אלימות תיענה בכוח: דוקטרינת המלחמה בטרור של "ג'יימס בונד" ההודי

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי הוא מנהיג חזק, החזק ביותר מאז ימי אינדירה גאנדי. הוא חזק יותר מהמנגנון המפלגתי, ובוודאי מהשרים שמינה לממשלתו. ובכל זאת, יש דמות אחת בלבד שנתפסת כשוות עוצמה, ואפילו לעתים כבכירה ומנוסה ממנו.

האגדות האופפות את היועץ לביטחון לאומי של הודו אג'יט דוֹבַל, שביקר בשבוע שעבר בישראל ונועד עם ראש הממשלה נתניהו, מקיפות את כלל תת־היבשת. שנותיו הארוכות כמרגל בפקיסטן, הסיפוח המוצלח של מדינת 'סיקים' לתוך הפדרציה ההודית מתחת לאפה של סין, והחלפת שלטון עוין ועל פניו בלתי מנוצח בסרי־לנקה. בקאסטה המקצועית של דובל החשאיות היא מעל הכול ולא לוקחים קרדיט על כלום, מה שרק מעצים את האגדה. בשלב מסוים התקשורת ההודית הרגישה שהביטוי "ג'יימס בונד ההודי" עושה עוול לאסטרטג המוכשר, והוא בעצם יותר שילוב בין הנרי קיסינג'ר האמיתי לדמותו הבדויה של בונד.

פעילותו החשאית של דובל לאורך ארבעים השנים האחרונות התפרסה בחזיתות רבות של המדיניות ההודית וטביעות אצבעותיו ניכרות בכל מקום, אבל את תפקידו כמנטור של ראש ממשלת הודו בענייני חוץ ובטחון הוא קנה בראש ובראשונה בזכות הדוקטרינה הנושאת את שמו בחצי העשור האחרון: דוקטרינת דובל, הנוגעת לאתגרים השונים של הודו בחזית הבינלאומית.

דוגמה אחת מהתקופה האחרונה היא אישור הודי לביקור של הדלאי לאמה בחבל־ארץ שסין טוענת לבעלות החוקית עליו. הממשלה הקודמת בהודו חשבה שלא נכון להסתבך עם סין למען המנהיג הטיבטי הגולה, ומנעה ממנו כל פעולה העלולה להרגיז את הסינים. הממשלה הנוכחית, לעומת זאת, לא רק מרעיפה על הלאמה ידידות, אלא גם מזמינה אותו לביקור באזור שהסינים רואים כשטח גזול מהם.

באותה רוח ניתן לראות את הפרסומים על ביקורו ההיסטורי של ראש הממשלה ההודי בישראל, כאשר לפי כל הסימנים מודי יבקר בישראל מבלי לבקר במקביל גם ברשות הפלסטינית. זו איננה גחמה של אליטה שלטונית המנסה לקעקע את האתוס של קודמתה, ובכל מקרה לא רק. זוהי תפיסה בהירה וקרת־רוח, המעצבת את המדיניות ההודית בכל החזיתות. כדי למקד את הדברים, אדגים אותה באמצעות מבט על המדיניות ההודית בקשמיר.

מבט ריאלי ונטול אשליות

עבור דובל הכל מתחיל ונגמר במנהיג חזק ומסר חזק. השכונה שבה מתגוררת הודו מתרגמת באופן מיידי חולשה הודית לאלימות נגדית. כל ניסיון לתת עדיפות למישור הדיפלומטי על הזירה הצבאית מגדיל את שפיכות הדמים, ואת התיאבון הפקיסטני לממן ארגונים ג'יהאדיסטיים המבקשים לערער את הודו. אלימות היא אנרגיה, ואין אנרגיה שאין לה פג־תוקף. לכן התגובה לאלימות צריכה להיות תקיפה, סבלנית וברורה. מצד שני, ישנה חשיבות עליונה להימנעות מהפעלת כוח־יתר ומפגיעה בחפים מפשע, הגורמים להגדלה מלאכותית של האנרגיה שהייתה אצורה בפעולות האלימות הראשונית.

דוקטרינת דובל מניחה שתי אקסיומות: מבט ריאלי נטול אשליות על המציאות, וההבנה שלא ניתן להביס אויב לפני שאתה מצליח להגדיר ולהבין אותו. לפיכך צריך להגדיר מול מי נלחמים בקשמיר, ועבור דובל זה פשוט – נלחמים בפקיסטן; האסלאם הקיצוני הוא כמובן גורם מסוכן, אבל לפי דובל הסכנה האמיתית היא לא בתנועה הלאומית הקשמירית. המערכת הפקיסטנית היא שמממנת ומאמנת את הטרור בקשמיר, והדרך היחידה לצנן את התיאבון הפקיסטני היא לשים על השולחן איום מפורש בפעולה הודית שתבתר את פקיסטן באותו אופן שבו פקיסטן מנסה לבתר את הודו. החוליה החלשה של הודו היא קשמיר; החוליה החלשה של פקיסטן הוא האזור הבדלני הבאלוצ'י, שלא מצליח להתנתק מפקיסטן בהיעדר כוח בינלאומי שיתמוך בו.

בניתוח הקר של דובל, פקיסטן היא מדינה חפצת חיים שממררת להודו את החיים בקשמיר ומקדמת טרור בכל רחבי הודו, בגלל הרפיסות ההודית שמזמינה אסרטיביות פקיסטנית. אבל אם פקיסטן תדע שעצם קיומה נמצא בסכנה אם תמשיך להתערב בענייניה הפנימיים של הודו, היא תהיה הראשונה למצמץ. הנחישות ההודית צריכה לבוא במקביל להבנה שבעיקרו של דבר המוסלמים ההודים נמצאים מחוץ למשחק של הג'יהאד העולמי. קברניטי הודו חייבים לתת אמון בקהילה המוסלמית ההודית ובנאמנות שלה לפדרציה ההודית. נוכח ממצאי מכון 'פיו', שעל פיהם הודו בדרך לעקוף את אינדונזיה כמדינה עם הקהילה המוסלמית הגדולה בעולם, תפיסה זו של דובל רלוונטית במיוחד.

כאיש שטח במשך שנים רבות, דובל בז לאסטרטגיה שאין בצדה טקטיקה ברורה ששואלת אילו יכולות, משאבים ותשתיות עומדים לרשות כל אחד מהצדדים. אחת התשתיות שתסכלו את דובל במשך שנים רבות היא התשתית המשפטית. עוד כראש שירותי הביון ההודים לפני למעלה מעשור הוא טען שהחקיקה ההודית למאבק בטרור מפגרת אחרי המקובל בקרב מעצמות המערב, ובעצם מעודדת את הטרור בקשמיר.

משאב נוסף שבו הודו נמצאת בפיגור מובנה כחברה דמוקרטית, הוא התגובה האמוציונלית והקשה לאובדן חיילים ואזרחים בשדה הקרב בקשמיר. הקושי לראות באבדות צבאיות חלק מתמונת המערכה מחלישים את חוסנו של הצבא ההודי. המעט שניתן לעשות כפיצוי במצב הנתון, הוא להיות כל הזמן בהתקפה, כל הזמן ביוזמה. לפי הניתוח של דובל, בעידן הנוכחי המלחמה הקלאסית הפכה לכלי בלתי יעיל לקידום מדיניות. לכן, פסיביות של המדינה מול פעולות של גרילה, דינה להיכשל. גם אם זורקים עליך מאה אבנים ותשעים מהן הצלחת לנטרל ללא פגע, העשר שפגעו בך יגרמו לתבוסתך. לכן גם המדינה צריכה ללמוד להיות כל הזמן בעמדת מתקפה.

אך גם טקטיקה ללא אסטרטגיה איננה חביבה על דובל. בעיניו, הטרגדיה הקשמירית נעוצה בשלוש תפיסות יסוד מוטעות, אחת לכל צד בסכסוך. ההודים רצו לאו"ם עם קבלת העצמאות וביקשו פתרון דיפלומטי שלא הושג, ובזמן המבוזבז הזה העמיקה פקיסטן את השפעתה בקשמיר. פקיסטן האמינה ברכות האופי ובפחדנות הבסיסית של הציביליזציה ההינדואית, המונהגת על ידי סוחרים וכהני דת, ושאפה לשבור את הרוח ההודית על ידי לוחמת גרילה מתישה בקשמיר; בסופו של דבר פקיסטן שילמה על הניסיון הכושל מחיר כבד יותר מאשר הודו. הקשמירים האמינו שמאבק אלים יעיר את הקהילה הבינלאומית, ויחד עם התמיכה הפקיסטנית יעניק להם עצמאות מהודו ומפקיסטן יחדיו. מעניין שבניתוח שלו עיקר המשקל אינו מונח על הג'יהאד העולמי או הפונדמטליזם המוסלמי, אולי מכיוון שדובל עצמו כסוכן ביון הצליח להעביר טרוריסטים קשמירים מהצד הפקיסטני אל הצד ההודי בעזרת שיח של אינטרסים.

הפופולריות של מודי יציבה

דובל מזוהה היום לחלוטין עם צד אחד של המפה הפוליטית, אבל יש לזכור שבזירה הפוליטית ההודית אין ויכוח אמיתי על היעד המרכזי של הודו בקשמיר. עבור כל הכוחות הפוליטיים המשמעותיים בהודו, קשמיר היא חלק בלתי נפרד מן המולדת וכל תושביה הם אזרחים הודים שווי זכויות. קיימת מחלוקת על מידת האוטונומיה שחבל קשמיר זכאי לקבל מהפדרציה ההודית, ועל סעיף 370 לחוקה המעניק לקשמיר מעט יותר אוטונומיה מאשר אזורים אחרים בהודו, אבל דובל פועל בזירה שכולם מסכימים בה על המטרה להכניע את המאבק הלאומי בקשמיר, כך שהחבל יישאר בריבונות הודית תחת קונצנזוס של הקהילה הבינלאומית.

הביקור הקצר של דובל בישראל הגיע ברגע של עדנה, אחרי תקופה לא קצרה שבה הוטלו ספקות בדוקטרינה שלו, ובנזק שהיא כביכול גרמה בסכסוך האחרון בקשמיר. בזמן ביקורו של דובל בישראל נפתחו מחדש בתי הספר בקשמיר לאחר שמונה חודשים של שיתוק כתוצאה מההפגנות הסוערות בחבל, ולאחר מכן תנאי מזג אוויר קשים. עבור דובל הייתה זו אולי הוכחה לתיאוריה שלו על כך שלכל מאבק יש מנת החמצן שלו, ועם קצת סבלנות תזכה לראות את יריבך נחנק ונכנע לפניך. אבל לא כולם בהודו ראו זאת כך. מחאה ושיתוק כה ארוכים לא ידע חבל קשמיר גם תחת השלטון הפייסני של ממשלת הקונגרס המרכז־שמאלית. בין היתר טענו נגדו שהוא שם את יהבו על האפקט של המנהיגות הכריזמטית של ראש הממשלה מודי, כאשר בפועל התברר שבסכסוך האתני בקשמיר התַּקיפות המילולית רק הסלימה את המצב וחיזקה את לכידות הכוחות הבדלניים. גם בקרב המפלגות הקשמיריות המוסלמיות התומכות בהמשך הריבונות ההודית בקשמיר, דוקטרינת דובל הפכה למילת גנאי שמטיחים ביריב כאשר מייחסים לו בגידה באינטרסים הקשמיריים.

ובכל זאת נראה שהפופולריות של ראש הממשלה מודי יציבה, ללא שום מתחרה פוליטי באופק, ואת עיקר הפופולריות שלו הוא מקבל בזירה המדינית־ביטחונית שעליה אמוּן דובל, ולא בזירה הכלכלית שבה הציבור ההודי פחות מרגיש את פירות השינוי. לפי כל הסקרים, ההודים אוהדים את סוג המנהיגות הפופוליסטי־כריזמטי של מודי, ושמחים גם שמורה הדרך שלו בזירה הבינלאומית הוא אדם רב ניסיון ובעל דרך פשוטה ומובנת לא רק ליודעי ח"ן. עבורם זו רק שאלה של זמן עד שהודו תכניע סופית את הבדלנים השונים המנסים לערער אותה, ותרגיל את שכנותיה לכך שהיא מעצמה אזורית ועולמית לא פחות משכנתה סין.