפה: הם נכנעו ללחצים פוליטיים. בעקבות מהומות הסטודנטים ב־1968, השמאל הצרפתי (כהד לפרוגרסיביזם האמריקני) החל לרטון על כך שמערכת החינוך הפכה להיות אליטיסטית והיררכית, בלתי מתחשבת ביכולותיהם הטבעיות של הילדים וזקוקה ל'מגוון תרבותי' רחב יותר. ב־1989 שכנעו לבסוף הפרוגרסיבים את השלטון הסוציאליסטי לבטל את המערכת הישנה של חינוך היררכי, ויחד אתה להעביר מן העולם גם את תוכנית הלימודים הלאומית. בתי הספר הפכו בבת אחת להיות מבוזרים, ואפשרו הוראה פרטנית יותר. לא רק שמרבית בתי הספר נטשו את תוכנית הלימודים המשותפת; הם זנחו גם את הרעיון של סטנדרטים אוניברסליים לכל ילדי האומה. בשכפול כמעט מדויק של הנעשה בארה"ב הוקמו בתי ספר חדשים להכשרת מורים, שהחלו לשכנע מורים־לעתיד ביתרונות השיטה החינוכית החדשה של 'הילד במרכז'.

תוצאותיו של השינוי העצום הזה היו הרסניות. אנו יודעים זאת משום שצרפת הצליחה למזלה הרב לשמר את שיטת ההערכה הלאומית שלה במצב מצוין, בדומה לזו של 'ארגון ההערכה הלאומית את מצב הקידמה בחינוך' אצלנו. בתוך שני עשורים, תלמידים צרפתים רשמו ירידה תלולה בהישגיהם במתמטיקה ובקריאה, ופער ההישגים התרחב לפתע שוב. צרפת גם איבדה את היתרון היחסי שלה במבחנים הבינלאומיים. על כך כותב הירש: "התוצאות מכריעות, והן מהוות את המחקר ההשוואתי המוחלט ביותר שנערך אי־פעם במדינה כלשהי על השפעותיה של תכנית לימודים על ההישגים בחינוך".

בפרק העוסק בבתי ספר בצרפת, הירש מעלה את הטיעון שהוא אולי המשכנע ביותר עד כה: תכניות לימודים מבוססות־ידע הן הגורם המכריע שבעזרתו ניתן לקבוע מה מצב הקדמה החינוכית של כל מדינה. אינני יכול לחשוב על שיעור תמציתי יותר על הכיוון שאמריקה צועדת בו, אם מערכת החינוך תמשיך להוציא מתכניות הלימודים הלאומיות שלנו את כל השאלות העוסקות בידע שנצבר באופן מובנה.

צעירים סוציאליסטים שלא שמעו על לנין

אינני רואה סיכוי גדול לכך שתמרור האזהרה המחודש של הירש יעורר מחשבה שנייה אצל אלה המצדדים בהמשך המצב הנוכחי בבתי הספר הציבוריים כמות שהם, או אצל פרופסורים פרוגרסיבים לחינוך. אחרי הכול, הפרוגרסיבים די מרוצים מהאיכויות השכליות של הצעירים נטולי הידע שבתי הספר שלנו מייצרים, וגם מהנטיות הפוליטיות והאקטיביסטיות שלהם. ילידי שנות התשעים מצביעים כעת באופן גורף עבור השמאל הפרוגרסיבי; במשך כל שנות חייהם הם התחנכו על כך שרגשות אישיים חשובים יותר מאשר עובדות. הם אינם יודעים דבר על ההיסטוריה של הסוציאליזם ולא שמעו מעולם על יוג'ין דבס או ולדימיר לנין, אך הם מאמינים כי סוציאליזם הוא דבר טוב כי הוא מרגיש כמו דבר טוב, בדיוק כמו שחזר ואמר להם השנה המועמד הפוליטי האהוב עליהם.

התקווה המציאותית היחידה לכונן מחדש תכניות לימודים מבוססות־ידע בבתי הספר שלנו מוטלת על הרפורמיסטים. אינני מפקפק במניעיהם של מיליארדרים פילנתרופיים (כן, הם באמת מיליארדרים) שהוציאו בשנים האחרונות סכומי כסף עצומים כדי לקדם את הרעיון של צ'רטר סקולס וחינוך באמצעות שוברים. הבעיה היא שהתורמים לא נתנו עד כה את דעתם (וגם לא את כספם) במידה מספקת כדי לקדם את הרעיון הפשוט יותר: שבתי ספר יחזרו להנחיל ידע ממשי בכיתות.

כיוון שהתנועה למען חופש בחירה בחינוך נוטה בעיקרה לשמרנות מבחינת נטייתה הפוליטית, זהו מקרה קלאסי של מי שיורה לעצמו ברגל. הצלחת החזון השמרני עבור המדינה תלויה בקיומם של אזרחים בעלי השכלה רחבה, ודורשת בדיוק מה שתומס ג'פרסון ייחל לו: שבוגרי בתי הספר שלנו "יזכרו את העובדות השימושיות ביותר מן ההיסטוריה היוונית והרומית, האירופית והאמריקנית". האם השמרנים יתחילו סוף סוף לעבוד כדי לכונן מחדש תוכניות לימודים מבוססות־ידע? אפשר רק לקוות. הישרדותה של הרפובליקה האמריקנית מוטלת על הכף.

____________________

המאמר הופיע במגזין 'סיטי ג'ורנל'. מאנגלית: שאול לילוב