להפסיק לפחד, להתחיל להרתיע

המאמרים הקודמים בסדרה מאת ד"ר יגיל הנקין, על האתגרים הצבאיים של המערב בזמננו: "בשביל מה בכלל צריך צבא"; "לאן נעלמו צבאות אירופה"; "הצבא הרוסי: האתגר העולה של המערב"

 

בסיום המאמר הקודם שאלנו: האם לאור העובדה שלרוסיה ישנן כנראה יומרות אימפריאליות אך יכולותיה עדיין אינן מתאימות במלואן ליומרותיה, יש לאירופה סיבה לדאגה? ואם כן, מה היא עושה ומה היא יכולה לעשות?

התשובה היא שיש לה מה לדאוג, משלוש סיבות: נפוליאון, יאן בלוך, ודמוגרפיה.

טרנטה, אבל לפניך

ההיסטוריון סטיבן ברוארס כתב כי בתקופת הכיבוש הצרפתי של אירופה בימי נפוליאון, "קהילות מקומיות בכל רחבי אירופה המערבית למדו לתעב" את הז'נדרמים שלו, "אך גם למדו לדעת ש[…] היה ניתן לסמוך על אותם חיילים שיגנו עליהם, יהיה זה משודדים, מגנבים או אפילו מזאבים. הנקודה החשובה ביותר הייתה העובדה הפשוטה שהם היו שם".

'להיות שם' הוא גורם מפתח, שיכול לפצות על חסרונות רבים. הדוגמה הטובה ביותר לענייננו היא נושאת המטוסים הרוסית 'אדמירל קוזנצוב', שמעברה דרך תעלת למאנש בדרך לסוריה חולל גל של לעג, עקב העשן האפור שיצא מארובותיה, הציוד המיושן שלה, ופקפוקים ביכולתה הצבאית. רק נקודה אחת נשכחה: אכן, יש נושאות מטוסים מתקדמות הרבה יותר מה'קוזנצוב'. אך היא נהנתה מיתרון עצום אחד: היא הייתה שם. האמריקנים אמנם הפעילו מטוסים לתקיפות בסוריה, אך עשו זאת מכיוון המפרץ הפרסי; ה'קוזנצוב', למרות היותה מיושנת ואף ששני טייסים לפחות החטיאו את סיפונה ונחתו במים, הייתה ליד חופי סוריה. קרים, ואחריה סוריה, הדגימו למערב שוב כי לרוסיה יש נכונות להתערב למען האינטרסים שלה. וכאן נראה שרוסיה הבינה היטב נקודה חשובה: המערב איננו מעוניין לצאת לקרב. כמו צ'מברליין בנאומו הידוע לשמצה מ־27 בספטמבר 1938, רבים מאמינים כי יהיה זה "נורא, פנטסטי, לא ייאמן", אם "נצטרך לחפור שוחות ולמדוד מסכות גז בגלל סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שאיננו יודעים דבר אודותיהם".

ביחסים בינלאומיים מוכר המושג Plausible Deniability, "יכולת הכחשה סבירה". פירושו הוא פעולות שמדינה יכולה להכחיש באופן שלכל הפחות יעורר ספק בדבר אחריותה. הכחשותיה של רוסיה את פעולותיה בקרים לא נפלו לדפוס הזה, כפי שתואר במאמר הקודם. רוסיה שיקרה במודע; המערב ידע שרוסיה משקרת; ורוסיה ידעה שהמערב יודע שהיא משקרת. אז למה היה צורך בכל השקרים האלה? כדי לאפשר למערב להימנע מתגובה חריפה מדי.

אם רוסיה הייתה מודה שהיא פולשת לשכנותיה כי מתחשק לה וכי החוזים שהיא חותמת עליהם אינם שווים מאומה מבחינתה, ייתכן שהדבר היה גורר את נאט"ו ובמיוחד את ארה"ב לתגובה חריפה ומהירה, בהתאם לדרגת הצפצוף־על־כולם שבפלישה גלויה. אולם כיוון שהסתבכות מול רוסיה לא נראתה למערב שווה את הנזק, הרי שההכחשות מאפשרות שלא להתערב, ולדון בנושא באריכות עד שאפשר להסתפק בתגובה מתונה יותר. כמו בקוסובו, אך ברמה אחרת לגמרי: רוסיה ביצעה מהלכים נועזים וחצופים למדי – והצליחה. המערב, מצדו, לא ממש שש לרעיון של עימות ישיר.

מותר לחשוד שרצונו של המערב להימנע מתגובה חיזק את נכונותה של רוסיה להתערב בסוריה (אם כי שם הייתה בקשה מפורשת של ממשלת סוריה, בניגוד גמור לאוקראינה). כמובן, קשה עדיין לדעת כיצד השימוש של ממשל טראמפ בטילים נגד משטר אסד ישפיע על פעולות רוסיות עתידיות, בסוריה ומחוצה לה; אולם התגובה הלחוצה של רוסיה מעידה כי הפעלת הכוח האמריקנית בהחלט נתפסת כרצינית ומדאיגה בעיני הקרמלין.

היעדר התגובה מצד המערב להתערבות הרוסית בקרים לימד את רוסיה שבמשחקי 'צ'יקן' ידה על העליונה, אם לצטט שוב את תומס שלינג. בהנחה הסבירה שהתערבותו המוגבלת של ממשל טראמפ נגד בעלת בריתה של רוסיה בעקבות שימוש בגז סארין אינה מעידה בהכרח על נכונות אירופית ואפילו אמריקנית לעימות ישיר מול רוסיה וצבאה, אי אפשר לשלול את האפשרות שרוסיה תראה את מקרה קרים כמייצג הרבה יותר מתקיפת בסיס האוויר הסורי. הדבר עלול לגרום לה תיאבון להתערבויות אחרות, מוגבלות יחסית אולם מסוכנות מאוד למערב (נניח, חלקים מפולין, אסטוניה, וכן הלאה).

רמז קטן לכך שחצי האי קרים עלול שלא להיות הצעד האחרון ניתן ב־2015, אז 'גנבה' רוסיה אי־אלו מאות מטרים מהגבול של מובלעת דרום אוסטיה עם גיאורגיה; שלא במקרה, חלק מאותם מאות מטרים כללו קטע של הצינור מבאקו באזרבייג'אן למסוף סופסא בים השחור. בינתיים לא נרשמה התערבות רוסית, אולם ברור לחלוטין שהעובדה שרוסיה יושבת על קטע קטן של צינור נפט משמעותי מקנה לה מנוף לחץ נוסף.

מלחמות לא הגיוניות

שנית, העובדה היא שההיגיון הוא כלי יעיל מאוד בחיזוי התנהגות של מדינות, עד שהוא לא. בטרם מלחמת העולם הראשונה התפרסם ספרו של יאן בלוך, תעשיין מומר שניתח כיצד יהיו מאפייני המלחמה המודרנית. בלוך הבין את המלחמה המודרנית הרבה יותר מגנרלים רבים. הוא היה אוטודידקט, ואולי בשל כך לא היה כבול לתפיסות מיושנות, וניתח היטב כיצד תיראה מלחמת העולם הראשונה. הוא הבין שהיא לא תהיה מלחמת תנועה מהירה אלא לחימת חפירות מתישה; הוא הבין את השפעת המקלע והארטילריה; הוא הבין את היעדר היכולת לפרוץ את החזית; הוא הבין שהעול הכלכלי על המדינות יהיה בלתי נסבל.

כמעט כל הניתוח היה נכון, חוץ מטעות אחת: באופן הגיוני ומשכנע מאוד הוא הסיק שמדינות אירופה יימנעו ממלחמה כזו, כי יש להן מעט מאוד מה להרוויח והרבה מאוד מה להפסיד. והיתר מסופר בתולדות סרייבו. בדוגמה מאזורנו, נסראללה לא תכנן כנראה מלחמה שלמה בהיקף של מלחמת לבנון השנייה; ישראל גם היא לא תכננה זאת, אף שנסראללה טוען אחרת, ועדיין המלחמה התרחשה.

אם יקרה משהו לא צפוי ומלחמה בין רוסיה לאירופה תתרחש, הרי שמצבם של צבאות אירופה ביש למדי, ורוסיה עלולה להתגלות כאיום רציני; גם בלי שתנסה לכבוש את כל אירופה, עצם הרעיון של אירופה שבה יש לרוסיה אמירה מאוד משמעותית והשפעה רחבת היקף, איננו מוצא חן במיוחד בעיני המערב־אירופים.

האויבים של אתמול, החיילים של היום

ולבסוף, מבחינה דמוגרפית מצבה של רוסיה הוא, לכל הפחות, מעניין. מצד אחד, הוא טוב יותר משהיה לפני עשור ומחצה, ובצורה ניכרת. שיעור הילודה בה בשנים האחרונות, אף שהוא עדיין פחות מהשיעור המספיק לקיים אוכלוסיה יציבה, הוא אחד הגבוהים באירופה; שיעורי המוות מהתאבדויות, הרעלת אלכוהול ורצח הם כשליש עד חצי מאשר בסביבות שנת 2000. מצד שני, יש גם הסבורים שהשיפור הוא זמני וכי המגמה היא של צמצום האוכלוסייה. באופן פרדוקסלי, שתי האפשרויות עשויות לעודד את רוסיה לספח אליה לא רק טריטוריה, אלא בראש ובראשונה את היושבים עליה.

אם התסריט הגרוע יותר הוא הנכון, הוא עלול להתאים לתפיסתו של דיוויד גולדמן בספרו 'ציוויליזציות גוועות'. גולדמן טוען כי חברות גוועות, הסובלות מקריסת שיעורי הילודה עד לרמה כזו שאינן מסוגלות לקיים את עצמן, יכולות להיות מסוכנות במיוחד: כיוון שהן יודעות שהן בדרכן לכליה, יש להן תמריץ גדול לנקוט בהימורים מסוכנים. אולם מצד שני, אם רוסיה במצב טוב יותר דמוגרפית משהייתה, אך לא מספיק – אזי היא גם תוכל להרשות לעצמה יותר הרפתקנות צבאית, אך תהמר הימורים פחות מסוכנים. והרפתקנות צבאית יכולה להוביל איתה דיבידנדים גם בתחום הדמוגרפי, כפי שהמקרה של צ'צ'ניה (שרוסיה תמיד ראתה בה חלק מרוסיה) מראה.

בניגוד ל'מלחמות חדשות' כגון אלו בבלקנים לאחר נפילת בריה"מ שבהן טיהור אתני היה מטרה, בצ'צ'ניה ביקשה רוסיה (וגם הצליחה) לספח את האזור על תושביו, לפחות אלה שנשארו חיים לאחר כיבושו (עובדה שלא זכתה לתשומת לב מספקת היא שרוב הצ'צ'נים שנמלטו מאימי המלחמה השנייה – נמלטו לרוסיה; מישהו מדמיין את הבוסנים מקוסובו נמלטים לסרביה דווקא כדי להתחמק מהמלחמה שם? או את העלאווים בסוריה נמלטים לשטחי דעאש?). יתרה מזו – גם בלבנון, גם בסוריה ונטען שגם באוקראינה השתמשה רוסיה בכוחות צ'צ'ניים, במקרה הראשון עשור בלבד לאחר שחלק מלוחמים אלו לחמו כנגדה וגם הנחילו לה תבוסה קשה.

רעיון הסיפוח של אוכלוסיות שונות ומשונות אולי מופרך לגבי מדינת לאום, אך הוא לא מופרך כשמדובר באימפריות על־לאומיות – והפדרציה הרוסית היא במידה מסוימת כבר כזו. טטרים, אוסטים, אינגושים, כמה עשרות קבוצות אתניות ולאומיות בדאגסטן – כולן חלק מרוסיה, בשביעות רצון משתנה. הרעיון שלפיו רוסיה יכולה לספח עוד שטחים ותושבים כדי לשפר את מצבה אינו כה מופרך, והוגים משפיעים כמו אלכסנדר דוגין הביעו רעיונות כאלה במפורש. רוסיה לא פעם אפשרה לאוכלוסיות שהסכינו עם שלטונה מסלולי קידום כדי לשלבן (למעט היהודים, אולם פוטין איננו אנטישמי והוא אינו סובל מהטיפשות הצארית בעניין והשלכותיה השליליות על רוסיה).

נטיית הלב של כותב מאמר זה היא לחשוב שהדבר לא יקרה, אבל כותב מאמר זה גם לא חזה את הברקסיט ואת עליית טראמפ, ובאופן כללי פנה לעיסוק בהיסטוריה שכן אין לו הכישורים הנדרשים לנבואה. אי לכך, השאלה המעניינת כאן איננה האם סביר שהדבר יקרה, אלא האם הוא דרך פעולה הגיונית. והוא כן, כפי שראינו בקרים. שם, אמנם, המסופחים היו רוסים אתניים; אולם בעבר, רוסיה לא הגבילה עצמה דווקא לחברי קבוצה זו או אחרת.

טראמפ והמדינות הטרמפיסטיות

מול האיום הרוסי יש לאירופה שלוש בעיות מרכזיות נוספות: מימון, מלחמת העולם, והעובדה שהיא ברובה לא גרעינית.

זה יותר מעשרים שנה, למעלה מ־80 אחוזים מתקציב נאט"ו מגיע מארה"ב ושלוש מדינות עיקריות נוספות – בריטניה, צרפת וגרמניה. מהתקציבים הישירים, אזרחיים וצבאיים, 22% ממומנים (נכון ל־2015) בידי ארה"ב, אולם הדבר איננו כולל פרויקטים משותפים שארה"ב משלמת חלק נכבד מהם, כגון הגנה מפני טילים, מל"טי מודיעין, תובלה אווירית וכן הלאה, שלא לדבר על המטרייה הגרעינית האמריקנית לאירופה. כשמחשבים את כל המרכיבים אפשר להגיע למסקנה שארה"ב נושאת בממוצע ב־60 אחוזים מהוצאות ברית נאט"ו. ככל שהנתונים חשופים למניפולציות ושיטות ספירה יצירתיות, ברור שחלקה התקציבי של ארה"ב בהגנת אירופה גדול, ולא רק ישירות אלא גם בכוחות ואמצעים אמריקניים שאינם נמנים במסגרת התקציבית של נאט"ו אך מסייעים לה. בכל דרך שבה יוצגו הנתונים, דבר אחד ברור: ארה"ב וקומץ מדינות נוספות נושאות בעיקר העלויות – כל השאר נהנות מהגנת נאט"ו כטרמפיסטיות הסומכות על בעלי המאה.

ארה"ב, עוד לפני טראמפ, לא הייתה שבעת רצון מכך. כבר ב־2011 התלונן שר ההגנה דאז רוברט גייטס כי נאט"ו הפכה "לברית דו־שכבתית: בין חברים שמתמחים במטלות 'רכות', הומניטריות, פיתוח, שמירת שלום ודיבורים, לאלה המתמחים במשימות קרב 'קשיחות'; בין אלה המוכנים ומסוגלים לשלם את המחיר ולשאת בעול חובות הברית, ואלה שנהנים מהיתרונות של חברות בנאט" אך אינם רוצים לחלוק בסיכונים ובעלויות… אנחנו שם כיום. וזה לא קביל".

עליית טראמפ צפויה לחזק מגמה זו. כידוע, הנשיא הנוכחי הביע לא פעם, ובאופן בוטה, את התנגדותו להטלת עול המימון על כתפי ארה"ב, כולל רק לאחרונה ציוצים ביזאריים, גרסאות סותרות ושמועה עסיסית אך כנראה לא נכונה על כך שהגיש לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל חשבונית מודפסת בסך למעלה מ־300 מיליארד דולרים עבור החוב־כביכול של גרמניה לנאט"ו.

בדומה לתפיסת 'המענה הגמיש' של נאט"ו בשנות השבעים, שכללה תגובה קונבנציונלית ולא רק גרעינית, ולפיכך חייבה מדינות אירופיות להשקיע בבניין כוחותיהן ו'לתפוס טרמפ' על ארה"ב רק בעניין הגרעיני (או לפחות לא לתפוס טרמפ מלא בתחום הצבא הקונבנציונלי), אפשר שהמדיניות האמריקנית תחייב את האירופאים להשקיע יותר. מדינות אירופה בהחלט מסוגלות לעשות זאת, אך שינוי עדיפות והסטת תקציבים שכזו היא עניין יקר ומסובך.

דוסטויבסקי, לא 'מיין קאמפף'

הבעיה השנייה היא מלחמת העולם. הראשונה.

בעקבות מלחמת העולם השנייה, כמעט הכול מכירים היום מודל אחד לעלייתה של דיקטטורה בעלת שאיפות התפשטות בלתי־נשלטות (אף שלא כולם בשנות השלושים ראו זאת כך. דיוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה, היה בין מי שנפלו ברשתו של היטלר; אחרי פגישה ב־1936 הצהיר לויד ג'ורג' שהיטלר הוא "ג'ורג' וושינגטון של גרמניה", שמצדה איננה רוצה "לפלוש לאיזו ארץ אחרת").

כך, במרץ 2014 הצהירה הילרי קלינטון כי אם המעורבות הרוסית באוקראינה "נשמעת מוכרת, [כי] זה מה שהיטלר עשה אז בשנות השלושים… [הוא אמר שהגרמנים במדינות מחוץ לגרמניה] לא זוכים ליחס ראוי. אני חייב לצאת ולהגן על בני עמי". עם זאת, הוסיפה קלינטון, "אין אינדיקציה" לכך שפוטין "איננו רציונלי", זאת בניגוד להיטלר.

גם ההיסטוריון פול ג'ונסון השווה בין היטלר לפוטין, והמתרחש באוקראינה הזכיר לו "שידור חוזר של העבר… אם בעלות הברית היו עוצרות את היטלר בתחילה, כאשר הוא הכניס מחדש כוחות צבא לחבל הריין [ב־1936], הוא היה נופל מכיסאו ומלחמת העולם השנייה הייתה נמנעת. אך היחיד שהצביע על כך היה וינסטון צ'רצ'יל, וקולו היה בודד".

ואכן, האמונה שניתן היה לעצור את היטלר בתחילה (ובמשתמע לימינו, שאיפות התפשטות רוסיות) איננה חדשה. כך למשל, כבר בימי מלחמת העולם השנייה כתב נתן אלתרמן, בשירו העוסק בגנרל הצרפתי פייר קניג, ובדחייתו הבוטה את דרישת הכניעה שקיבל מהגרמנים כאשר היה מפקד ביר־חכים במדבר המערבי:

עת הפיהרר החל רק מושיט את היד

לא היו דרישותיו נמכרות אף בפפניג

לו השיב לו אזי העולם פה אחד

את תשובת גנרל קניג.

(התשובה, בלשונו של אלתרמן, הייתה "יישקני רומל מנשיקות פיהו").

עם כל ההבדלים, עד עכשיו אירופה המערבית טרם ענתה לרוסיה את תשובת גנרל קניג. ואכן, טוען ג'ונסון: התעלמות מהפרות קטנות כיוון שמעוניינים בפייסנות – עלולה לדרדר את העולם למלחמה. כשהיטלר שלח את צבאו לחבל הריין המפורז ב־1936, כל איום בתגובה צבאית היה גורם לו לסגת. היעדר התגובה עודד אותו להמשיך – והסוף ידוע.

אולם ייתכן בהחלט שזו לא ההשוואה הנכונה. כיום נוטים להשוות כל דבר להיטלר, למעט אולי את היטלר בעצמו. אבל לא כל שליט אוטוריטרי הוא היטלר, ולא כל מדינה עם שאיפות אימפריאליסטיות היא גרמניה הנאצית. קיסינג'ר טען ש"כדי להבין את פוטין צריך לקרוא את דוסטויבסקי ולא את 'מיין קאמפף', ואמר כי פוטין הוא "ראש מדינה שבמשך מאות שנים הגדירה עצמה על ידי גדולה אימפריאלית" שאבדה עם קריסת ברית המועצות, ורואה עצמה "מאוימת אסטרטגית בכל אחד מגבולותיה: על ידי סיוט דמוגרפי בגבול הסיני; על ידי סיוט אידאולוגי בדמות האיסלאם הקיצוני לאורך… גבולה הדרומי; ובמערב על ידי אירופה, שמוסקבה רואה כאתגר היסטורי". רוסיה, סיכם קיסינג'ר, "מחפשת הכרה כמעצמה, כשווה, ולא כמתחננת" על מקומה במערכת בינלאומית שארה"ב מובילה. אם קיסינג'ר צודק, אזי אין מקום להקבלה של ג'ונסון. שאיפותיה של רוסיה צריכות להישפט כהמשך של רוסיה הצארית, לא של ברית המועצות.

הגודל כן קובע, לרעה

מלבד זאת שעצם הניסיון להכניס שליטים ומדינות לאותה מיטת סדום של גרמניה בשנות השלישים אולי איננו נכון, הבעיה היא שיש עוד מודל אחד, יעיל ומוכח היסטורית, כדי להתחיל מלחמת עולם, והוא היפוכו בדיוק של מודל הפייסנות מול ההתעצמות הגרמנית: ליצור מערך כה מסובך של בריתות והתחייבויות, עד שהפגיעה הקטנה ביותר בו תיצור אפקט דומינו בלתי־נשלט.

בריתות הגנה נועדו להרתיע פולשים; אך כדי שהן יהיו אמינות, חובה שבעלי הברית אכן יצאו למלחמה על נושאים קטנים יחסית, המהווים סכנה או הפרעה רק לאחת מבעלות הברית. ככל שיש יותר בעלות ברית עם מחויבות הדדית, כך גדלים הסיכויים שמשהו יקרה ויחייב את כולן יחד להתערב. בטרם מלחמת העולם הראשונה היו כל מעצמות אירופה קשורות במארג אינטרסים ובריתות מורכב מאוד, שלא לדבר על קשרי משפחה, עד שבסופו של דבר "משהו אידיוטי בבלקנים", כאמירה המפורסמת המיוחסת לביסמרק, הוביל למלחמה עולמית.

בנאט"ו יש יותר מכפליים מדינות ממה שהיו בה בתקופת המלחמה הקרה, חלקן מדינות קטנות כאסטוניה המצויה לרוב במצב מתח מתמיד מול רוסיה, או אלבניה עם כשליש מתושבי ישראל ותמ"ג בגודל שלושה אחוזים בערך מישראל; אם נאט"ו מעוניינת להיות אמינה היא חייבת להגיב גם מול הפרות 'קטנות', ותגובה להפרות קטנות עלולה להוביל למלחמה גדולה. 'משהו אידיוטי במזרח' יכול להיות סיבה טובה להתלקחות לא פחות מאשר 'משהו אידיוטי בבלקנים' ב־1914. בעניין זה צריך לזכור שאחת הסיבות לפייסנות של צ'מברליין נבעה, בין היתר, גם מזיכרונות מלחמת העולם הראשונה, והרצון להימנע משידור חוזר של אותה מלחמה נוראה, שפרצה בגלל "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שאיננו יודעים דבר אודותיהם".

במילים אחרות, אפשר לטעון שמעבר לשלב מסוים, תוספת מדינות לנאט"ו אינה מחזקת אותה אלא להפך. היא מוסיפה לה התחייבויות, ומחייבת תגובה בהרבה יותר מקומות. אם תגיב, היא עלולה להסתבך במלחמה על עניינים זניחים. אם לא תגיב, אמינותה תיפגע – ואז היא מגדילה את הסיכוי שתצטרך לצאת למלחמה על עניין מהותי יותר. זאת עוד לפני האפשרות של החלשת הברית כתוצאה מניגודי אינטרסים ואף סכסוכים בין מדינות חברות נאט"ו, כגון זה בין בריטניה לספרד על גיברלטר, שלאחרונה עלה לטונים צורמים במיוחד והשוואות למלחמת פוקלנד (תארו לעצמכם שרוסיה אכן הייתה מצטרפת לנאט"ו, ואז הייתה פולשת למדינה אחרת באירופה…).

מתי הרגע ללחוץ על הכפתור האדום?

ולבסוף ישנה העובדה שאירופה ברובה איננה גרעינית, ורוסיה דווקא כן; וגם החלק הגרעיני של אירופה הוא מוגבל יחסית בהיקפו – ודאי מול מערכת הגנה בפני טילים בליסטיים. לרוסיה יש למעלה מ־4,000 ראשי נפץ גרעיניים, פעילים או באחסון. לצרפת כ־300, ולבריטניה כ־200 שבדרכם לקיצוץ. אם נוציא לרגע את ארצות הברית מהמשוואה, אזי רוסיה יכולה להשמיד גרעינית את כל המערכות הצבאיות באירופה, כולל הנשק הגרעיני. אבל לא להפך.

ולמה שנוציא את ארה"ב מהמשוואה? במקרה של עימות גרעיני, באמת אין שום סיבה לעשות זאת. אבל מה אם העימות איננו גרעיני? ובכלל, באיזה מצב מחליטים שדי, ומפעילים נשק גרעיני?

התשובה המקובלת במערב, כפי שפורטה בחלקים הקודמים, היא שרק הפעלת נשק גרעיני היא עילה להפעלת נשק גרעיני בתגובה. אבל הרוסים לא לגמרי מסכימים. בתקופה הסובייטית הדוקטרינה הייתה דומה; אבל הדוקטרינה הרוסית של 2000, והגרסאות המעודכנות שלה, הלכה כמה צעדים קדימה והצהירה שניתן להפעיל נשק גרעיני "במענה לתוקפנות רחבת היקף המשתמשת בכלי נשק קונבנציונליים במצבים קריטיים לביטחון הלאומי של רוסיה". הניסוח הזה מעורפל מספיק כדי לגרום אי־נוחות מסוימת, במיוחד אחרי שרוסיה טרחה ופרסה הן טילים מתקדמים נגד מטוסים וטילים והן טילים טקטיים בעלי יכולת גרעינית במובלעת קלינינגרד שבין פולין וליטא, וגם חזרה בה מההסכם שאפשר לליטא לפקח על הנשק הרוסי במובלעת (רוסיה רואה את פריסת הנשק עם הפוטנציאל הגרעיני בקלינינגרד כתגובה לפריסת מערכות הגנה אמריקניות נגד טילים על אדמת פולין).

שוב, מאוד לא סביר שרוסיה תפעיל נשק גרעיני במלחמה קונבנציונלית. אבל בהיעדר יומרות בקנה מידה סובייטי (ולמרות המעורבות בסוריה, רוסיה איננה בריה"מ), האינטרס של ארה"ב בהרתעת בריה"מ מכל מחטף יורד, במיוחד אם הממשל בוושינגטון פייסני או בדלני; האמריקנים סיפקו לנו בעשור האחרון דוגמאות לשניהם. ואם האינטרס האמריקני יורד, אזי יש יותר סיכוי שהפרות 'קטנות' יחסית מצד רוסיה יעברו בשלום. במצב כזה, לרוסיה יש עדיפות גרעינית ניכרת מול כל שאר אירופה, שאיננה יכולה להרתיע את רוסיה בצורה דומה לזו שרוסיה יכולה להרתיע אותה.

לעליונות גרעינית יש יתרון, ועליונות מוחצת מגדילה אותו. בריטניה וצרפת, ביודען שבמלחמה גרעינית מול רוסיה הן יושמדו והיא לא – אלא אם ארה"ב תתערב – לא ישמחו להסתבך בסכסוכים שעלולים להוביל להסלמה שסופה מי ישורנו, ומקרה שדה התעופה בפרישטינה ואמירתו של הגנרל ג'קסון יוכיחו. כפי שהקשה היועץ המדעי של סר האמפרי ב'כן אדוני ראש הממשלה': מתי הרגע ללחוץ על הכפתור האדום? האם כשהסובייטים מבצעים 'טקטיקת סלאמי'? האם כניסת מכבי אש מזרח־גרמניים עם משטרה למערב ברלין? האם כשתרגילים עוברים את הגבול? האם כשהם כבשו את גרמניה, בלגיה וצרפת? האם כיבוש כיכר פיקדילי?

הנשק הגרעיני האירופי, אם אין לו גיבוי ניכר מהאמריקנים (כרגע מוצב נשק גרעיני אמריקני בחמש מדינות נאט"ו – בלגיה, הולנד, גרמניה, איטליה וטורקיה) הוא כמעט לא חלק ממשוואת הכוחות. רוסיה יכולה להניח שצרפת לא תשוש להפעיל נשק גרעיני גם אם אסטוניה תיכבש; בריטניה לא תשוש לפוצץ את עצמה למען ליטא; וכן הלאה. ואם הנשק הגרעיני האמריקני איננו מרתיע כבימי המלחמה הקרה משום שהאינטרסים האמריקניים שונים, והנשק הגרעיני האירופי לא מספיק מרתיע בגלל יחסי הכוחות, אזי גם אירופה צריכה להתחשב יותר בשיגעונות הרוסיים. המשוואה המכרעת לעניין השיגעונות היא משוואת יחסי הכוחות של הנשק הקונבנציונלי; מדינות גרעיניות באירופה מן הסתם יהיו חסינות יחסית. אך מה לגבי רוב מדינות נאט"ו, שאין להן לא נשק גרעיני ולא כוח צבאי מרתיע? ספק אם הן, או רוסיה, מאמינות ברצינות שהנשק הגרעיני האירופי ישחק תפקיד במקרה של 'שיטת סלאמי' רוסית או פלישות מוגבלות.

כבר יש לנו תקדים של מלחמה קונבנציונלית בין שתי מעצמות גרעיניות, אמנם קטנה יחסית; מדובר ב'מלחמת קרגיל' בין הודו ופקיסטן, ב־1999. נטען כי פקיסטן שקלה להשתמש בנשק גרעיני; כמובן, זה לא קרה. אולם די בדוגמה זו כדי להראות שייתכנו קרבות בין מדינות גרעיניות בלי שהם יסלימו הלאה; וברור שמאזן האימה בין אירופה המערבית הלא־גרעינית לרוסיה הוא לא בדיוק מאזן.

המגמה באירופה: לחזק את הצבא

מול האיום הרוסי, ניתן לראות כי חלק ממדינות אירופה נסוגות מחלק מהשינויים בצבאותיהן, או מוותרות עליהן. ליטא החזירה ב־2016 את גיוס החובה והגדילה את מכסת הטירונים, ופולין, המחזיקה בצבא של כ־100 אלף איש אך עם טנקים ומטוסים רבים, העבירה חקיקה המאפשרת גיוס 'מילואים' של אזרחים ללא ניסיון צבאי (כנראה לטובת מיליציות), הגדילה משמעותית את תקציב הביטחון שלה, ומתכננת להגדיל את צבאה ב־50 אחוזים, ובנוסף להקים כוח טריטוריאלי בן יותר מ־50 אלף איש.

ואם ניתן היה לפטור את צעדיהן כצעדים של מדינות סובייטיות לשעבר עם פרנויה בהתאם (במיוחד פולין, שבמשך דורות הייתה מגרש משחקים אימפריאלי באירופה), הרי שב־2016 הצטרפה שוודיה (שאינה חברת נאט"ו), למגמה זו. עוד ב־2013 הצהיר הצבא כי שוודיה יכולה להגן על עצמה רק בחלק משטחה ולמשך שבוע; מאז החלה שוודיה בהגדלה הדרגתית של תקציב הביטחון, שהצבא חושב שאיננו מספיק עדיין, והחזירה את שירות החובה – הפעם גם לנשים. מסתבר שאמצעי הגנה מקוריים כגון זה של קבוצת השלום השבדית שהתקינה שלט ניאון תת־ימי של מלח הומוסקסואל המשדר לצוללות הרוסיות ההומופוביות אות שלפיו שבדיה היא "הומואית מאז 1944", אינם גורם מרתיע מספיק מבחינת השוודים. עמנואל מקרון, אחד המועמדים הבולטים בבחירות הקרבות לנשיאות צרפת, הודיע כי יתמוך בהחזרת שירות החובה למדינה שהיא ערש שירות החובה. כמובן, מוקדם לדעת אם הדבר יקרה, אבל עצם העלאת הרעיון מלמדת על שינוי הרוחות.

מדינות אחרות מגדילות את צבאן. כך למשל, גרמניה מתכננת להגדיל אותו ב־20 אלף איש עד 2025, לסביבות 200 אלף, ולהעלות את תקציבו ל־2 אחוזים מהתמ"ג במקום 1.2 ב־2015 – כלומר, כ־60 מיליארד יורו במקום 40 מיליארד (זו כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שבה מדינות אירופה מקבלות בברכה התעצמות גרמנית); נורווגיה ושוודיה יוצאות למסע קניות נרחב כדי להגדיל את צבאן ולהפוך אותו למודרני יותר; מדיניות ההגנה השוודית לשנים 2016-2020, שנוסחה אחרי משבר קרים, מציינת בראש ובראשונה את הצורך ב"מיקוד אזורי מחודש, המדגיש את ההגנה הלאומית ותכנון לתרחישי תקופת מלחמה". במילים אחרות, לא רק כוחות משלוח וממש לא רק השכנת שלום; "עיקר כוחות היבשה יאורגנו בשתי חטיבות המסוגלות להילחם לחימה גבוהת־עצימות (כלומר, מלחמה 'רגילה') מול אויב כשיר", כלומר צבא.

קו אדום הוא קו אדום

תגובה אחרת של נאט"ו וארה"ב היא, ברוח אמירתו של תומס שלינג שהוזכרה בחלק השני, לשלוח כוחות קטנים לכל מדינה שבה תיתכן התערבות רוסית; לא כי הם יכולים לבלום התערבות כזו, אלא כסימן כי התערבות תוביל לסכסוך כולל. כמובן, השאלה היא האם רוסיה תחשוב שזה נכון. הכוחות הצבאיים האמריקנים בברלין הגנו על נקודת מפתח. כדי להגן על גבולות צריך הרבה יותר כוחות, או מחויבות בלתי־מותנית להתערבות מלאה על כל הפרה של השלמות הטריטוריאלית – מחויבות שכבר ראינו שאיננה קיימת. אם רוסיה, נניח, תכבוש מספיק מהר את אסטוניה, ספק אם נאט"ו תחליט להילחם כדי לשחרר אותה, גם אם כמה חיילי נאט"ו ייפגעו בדרך. בנאום הסכם מינכן המפורסם שלו אמר צ'מברליין גם כי "ככל שתהיה לנו סימפטיה לאומה קטנה המתמודדת עם שכנים גדולים וחזקים, לא נוכל בכל מצב להחליט ולערב את כל האימפריה הבריטית במלחמה רק לטובתה [של אותה מדינה]. אם ניאלץ להילחם, זה חייב להיות על נושאים גדולים יותר". הנימוק הזה ידוע לשמצה בגלל מה שבא אחריו; אבל מבחינות רבות, ככה מתנהגות מעצמות.

ב־1972 הבטיחה ארה"ב לדרום וייטנאם כי תגיב בצורה 'מהירה וחמורה' על כל הפרה צפון־וייטנאמית של הסכם הפסקת האש. שלוש שנים לאחר מכן, עם השתנות הנסיבות ולאחר פרשת ווטרגייט, ארה"ב לא התערבה וצפון וייטנאם בלעה את דרום וייטנאם. "הקווים האדומים" של ממשל אובמה בעניין הנשק הכימי בסוריה לא נשמרו, אף שבניגוד למצב היום, אז עדיין ניתן היה להתערב בלי התנגשות עם רוסיה (יש מחסידיו של אובמה שרואים בפעולותיו 'הצלחה עצומה').

כדי להרתיע את רוסיה, מערב אירופה – וארה"ב, אם תרצה – תצטרך להבהיר שהקווים האדומים הם אכן קווים אדומים. בפריסה הקיימת של חיילים אמריקנים במדינות אירופה אין די שכן הם מעטים יחסית, וחשוב מכך, מיקומם ופריסתם בדרך כלל אינם מאפשרים להם להוות כוח משמעותי במקרה של התלקחות במדינה שבה הם נמצאים. מבחינת נאט"ו, כמה אלפי חיילים המסוגלים לתגובה מיידית־כמעט, המגובים בכוח תגובה מהירה בן 40 אלף איש שיגיע בעקבותיהם (לאחר קרים החליטה נאט"ו להגדילו, המספר הקודם היה 13 אלף איש בלבד) יכולים להיות גורם מרתיע – בתנאי שלרוסיה תהיה סיבה טובה להאמין שאותו כוח אכן יופעל, מיד, על כל הפרה שהיא, בלי שאף אחת מחברותיו תיתקף היסוס.

יש סיבה טובה לפקפק בכך. אמנם, במיוחד מאז ה'ברקסיט', האיחוד האירופי מעלה הצעות להקמת צבא אירופי משותף, אולם ספק אם יצא משהו נרחב מהצעה זו (בינתיים, למרות כותרות סנסציוניות בצהובוני אירופה, היוזמות מוגבלות הרבה יותר) משלוש סיבות לפחות: ראשית, היא תדרוש מיזוג של צבאות ומערכות רבות ושונות (לנאט"ו יש סטנדרטים מסוימים, לא כל כוח צבאי באירופה מתאים להם או מתוכנן עבורם); שנית, היא תשלול מהמדינות מידה רבה של חופש בהפעלת כוחן, עבור אינטרסים של הנהלת האיחוד האירופי – ובמיוחד לנוכח רוחות הלאומיות המנשבות מחדש באירופה, ספק רב אם למדינות יהיה חשק לעשות זאת (תיאורטית, "הצבא האירופי" יהיה הרביעי בגודלו בעולם, ובעל התקציב השני או השלישי בגודלו בעולם. מעשית, הסיכוי שכל אירופה תאמץ מבנה ואינטרס זהה – קטן מהסיכוי שהפלמים יתחילו לאהוב את הוואלונים); ושלישית, האיחוד האירופי יתקשה להתחרות בנאט"ו – הן מבחינת יעילות, הן מבחינת סמכויותיו האפשריות על צבא כזה, והן משום שמבחינת לא מעט מדינות, האיחוד האירופי וחוקיו הם מטרד רציני בענייני לחימה, והאיחוד האירופי מזוהה הרבה יותר עם ביורוקרטיה ענפה במיוחד מאשר עם תגובה מהירה במיוחד. בריטניה, צרפת, אוקראינה וטורקיה שוקלות לבטל את חתימתן (אוקראינה כבר ביטלה) על האמנה האירופית לזכויות אדם, שנטען שמאז 2004 עלתה לבריטים 100 מיליון ליש"ט של הוצאות משפטיות להתמודדות מול תביעות נגד בריטניה לפי האמנה, בגלל פעולותיה הצבאיות.

לסיכום, לא ברור איך יצליח האיחוד האירופי לקחת מדינות שלא מעטות מהן חברות בנאט"ו ומרוצות מכך, וחלקן אפילו חברות בכוחות תגובה מהירה קטנים יותר, כגון זה של בריטניה וכמה מדינות נוספות, לאלץ אותן להקצות המון תקציבים ולהקים כוח צבאי שיוכפף לאינטרסים של האיחוד כפי שהם נראים מבריסל – ואיך הוא יימנע מכפילויות ופגיעה בעצמו.

פרידה חיובית מהמשענת האמריקנית

לאמיתו של דבר, לו היינו חיים ביקום התיאורטי הרציונלי בלבד, אזי האופציה הטובה ביותר העומדת כנראה בפני אירופה המערבית והמדינות הבלטיות הייתה לבקש מארה"ב להציב נשק גרעיני בכל אחת ואחת מהמדינות, כך שיהיה ברור שכל איום קרקעי הוא בלתי־נסבל ועלול להוביל לפיצוץ. או פטריה. אולם בפועל, הן לאור העובדה שכפי שנאמר לעיל תאוריית ה־MAD היא כנראה הרבה פחות מושלמת ממה שחשבו הוגיה, והן בגלל שלא האירופים ישושו לכך, לא האמריקנים יתנדבו לכך, ואולי גם הרוסים עלולים לנסות לפלוש פלישה מקדימה כדי למנוע הצבת נשק גרעיני – הסבירות שזה יקרה נמוכה מאוד.

בנוסף, צעדי הרתעה עלולים להוביל בעצמם להסלמה ולעימות. כבר כיום טוענת רוסיה שהצבת כוחות אמריקניים בפולין היא איום עליה, "צד שלישי שבונה כוח צבאי סמוך לגבולותינו". ניסיונות הרתעה שהובילו להסלמה אינם דוגמה חדשה בהיסטוריה. ההיסטוריון ויקטור דיוויס הנסון הזכיר לאחרונה כי "הרגעים המסוכנים ביותר ביחסי חוץ לעיתים קרובות באים אחרי שמעצמה גדולה מחפשת לאשר מחדש את ההרתעה האבודה שלה". אפשר להזכיר שגם בישראל חשש מאובדן הרתעה היה סיבה נפוצה ליציאה למלחמה או למבצע גדול.

לכל אחת ממדינות אירופה הנמצאות בסכנת עימות, האפשרות הטובה ביותר היא כנראה לא דווקא האפשרות הטובה ביותר לאירופה או לנאט"ו. מדינה זו או אחרת יכולה כמובן להיות פרו־רוסית עד כדי הכפפה מוחלטת למדיניות החוץ; זה מבטיח חופש לעשות מה שרוצים בתוך המדינה, בחסות רוסיה. אבל אם מדינה אירופית לא מעוניינת בחיבוק הדוב הזה (ואפילו מדינות כמו בלארוס אינן מעוניינות כל כך), נראה שהשיטה שלה צריכה להיות אסטרטגיית שווייץ: לא נוכל לעצור אתכם, אין לנו שום כוונות מלחמתיות, אבל אם תחליטו לפלוש, נוכל לדאוג שתשלמו על זה מחיר כל־כך גדול עד שזה לא ישתלם לכם (וברית עם כוח גרעיני לא תזיק). כך למשל, הבחירה של נורווגיה ב־2015 לבצע תרגיל גדול (בקנה מידה נורווגי, 5,000 חיילים) סמוך לגבול עם רוסיה, היא מסר כזה, כמו גם הגברת שיתוף הפעולה עם בריטניה.

מבחינה זו, אפשר שהנשיא טראמפ הרים, גם אם לא דווקא בכוונה, תרומה חשובה לחיזוק אירופה על ידי הדגשת חובתן של מדינות נאט"ו לקחת חלק משמעותי יותר במימון, קריאה שמנכ"ל נאט"ו הצטרף אליה לאחרונה. ככל שאירופה הרגישה שהיא יכולה להשליך את עול הגנתה על כתפי ארה"ב וכמה מדינות אירופיות גדולות, היא יכולה הייתה לעשות פחות – וככל שעשתה פחות, היא הפכה פגיעה יותר, והתמריץ (של ארה"ב אך לא רק) להגן על מי שאיננו מעוניין להגן על עצמו קטן. ככל שמדינות אירופה ייאלצו לסמוך על עצמן, הן יוכלו להגיב ביעילות רבה יותר לתקריות 'קטנות' ולהקטין את הסיכוי לעימות גדול בין מעצמות־העל, שיתחיל על עניין קטן ויתפתח בהתאם.

במילים אחרות, אם לאסטוניה יש כוח צבאי הגנתי יעיל מאוד, הוא יכול להרתיע בלי להיתפס כמאיים. אם לאסטוניה יש כוח צבאי יעיל ועוד שתי חטיבות אמריקניות, רוסיה תראה זאת כאיום – ועלולה להסלים. כאשר ממשל טראמפ נתפס כמי שבאמת מתכנן להפחית את הגיבוי האמריקני, הדבר עשוי דווקא לייעל ולחזק את מדינות אירופה, בהנחה שרוסיה מעוניינת בהשפעה ובמעמד של מעצמה, אך אין לה כוונות כלל־אירופיות נוסח המלחמה הקרה.

ההיסטוריה מספקת לנו לפחות דוגמה אחת שבה גישה כזו הובילה מדינה קטנה להצליח ולעמוד בפני ברית המועצות: "מלחמת החורף" של רוסיה מול פינלנד ב-1939-1940, שבה גבתה פינלנד מחיר כה יקר מבריה"מ (למרות המחיר עבורה), עד שבסופו של דבר הצליחה להגיע להפסקת אש עם בריה"מ (ולאחר שהצטרפה ללחימה לצד גרמניה ב-1941, עוד לחימה שאף היא הסתיימה בהפסקת אש ולא בתבוסה), שילמה מחיר טריטוריאלי מסוים  אך שמרה על עצמאותה, עניין לא טריוויאלי מיד אחרי מלחמת העולם השנייה.

חוסר נחישות להילחם עשוי להשתנות

אך השאלה הגדולה שעומדת בפני מדינות אירופה, בכל פתרון שיבחרו, היא האם הן באמת מוכנות למחיר. הן יידרשו לשמור על כשירויות שפותחו ללחימה בכוחות לא סדירים – אך להוסיף לעצמן כשירות להתגונן בפני כוחות סדירים, לפחות עד אשר יבואו בעלות ברית לעזרה. וכמובן ישנו הפיל הגדול בחדר, כלומר העובדה שבעיותיה הקיימות של אירופה עם גל המהגרים והחששות מטרור איסלאמי ומחתרנות פנימית, אינן נעלמות לשום מקום; התמודדות מול איום רוסי איננה יכולה לבוא במקום יכולת התמודדות מול טרור ואיומים מבית, אלא חייבת לבוא בנוסף לה.

אין ספק שטכנית, כל אחת ממדינות אירופה (מלבד אולי יוון) יכולה להכפיל את תקציב הביטחון שלה בלי לקרוס; בלא מעט מדינות, אפילו הכפלת תקציב הביטחון עדיין תהיה נמוכה מאחוז התקציב הביטחוני מתוך התמ"ג בשיא ימי המלחמה הקרה. אולם מדובר יהיה במחיר כואב, עם השפעות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת, וספק כמה ירצו לשלמו.

רוב תושבי מערב אירופה, טוען סקר 'גאלופ', אינם מוכנים להילחם למען ארצם. כמה יהיו מוכנים להילחם למען מדינות אחרות? בסקר מ־2015, ששאל במפורש האם במקרה של עימות משמעותי של רוסיה מול מדינת נאט"ו שכנה, על המדינה להפעיל כוחות צבא להגנת שכנתה. 58% מהגרמנים התנגדו, וכך גם 51% מהאיטלקים ו־53% מהצרפתים (ו־47% מהספרדים, 34% מהפולנים, 36% מהקנדים ו־37% מהבריטים והאמריקנים).

כמובן, יש להתייחס בזהירות לסקרים כאלה, וגם להימנע מהנחה כאילו ההיסטוריה דטרמיניסטית. בסוף המאה ה־16 כתב אוגייר גיסלין דה־בוסבק, דיפלומט פלמי ששימש שגרירו של מלך אוסטריה בחצר הסולטן העות'מני, כי בצד העות'מאני יש –

"שפע עצום של האימפריה שלהם, משאבים ללא הפרעה, מיומנות וניסיון בנשק, חיילים מנוסים, סדרה רצופה של הצלחות, נכונות לעמוד בקשיים, אחדות, סדר, משמעת, חסכנות ודריכות. [ואילו] בצד שלנו יש אוצר מדינה ריק, הרגלי מותרות, משאבים מנוצלים עד תום, רוח שבורה, חיילים לא מיומנים וחסרי משמעת, ומריבות חמדניות […] שכרות והוללות, וגרוע מכל, האויב רגיל לניצחון, אנחנו לתבוסה. האם אנחנו יכולים להטיל ספק מה יהיו התוצאות"?

נבואת הזעם של דה־בוסבק מעולם לא התגשמה. אירופה הוכיחה עצמה כחסינה יותר משחשב. כמה שנים לאחר מכן, בין 1593 ל־1606, נלחמו העות'מאנים 13 שנים נגד אוסטריה במלחמה שהסתיימה ללא הכרעה; ב־1683 נהדפו העות'מנים בשערי וינה, ומעולם לא הצליחו לשחזר את ההישג.

גם דעות ונכונות להילחם יכולים להשתנות במהירות. ב־1933 הצביעו חברי איגוד הסטודנטים באוקספורד בעד ההחלטה כי "בית זה, בשום תנאי שהוא, לא יילחם עבור המלך והארץ". ההחלטה התקבלה ברוב של 275 מול 173, ושימחה מאוד את הנאצים (פרופסור אחד באוקספורד כתב לאחד החותמים כי "אם יהיה צורך לחסל את הגרמנים פעם שנייה, זה יהיה גם באשמתך"). ב־1939, כשפרצה מלחמת העולם, באותה אוקספורד עצמה התנדבו לשירות צבאי 2,632 מתוך כ־3,000 סטודנטים ובוגרים פוטנציאליים; בין המתנדבים, אז ובמהלך המלחמה, היו גם חלק ממקבלי ההחלטה.

השאלות, שקשה לענות עליהן תשובה בדוקה, הן האם באמת כך יקרה; האם רוסיה מאמינה שכך יקרה; האם הצעדים שנתפסים במערב כהגנה וכהרתעה ייתפסו כאיום על ידי רוסיה ולהפך; האם, במקרה שהנכונות להגן על המדינה תעלה, זה יקרה בזמן או מאוחר מכדי להתמודד עם איום גדול; והאם, אם לבצע פרפראזה על האמירה המיוחסת לביסמרק, "משהו אידיוטי במדינות הבלטיות" יוביל לעימות אלים גדול יותר.

_______________

(תודה לאלכס גרינברג על סיועו, ולאדם נוסף החפץ בעילום שמו)