טראמפ מחזל"ש את מדיניות החוץ של אובמה; השמאל והאיראנים משתגעים

המהומות בקונגרס האמריקני ובתקשורת שם סביב הקשר הרוסי ויחסי הצוות של טראמפ עם גורמים רוסים במערכת הבחירות, מתחילות לקבל כיוון אחר. זה מתחיל להיראות יותר כניסיון חבלה במדיניות החוץ של ממשל טראמפ, שהולכת ומקבלת צורה, מאשר כניסיון להגן על הדמוקרטיה.

הדמוקרטים, ואיתם בובות האצבע שלהם ב'ניו יורק טיימס', ב'ניו יורקר', ב'וושינגטון פוסט' וברוב ערוצי הטלוויזיה, מנסים לחבל בכל דרך בתפנית שמבצעים הנשיא טראמפ ואנשיו נגד איראן במזרח התיכון, תוך פעולה שמכוונת להגיע להבנות ולעסקה כוללת עם רוסיה במזרח התיכון ובאוקראינה. איראן היא הפרויקט של אובמה, שמאות אלפי סורים שילמו עליו בחייהם ומיליונים רבים הפכו לעקורים. כך גם המתיחות הרבה שמתהווה סביב צפון קוריאה בדרום מזרח אסיה.

בתחילת החודש הנוכחי התחוללה תפנית דרמטית במצבה של איראן בסוריה ובמפרץ הפרסי. ב־7 במרץ נערכה פסגה של ראשי הצבאות של ארצות הברית, רוסיה וטורקיה. הפגישה נערכה בטורקיה, בהשתתפות ראש המטות המשולבים הגנרל דאנפורד, והרמטכ"ל הרוסי גראסימוב. נראה שהאמריקנים מממשים את כוונתם להפריד בין רוסיה לאיראן, וזה מצליח.

מסמך של ממר"י שפורסם לפני כשבוע מצביע על התפנית, תוך שימוש במוטו המיוחס לאחד מנשיאי טורקיה בעבר, דמירל, לאמור: "אם אינך מוזמן לשבת ליד שולחן הסעודה, סימן שאתה מנה בתפריט". יש כאלה שמייחסים את הפתגם הזה למקור היסטורי רוסי. בכל אופן, מי שלא הוזמנה הפעם לשולחן היא איראן.

בפגישה הזאת קיבלה טורקיה תפקיד חשוב בייצוב סוריה. לפי דיווחים שונים, העסקה האמריקנית־רוסית משקפת חיכוכים שקיימים לאחרונה בין הרוסים לאיראנים בסוריה. הרוסים יזכו כמובן בהכרה בנמל שלהם לחופי סוריה, שלטון אסד יישאר על כנו, ויהיה ניסיון לאחד מחדש את סוריה במתכונת פדרטיבית.

בנוסף, ממשל טראמפ עובד בחודש האחרון גם בגיבוש מדינות המפרץ בהנהגת ערב הסעודית למעין מיני־נאט"ו נגד איראן. היעד הסופי מבחינת יצירת מערכת יחסים חדשה בין ארצות הברית לרוסיה, הוא הסרת הסנקציות מעל רוסיה.

נראה שההתפתחות הזו נגד איראן יכולה לתת הסבר רקע להתחממות של השבוע האחרון בחזית ישראל־סוריה. אפשר להעריך שהפגישה האחרונה שנערכה בין נתניהו לפוטין לא הייתה פגישה של שני פקחי טיסה המסדירים נתיבים בשמים ולוחות זמנים לגיחות. סביר יותר להניח שפוטין עדכן את ראש הממשלה בהתפתחויות, ואולי הוסיף בקשות והנחיות לגבי ההתנהגות הרצויה מבחינת ישראל בשעה המזרח־תיכונית הזו, כאשר מתחיל להתבצע ניסיון רציני להסדיר את ענייני סוריה.

בראיון שערכנו לא מכבר עם היועץ המדיני הבכיר מרק דובוביץ', עלה התרחיש של התגברות הלחץ על איראן והשלכותיה המסוכנות מבחינת ישראל. בהחלט יכול להיות שההתנהגות האיראנית והחיזבאללאית בשבועות האחרונים היא תולדה של הלחץ הזה, עם החדירה המחודשת לגולן שכוללת התגרויות בישראל. הדרך של האיראנים להתנגד לנישולם מהתפקיד שייעדו לעצמם בסוריה, היא לנסות לפוצץ את ההסדרים וההסדרות השונות באמצעות חיכוך עם ישראל.

מנגד, הציניות המעצמתית – גם של האמריקנים וגם של הרוסים – בהחלט יכולה להוביל אותם להשתמש בישראל כשוט נגד האיראנים. שום כוח אמריקני לא ינסה לפגוע בכוחות איראניים או של חיזבאללה, אבל ישראל דווקא מוכנה לעשות זאת בכל עת. ואם הנשיא פוטין רוצה לגרום לאיראנים דימום כבד באף, הוא יכול לעודד את ישראל בדרכים שונות לעשות זאת בשבילו. אחר כך הוא כמובן ינזוף בנו.

כך שבניגוד לרושם שנוצר בישראל, שלפיו ממשל טראמפ לא עלה על המגרש ואין לו מה להגיד כשהמתיחות בגולן גוברת, זו טעות אופטית. ממשל טראמפ נוכח בגיבוי שהוא נותן לישראל בנושא הביטחוני, וכן במשא ומתן שמתחיל על נושא ההתנחלויות וההליכה להסדר כלשהו מול הפלסטינים.

לדעתי, ישראל תידרש לתרום את חלקה כגורם משלים לתהליכי ההסדרה בסוריה. הנוסחה של בנייה בתחומי גבולות היישובים מקובלת כנראה על צוות טראמפ. נתניהו אמר בדרכו חזרה לישראל שמתקרבים להסכמות עם האמריקנים בנושא הבנייה. אבל כמו אצל טראמפ, גם בישראל קיימים גורמים המחבלים ביכולתה של ממשלת נתניהו הנוכחית להשתלב במהלכים החדשים של ארצות הברית ורוסיה.

צריך לראות את זה כהזדמנות, בגלל כניסתו של ממשל ידידותי. הגורמים המעכבים הם תוצאה של מבנה הקואליציה, כמו גם המטרד של החקירות שנועדו לגרום להפלת ראש הממשלה. הפתרון שעשוי לעלות שוב על סדר היום הוא שינוי הרכב הממשלה על ידי כניסת בוז'י הרצוג ואותם חברי כנסת שיצליח לגרור איתו מהמחנה הציוני. יש סימנים שנתניהו מכוון לשם, ושהרצוג לא סוגר את הדלת. מאמרו של אחיו, מייק, ב'אמריקן אינטרס' על המשא ומתן בעידן אובמה ועל הנזקים שאובמה וקרי גרמו, משקף את עמדת בוז'י. יש מצע משותף.