התנערותה של מרין לה־פן מאחריות צרפת לגורל יהודיה בשואה פותחת שוב את תיבת הפנדורה ההיסטורית. סיפורו המפותל של הנשיא לשעבר מיטראן והסודות שהסתיר כל חייו ממחישים את נפיצות הנושא
פרנסואה מיטראן, נשיאה הרביעי של הרפובליקה הצרפתית החמישית ומנהיגה הסוציאליסט הראשון של צרפת שלאחר מלחמת העולם השנייה, ניהל חיים מלאי סודות. לא מעט מהם היו קשורים לתקופה שקדמה לבחירתו כראש המפלגה הסוציאליסטית. ליתר דיוק, לתקופה שקדמה לתחילת הקריירה הפוליטית שלו – שנות השלושים הסוערות ותחילת שנות הארבעים תחת הכיבוש הנאצי. הסודות הללו נותרו חבויים עד ימיו האחרונים של הנשיא הצרפתי, שנחשב ידיד גדול של ישראל והיהודים. לאחר המהפך ההיסטורי של 1981, היה מיטראן הנשיא הצרפתי הראשון שביקר בישראל – 34 שנים לאחר הקמתה.
רצוי להיזכר בסודותיו של מיטראן בהקשר לסערה הפוליטית שפרצה השבוע, בעקבות הצהרותיה של המועמדת לנשיאות צרפת מטעם 'החזית הלאומית', מרין לה־פן, בנוגע לאחריותה של צרפת לגירוש היהודים למחנות הריכוז וההשמדה הנאציים בתקופת מלחמת העולם השנייה. לה־פן התייחסה בדבריה למבצע המעצרים הגדול שביצעה משטרת צרפת בקיץ 1942, שבמהלכו נעצרו למעלה מ־13 אלף מיהודי פריז, 4,115 מהם ילדים, ונשלחו מאוחר יותר לאושוויץ, שם נרצחו רובם.
היהודים העצורים כונסו באולם ספורט סגור, "ולודרום ד׳יבר" ובקיצור "ול ד׳איב". כולם היו יהודים שלא ממוצא צרפתי. במהלך ההכנות למעצרים הבהירו הגרמנים שהם אינם מעוניינים בילדים/ות ובנערים/ות עד גיל 16. הצרפתים, לעומת זאת, התעקשו לעצור ולגרש גם קטינים. למעלה מ־4,000 שוטרים צרפתים ביצעו את ציד היהודים הגדול הראשון בצרפת הכבושה. במהלך ארבע שנות הכיבוש הנאצי גורשו 75 אלף מתוך 340 אלף יהודי צרפת למחנות ההשמדה, תוך שיתוף פעולה מלא של הרשויות הצרפתיות.
להגנת פרשנותה ההיסטורית טוענת מרין לה־פן כי המדינה הצרפתית שהתה בתקופת הכיבוש הנאצי בגלות בלונדון. עובדתית, ממשלת צרפת הגולה בראשותו של הגנרל שארל דה־גול התמקמה בלונדון. לאחר הכיבוש הגרמני נחלקה צרפת לשניים: חלקה הצפוני, בכלל זה פריז, היה נתון תחת שליטה גרמנית. חלקה הדרומי הועמד תחת שליטה של ממשל עצמי משתף פעולה בראשותו של גיבור מלחמת העולם הראשונה, המרשל הנרי פיליפ פטאן. ממשל עצמי זה התמקם בעיר המעיינות החמים הקטנה שבמרכז צרפת, וישי. המשטרה בכל רחבי צרפת פעלה תחת חסותה של ממשלת וישי, בתיאום הדוק עם הגרמנים. מעצרי "ול ד׳איב" הוכיחו שממשלת משתפי הפעולה לא רק ביצעה את הוראותיהם של הכובשים הגרמנים בכל הקשור לרדיפות יהודים, אלא יזמה מהלכים ודחפה את הגרמנים להקצין את צעדיהם המתוכננים. בראש המשטרה הצרפתית עמד אז רנה בוסקה, שאליו נחזור מאוחר יותר.
"מיטראן, לך לווישי"
רק ב־1995, 53 שנים לאחר מעצרי "ול ד׳איב", הכיר נשיא צרפת דאז, השמרן ז׳אק שיראק – מיד לאחר שנבחר לרשת את מקומו של הסוציאליסט פרנסואה מיטראן – באחריותה של צרפת לרדיפת היהודים. בכך הוא שם קץ לחמישה עשורים של הכחשה והדחקה. אחרי שחרורה של צרפת ב־1944 הועמדו בכירי משטר וישי לדין בגין בגידה ושיתוף פעולה, אך לא בגלל ביצוע פשעים נגד האנושות במסגרת השואה. כך יכול היה רנה בוסקה לנהל חיים רגילים ביותר בצרפת החופשית. המדינה הצרפתית התעלמה מגורלם של היהודים, התייחסה לקורבנות הנאצים ומשתפי הפעולה איתם כאל חלק מהקורבנות שנפלו למען האומה במאבק על חירותה, וסירבה לשלם פיצויים או להחזיר רכוש שנשדד מיהודים בתקופת הכיבוש. מבחינת הרפובליקה הצרפתית, כל מה שנעשה תחת ממשלת וישי לא היה קשור למדינה הצרפתית, שכן ממשלת וישי הייתה משטר לא חוקי ולא נבחר.
זו בדיוק העמדה שעליה מגנה כעת בחירוף נפש מרין לה־פן. לגרסתה, הכרה באחריות המדינה הצרפתית לפשעים נגד היהודים שבוצעו תחת ממשלת וישי מהווה הענקת לגיטימיות למשטר משתפי הפעולה והכרה בו כחלק מהמדינה הצרפתית. לה־פן טוענת, ובצדק רב, שהיא מייצגת את התפיסה ההיסטורית הגוליסטית, ששללה כל לגיטימיות מממשלת וישי, אך בה בעת שללה גם מהיהודים את זכויותיהם כקורבנות רדיפה ורצח עם. מצד שני, חוקיות מעמדה של הממשלה הגולה בלונדון תחת הנהגתו של דה־גול, כמייצגת המדינה הצרפתית, מוטלת גם היא בספק מאחר שלא הייתה ממשלה נבחרת.
טקס הזיכרון לקורבנות מעצרי "ול ד׳איב" לבש לראשונה טקסיות ממלכתית בשנת החמישים למעצרים, 1992, כאשר הנשיא מיטראן הודיע על כוונתו להיות נוכח באירוע ולהניח זר על האנדרטה לזכר המגורשים. קדם לכך מאבק ציבורי שניהלו בודדים מקרב קהילת יהודי צרפת, בראשם עורך הדין ניצול השואה סרג׳ קלרספלד. קבוצה של 11 פעילים, יהודים ולא יהודים, פרסמה קריאה לנשיא להכיר בכך ש״מדינת וישי הייתה אחראית לרדיפות ולפשעים שבוצעו נגד יהודי צרפת״. לדעתם, מחווה כזו הייתה מאפשרת לצרפתים להתמודד עם ההיסטוריה שלהם באופן שלא נעשה עד אז.
יומיים לפני טקס הזיכרון, בעוד צרפת חוגגת את 'יום הבסטיליה', הצהיר מיטראן בראיון טלוויזיוני לעיתונאי היהודי פול עמאר: ״ב־1940 הייתה מדינה צרפתית, משטר וישי, זו לא הייתה הרפובליקה. עם המדינה הצרפתית הזו צריך לבוא חשבון, לא עם הרפובליקה. היא עשתה את שהייתה צריכה לעשות״. זו בדיוק רוח הדברים שאמרה לפני ימים ספורים מרין לה־פן. סירובו של מיטראן להכיר באחריות לרדיפות היהודים גרר קבלת פנים זועמת כלפיו מצד כמה ממשתתפי טקס הזיכרון. כמה מהם קראו לעברו ״מיטראן, לך לווישי״. הם לא ידעו עד כמה קריאתם נגעה בעצב רגיש ביותר.
הסודות שכולם רצו להסתיר
שלוש שנים לאחר מכן, זמן קצר בלבד לפני פרישתו מנשיאות צרפת ומותו מסרטן בגיל 79, הסכים מיטראן לפתוח את תיבת הפנדורה האישית שלו, שאותה טרח להסתיר עד אז בקפידה רבה. העיתונאי פייר פאן, שכתב ספר על חייו המוקדמים של הנשיא, חשף בידיעת מנהיגה ההיסטורי של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, כי בצעירותו היה מיטראן סטודנט בעל עמדות ימניות־לאומניות וכי במהלך מלחמת העולם השנייה עבד בשורות ממשלת וישי.
הנשיא, ששיתף פעולה עם העיתונאי בכתיבת הספר ״נעורים צרפתיים: פרנסואה מיטראן בין השנים 1934-1947״, ביקש להשפיע על הדרך שבה יזכרו אותו לאחר מותו. הוא ידע שבמוקדם או במאוחר יגיע המידע על עברו הרחוק לרשות הכלל, וביקש להקדים תרופה למהלומה באמצעות הסברים והבהרות. וידויו של מיטראן יצר בשעתו הלם גדול, בעיקר בקרב נאמניו. עם זאת, הדבר המדהים ביותר בכל אותה פרשה הייתה העובדה שאיש מיריביו הפוליטיים הרבים של מיטראן לא מצא לנכון לחקור או לחשוף עד אז את עברו הבעייתי של הנשיא. שכן, הסודות של מיטראן היו הסודות שצרפת כולה כה רצתה להשכיח.
לאחר שהגיע לפריז באמצע שנות השלושים כדי ללמוד משפטים הצטרף מיטראן לשורות קבוצה ימנית בשם 'המתנדבים הלאומיים'. הוא השתתף דרך קבע בהפגנות ימניות, בהן כאלו שהביעו תמיכה במנהיגה הפשיסטי של איטליה, בניטו מוסוליני, ולפחות בהפגנה אחת שבה נישאו שלטים נגד ״פלישת הזרים״. פלישת הזרים שהטרידה באותה תקופה את פעילי הימין הצרפתי נגעה בעיקר למהגרים יהודים שהגיעו בהמוניהם ממזרח אירופה, אך גם כפליטים מגרמניה הנאצית. יהודים כאלה נעצרו על ידי המשטרה הצרפתית באירועי ״ול ד׳איב״. בראיון ליומון השמרני 'לה פיגרו' לאחר צאת ספרו של פאן, התגונן מיטראן: ״מעולם לא פלירטטתי עם הימין הקיצוני, תמיד הייתי נאמן לרעיון הרפובליקה. הייתי תוצר של החינוך שקיבלתי: מעמד ביניים צרפתי טיפוסי, קתולי ומסורתי, כלומר שמרני ופטריוטי. מעולם לא היה צל של אנטישמיות במשפחתי״.
עם תחילת מלחמת העולם השנייה התגייס מיטראן לצבא הצרפתי. לאחר הפלישה הגרמנית ב־1940 הוא נפצע ונפל בשבי, ונשלח למחנות שבויים ועבודה בגרמניה. הוא ניסה מספר פעמים להימלט. ניסיון הבריחה השלישי שלו בדצמבר 1941 צלח, והוא הגיע לשטחים שהופקדו תחת שלטון משתפי הפעולה של וישי. מיטראן העמיד את שירותיו לרשות הממשלה הצרפתית, ועבד במחלקה שטיפלה באסירים צבאיים נמלטים ובמשפחותיהם של שבויי מלחמה. הוא היה מעריץ גדול של הגנרל פטאן ושל ״המהפכה הלאומית״ שלו, אם כי החל להשתכנע שעל צרפתים פטריוטים להיאבק בכיבוש הגרמני ולא להשתעבד לו. מיטראן קיבל אות כבוד גבוה על שירותו הממשלתי בתקופה שבה כבר החל לעבוד במקביל עם המחתרת הצרפתית. זמן קצר לאחר מכן ירד למחתרת וערך ביקור חשאי בלונדון שבה ישבה ממשלתה הגולה של צרפת בראשות דה־גול. בעת שחרור פריז, ב־1944, כבר היה מיטראן חבר בכיר במחתרת. עם זאת, עשרות שנים לאחר סיום הכיבוש הגרמני הוא שמר על קשרים הדוקים ביותר עם כמה מחבריו מתקופת וישי, בהם מפקד המשטרה משתפת הפעולה, רנה בוסקה.
"אין זה מתפקידי לכתוב את ההיסטוריה"
מיטראן הכחיש כל קשר לאנטישמיות של משטר וישי. הוא טען כי היה מודע לכך ש״באופן מצער״ כמה אנשים שהיו קרובים לראש מדינת וישי, המרשל פטאן, היו אנטישמים. אבל הוא עצמו, לדבריו, לא הלך בעקבות חוקי התקופה או הצעדים שננקטו. ״בתקופות סוערות, במיוחד כשאתה צעיר, קשה לבחור״, הסביר. ״לא הוגן לשפוט אנשים על שגיאות שניתן להסביר אותן באמצעות האווירה של תקופות מסוימות. אבל לפוליטיקאים אף פעם לא סולחים״.
כשנשאל בראיון טלוויזיוני, לאחר הופעת ״נעורים צרפתיים״, מדוע לא סיפר עד אז על עברו, הסביר מיטראן ביובש שלא שאלו אותו קודם לכן שאלות על אותה תקופה. ״אל תשכח ש־24 שנים הייתי באופוזיציה, כלומר שיריביי או המתחרים הפוליטיים שלי שלטו, והיו להם כל האמצעים לנסות לפגוע בי או להיאבק בי״, אמר מיטראן למראיין היהודי ז׳אן פייר אלקבץ. הלה התעקש: ״לו היו מעלים בפניך שאלות אלו לפני שנבחרת לנשיאות ב-1981, כיצד היית משיב?״. ״אינני יודע״, ענה הנשיא, ״אני מניח שהייתי עונה באותה הדרך. האם הייתי מסכים למסור לציבור שורה של עובדות היסטוריות שהוסתרו מעט? צריך לומר שכל העובדות הללו אינן קשורות תמיד להיסטוריה הגדולה, רחוק מכך״.
כשהתבקש באותו ראיון להתייחס לחוקים האנטי־יהודיים שהעבירה ממשלת וישי, השיב מיטראן: ״אתה אומר חוקים אנטי־יהודיים, אבל מדובר היה – ועובדה זו אינה מתקנת דבר ואינה מוחלת על דבר – בחקיקה נגד יהודים זרים, שעליה לא ידעתי דבר. בכל הפרשנויות שוכחים תמיד שבכל אותה תקופה הייתי אסיר בגרמניה״. מיטראן העדיף להתייחס לתקופה שבה הועברו החוקים שאפשרו את שלילת זכויות היהודים ה״לא צרפתים״ ורדיפתם, ולא לתקופת הרדיפה עצמה שבה כבר היה חופשי ושירת בממשלת וישי. לאחר מכן אומר מיטראן שממשלת וישי הזיקה לאינטרסים של צרפת, אך הוא מסרב לומר זאת כנשיא צרפת ומבהיר שזו עמדתו האישית בלבד. ״אין זה מתפקידי לכתוב את ההיסטוריה״, הדגיש.
הגנה על מפקד משטרת וישי
והייתה גם סוגיית קשריו הקרובים של מיטראן עם רנה בוסקה, שכיהן כמזכיר משטרת וישי בין אפריל 1942 לדצמבר 1943, והיה אחראי בין היתר לגירושי ״ול ד׳איב״. לאחר השחרור ישב בוסקה שלוש שנים בכלא. הוא הועמד לדין ב־1949 ויצא בעונש קל יחסית – שלילת זכויות אזרחיות פוליטיות למשך שנים. עם זאת, מהר מאוד הוא התברג בצמרת הרפובליקה הצרפתית ועד מהרה זכה לחנינה מוחלטת, שאפשרה לו לשוב ולמלא תפקידים ציבוריים באופן רשמי. בין היתר הוא תמך בפעילותו של מיטראן, שטען כי הכיר את בוסקה רק במהלך שנות החמישים בתקופת שירותו בממשלת וישי. ״בוסקה הפך שוב לאזרח חופשי והיה למקובל מאוד בחוגים הפוליטיים והפיננסיים, כמו גם בחוגי העיתונות״, התגונן מיטראן סמוך לסיום כהונתו. ״הוא נחשב חבר של מספר ראשי ממשלה שהיו רפובליקנים הגונים החל משנות החמישים. אני הייתי חבר פרלמנט פשוט. לא מישהו שחיפשו את קרבתו. עד 1978 לא נשאלה שום שאלה״.
עם זאת, לאחר בחירתו של מיטראן כנשיא והמשך קשריו עם בוסקה, מתחילות לעלות שאלות קשות. עורך הדין קלרספלד פתח בהליכים להעמדתו לדין של בוסקה בגין פשעים נגד האנושות. תחילת המשפט התעכבה. מבקריו של מיטראן האשימו את הנשיא שהוא עומד מאחורי הסחבת המשפטית, מחשש שהעמדת בוסקה לדין תגרור גם אותו לרפש. ב־1993 נרצח בוסקה סמוך לביתו בידי מתנקש, שהוגדר כלא שפוי. בוסקה מעולם לא שילם על פשעיו. מיטראן המשיך לשמור על קשר עם מפקד משטרת וישי, עד ימיו האחרונים.
חמש שנים לאחר מותו של מיטראן עוד עוררה פרשה זו שערוריות. הסופר ז׳אן ד׳ורמסון פרסם ספר זיכרונות שבו תיאר את פגישתו האחרונה עם הנשיא הסוציאליסטי. המפגש התקיים בארמון האליזה ב־17 במאי 1995, דקות ספורות לפני שמיטראן העביר את הנשיאות לידי מחליפו ויריבו, ז׳אק שיראק. תוך כדי שתיית תה ואכילת ריבות, שאל ד׳ורמסון את הנשיא הפורש על הביקורת שהוטחה בו בגלל קשריו עם בוסקה. ״כאן אתה מבחין בהשפעה העצומה והשלילית של הלובי היהודי בצרפת. קיימת שתיקה גדולה בעניין הזה״, צוטט מיטראן בתשובה אנטישמית מובהקת. לא הפושע משתף הפעולה הוא הבעיה, אלא הקורבן היהודי המאשים.
הממסד הסוציאליסטי מיהר לאחר פרסום זה להתייצב להגנת זכרו של הנשיא הנערץ. מי שכיהן כראש ממשלה באותה תקופה, ליונל ז׳וספן, פרסם הודעה שבה אמר: ״הייתי שותף זמן ארוך לפעילותו הפוליטית של פרנסואה מיטראן. היו לי עמו שיחות רבות ועמוקות על סוגיות שקשורות לקהילה היהודית בצרפת ולגורלם של יהודים במדינות שונות בעולם. מבחינת הפרשנות שלו למצב וגם מבחינת הרגש שהפגין, אנטישמיות הייתה זרה למיטראן״. גם בתו מחוץ לנישואין של מיטראן, מזרין, שעל קיומה למד הציבור הצרפתי ערב מותו של הנשיא לשעבר, יצאה בהתקפה חריפה על ד׳ורמסון, האשימה אותו בהוצאת דיבה ובהפצת שנאה, וקבעה שאביה מעולם לא חסך כל מאמץ במאבק נגד האנטישמיות.
מנגד, בנו החוקי של מיטראן, ז׳אן כריסטוף, הצהיר בכלל שאינו רואה כל מאפיין אנטישמי בדברים שיוחסו לאביו: ״לא מפתיע אותי שאבי דיבר על סוגיית קבוצות הלובי היהודיות. מדוע לא? הן קיימות״. בנו של הנשיא גם תקף באותה הזדמנות את היומון 'לה מונד', שפרסם מאמר גדול תחת הכותרת ״מיטראן והאנטישמיות״, באומרו: ״׳לה מונד׳ אינו רק עיתון אלא תיבת תהודה של עולמות מסוימים. מי יודע, אולי גם של לובי יהודי מסוים״. ז׳אן דניאל, עורכו היהודי המיתולוגי של שבועון השמאל 'נובל אובזרווטר', שנודע בביקורתו כלפי ישראל, גילה מצדו שמיטראן דיבר בפניו מספר פעמים על קיומו של ״לובי ציוני״ בצרפת, ״שאין לקשור אותו עם כלל הקהילה היהודית״.
פרובוקציה לגיוס מצביעים
נקודת ביקורת נוספת שהוטחה מצד הקהילה היהודית במיטראן הייתה החלטתו לשנות את חוק הבחירות בצרפת ולאמץ את שיטת ההצבעה היחסית. השינוי הזה נעשה על רקע חששו של מיטראן מפני תבוסה של המפלגה הסוציאליסטית בבחירות הכלליות, שנערכו באמצע שנות השמונים, במהלך תקופת נשיאותו הראשונה, ורצונו לפלג את שורות הימין באמצעות החלשת המפלגה השמרנית. שיטת הבחירות החדשה אמנם אפשרה את התחזקותה של 'החזית הלאומית' ואת כניסתה לזירה הפרלמנטרית הצרפתית, לאחר שנים שבהן נחשבה לקבוצת שוליים סהרורית. החלטתו של מיטראן היוותה שינוי משמעותי בתולדות הרפובליקה החמישית, והפכה את הימין הקיצוני לכוח פוליטי משמעותי שלא חדל לגדול מאז.
עם זאת, נראה שחלומה של מרין לה־פן, בתו של מייסד החזית, לזכות בבחירות הקרובות לנשיאות צרפת הולך ומתרחק. אם להאמין לסקרים האחרונים, אחוזי התמיכה בה הולכים ומצטמקים באופן שמעמיד בספק גם את עלייתה לסיבוב ההצבעה השני. ייתכן שעל רקע היחלשות זו החליטה לה־פן לייצר פרובוקציה סביב נושא היסטורי רגיש וכאוב, כדי לגייס את הבסיס האלקטורלי המסורתי של 'החזית' ולעורר רגשות פטריוטיים בקרב מצביעי ימין אחרים. עם זאת, חשוב לציין: אביה של לה־פן היה מכחיש שואה. מרין לה־פן מכחישה רק את אחריותה של הרפובליקה הצרפתית לפשעי וישי. כמו מיטראן לפניה.
היה זה הנשיא הסוציאליסטי פרנסואה הולנד שקבע ביום השנה ה־70 למעצרי ״ול ד׳איב״ שמעצרים אלו היו ״פשע שבוצע בצרפת על ידי צרפת״. אך, התבטאויותיה המנוגדות של לה־פן מעידות שצרפת עדיין רחוקה מאוד מלגבש עמדה לאומית אחראית ביחס לעברה הלא רחוק.
"אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב". לכן, איני מרבה לתבוע מהגויים שיסיקו את המסקנות המתבקשות, לשיטתנו, מארועי השואה. אין לי הרבה ציפיות מהם.
לעומת זו, אני אכן תובע מהיהודים שיסיקו את המתחייב להסיק. אם אכן צרפת בגדה ביהודיה כשבמשך ארבע שנים המשטרה והפקידות שלה יצאו מכליהן להפקיע רכושם, למנוע מהם זכויות אזרחיות, לגרש אותם למחנות ולהסגיר את המסתתרים ואת המשתמטים לגסטאפו, ואם אכן בגדה שנית והוסיפה חטא על פשע כשסלחה לפושעים מתוכה ושיקמה אותם אף בשורות הממשל, מה היהודים עושים בה מאז ועד היום, לעזאזל? מה הם נשארו לגור בה אחרי המלחמה? מה עוד היגרו אליה מפולין ומאלג'יריה, מרומניה וממרוקו? מה פתחו בה עסקים, מה הקימו בה רבנות, מה חגגו בה מועדים, מה הקימו בה משפחות, מה הלכו בה לבתי-כנסיות, מה למדו במוסדותיה, מה העשירו את כלכלתה, מה ריפאו את חוליה, מה שילמו לה מיסיהם, מה חיו בה ומה הם חיים בה עד היום?
כנראה שלא היה כזה רע. אחרת, איך להסביר את התנהגותם? אז תרדו מהגויים, תעשו לי טובה! עם ישראל הוא שמעניין אותי, לא הגויים. ומכל הסיפור הזה, עם ישראל יצא הרבה יותר רע מהם. אגב, לא רק בצרפת הוא יצא רע.
יכול להיות שבהמשך כתבת דברי טעם (אני בספק) אבל המשפט הראשון שלך די גרם לי לא לרצות לקורא את ההמשך מחשש לביטול זמן. פעם הבאה שאתה כותב תגובה עדיף שתחסוך ממנה דברי טפלות מהשריעה היהודית.
אא ידידי. אינני מבין את הרתיעה שיש לאחדים בארץ הזו מכל דבר הנובע מהמקורות היהודיים. אילו ציטטתי מהקאמה סוטרה ההינדי או מהאפיסטולה של פאולוס הקדוש הנוצרי לא הייתי גורם לך באותה מידה לא לרצות להמשיך לקרוא.
על כל פנים, לא הייתה לי שום כוונה דתית. בהן צדקי שאינני דתי כלל וכלל, ואם בשואה עסקינן, עמדתי היא שהרבנות האירופית שלפני המלחמה הייתה ק-א-ט-ס-ט-ר-ו-פ-ל-י-ת לעם ישראל ורובצת עליה לא מעט מהאחריות למה שאירע בהמשך המר לקהילותיה. תוסיף לזה את ביזיון בריחת רובם, אדמו"רים וראשי ישיבות ותבין שאין גבול לבושה אם לא לגועל שהיא מעוררת בי.
מטרת הציטוט לא הייתה "מיסיונרית", האמן לי, כי אם מבוא "פואטי"משהו לרעיון שהבאתי בהמשך. השקפתי היא שאל לו לאדם לתלות תקוות בבואו חשבון עם הרשע במישור המוסרי וכיו"ב, כי הרשע, מהותו היא רשעותו. מוטב לו לאדם שישקיע מאמץ במציאת הדרך להימנע מליפול קרבן בידי אותו רשע. הרשה לי כאן עוד ציטוט, תלמודי הפעם לצערי (אתרגם אותו לעברית): "לא העכבר גנב, אלא החור גנב". עם ישראל לא עשה את המאמץ לסתום את החור הזה כשיכול היה לעשות אותו, ושילם בשישה מיליון תבין ותקילין.
הטרגדיה הגדולה היא שגם אחרי ששילם, לא הבין.
קצת התבלבלת. לנאצים לא הייתה בעיה עם הדתיים. הם בעצמם אמרו "לפחות הם אנחנו רואים שהם יהודים". הבעיה שלהם הייתה עם המתבוללים ש"מזהמים את הגזע הארי מבפנים".
מתעלמים מדבר אחד.
למעלה מ-75% מיהודי צרפת ניצלו. מדובר בשיעור ענק. לעומת הולנד, לדוגמא, שלמעלה מ-70% מיהודיה הושמדו.
הדבקת התווית של "משתפי פעולה" לעומת "מצילי יהודים" הייתה במקרים רבים תוצאה של יחסי ציבור.
אז בואו לא נשכח גם רבים שהסתירו יהודים, ובצרפת ובבלגיה (בחלק הוולוני) הם היו רבים.
תפסיקו להיות פאתטיים. לא הכל סובב סביב היהודים, תפסיקו לקרבן אותנו ללא סוף. העם האןקראיני סבל הרבה יותר מאתנו בשנות ה30 וה40 ולהם נהרגו 11 מליון ובדרכים יותר אכזריות משלנו ובכל זאת הם לא אובססיביים ומתבכיינים לגבי השואה שלהם כמונו. אגב יהודים רבים היו אלה שהוציאו לפועל את השואה האוקראינית הנוראה. מה שלה פן אומרת לא מתקרב אפילו להכחשת השואה האוקראינית (ההולודומור) שישראל ורוסיה מבצעות ללא בושה ואף מצנזרות כל ידיעה על הביצוע בפועל של השואה ע"י טרוצקי, יגודה וקגנוביץ׳ היהודים, ולא חסר עוד מלא שמות של צוררים "משלנו"
אלי ידידי.
אתה צודק שהאוקראינים סבלו לא פחות, ולא רק הם, אבל בכל זאת אנו לא פתטיים.
כפי שאיננו פתטי האב המבכה את מות בנו הקטן, גם כשהוא יודע שאלפי ילדים מתים בעולם מדי יום.
"אדם קרוב אצל עצמו".
תגובה לאבי צרפתי
ברור שאנחנו קודם כל דואגים לעצמנו, זה לא חייב להיות בצורה של אובססיה חולנית לאירועים בעבר שאין להם קשר למצב הנוכחי בו יש לנו מדינה חזקה משלנו. אנחנו גורמים לאנשים לתעב אותנו עם השימוש הציני הבלי פוסק בשואה ואחרי מתלוננים למה שונאים אותנו..
אתה לא יכול להיות צבוע ומגעיל ולהטות את ההסטוריה לטובתך ולאחר מכן להתלונן שאחרים עושים זאת. בקיצור, יש לנו מדינה וצבא חזקים, הגיע הזמן לדבר עם טון בוגר ולהפסיק עם הבכיינות וההתמסכנות הפטתיים
מה הקשר בין סבלותיו של העם האוקראיני לבין הדיון על העוולות המזעזעות שביצעו צרפתים ביהודים?
האם עוולות שביצע הקומוניזם באוקראינה , ושבביצוען היו מעורבים כמה יהודים (שניסו, אגב, להרחיק ולמחוק כל זכר ליהדותם), הופכת את ההולודומור לפשע יהודי???
ועל איזה "צנזורה" בדיוק אתה מדבר?
ברוח דבריך, תפסיק לערב מין בשאינו מינו, ותפסיק להדביק כל מיני עוולות מהעולם ליהודים. למי שמנסה לקשור כל צרה על פני האדמה ליהודים קוראים אנטישמי. האם אתה כזה?
תשובה ל3
מי שנולד יהודי נשאר יהודי
האייכמן וההיטלר של השואה הקומוניסטית היו יהודים
כמו רוב הנהגת הNKVD (הSS הסובייטי)
יש עובדות שצועקות ולא ניתן להתחמק מהן
אם להכיר בעובדות הופך אותי לאנטישמי, שיהיה
אלי
לא הייתה שואה קומוניסטית. אני לא מזלזל בפשעים המתועבים של הקומוניסטים למיניהם אבל זו לא "שואה". המונח "שואה" מתייחד בישראל ובעולם כולו אך ורק לשואת יהודי אירופה. זה המצב. תקצר היריעה, אבל עם כל התיעוב כלפי הפשעים הקומוניסטיים הם לא דומים לפשעים שבוצעו בשואה.
באן.ק.ו.ד. וגם בק.ג.ב. שירש אותו אכן היו יהודים, אבל הם פעלו כיחידים שניסו וגם הצליחו להתכחש לכל קשר ליהדותם. בכל מקרה ובשום שלב הם לא היוו רוב בקרב הארגונים האלה.
מאחר ואתה מציין כל מיני דברים שאינם עובדות, אני מניח שהם גם לא צועקים.
אם על אנשים שהתנתקו מן היהדות, שנאו כל מה שקשור בה ושנאו את כל שאר היהודים אחיהם לשעבר, כל מה שיש לך לומר זה רק – "מי שנולד יהודי נשאר יהודי." אז אתה באמת אנטישמי. מפני שזו הגישה האנטישמית הטיפוסית, והגישה הגזענית בכלל; להתעלם ממעשיו ומהשקפת עולמו של האדם, ולהתייחס רק למוצאו האתני. אבל אתה כנראה שקוע מדי באבל על ה"שואה" האוקראינית מכדי שתבין זאת.
אם היית קורא ל'יהודים' ששרתו במשטר הקומוניסטי יהודים הם היו מגרשים אותך לסיביר.
האם ממשלת וישי נבחרה ע"י הפרלמנט הצרפתי שנבחר בצורה דמוקרטית?
אם כן צרפת נושאת באחריות לפשעי משטר וישי!
כשמסתכלים על מה היהודים עוללו לצרפת ב 1968,עושה רושם שהצרפתים הבינו את גודל הסכנה הנשקפת להם מהנגיף הקוסמופוליטי.
אם הצרפתים לא יעשו את אותו דבר בדיוק לכושים
והמוסלמים שפלשו לצרפת,צרפת היא היסטוריה.
כל חיה בטבע שלא תגן על הטריטוריה שלה מפני פולשים בני מינה – תכחד מהר מאד.
ל-אא.
איזה שנאה עצמית. אוטו אנטישמיות. תתבייש לך.
זה בדיוק תסמין ההכחדה העצמית של השמאל בעניני ביטחון ,כלכלה, ומשפחה, כמובן בשם השוויון והרחמים על כל הבא נגדיך. אתאיזם מכלה את עצמו. זה מה שקורה באירופה הילידים המקומיים לא מתרבים, ואין להם אומץ נפשי להתמודד ולעצור את הפלישה האיסלאמית, כי מה שמעניין אותם זה פצפיזם מתירני, נהנתנות עכשיו – ואחרי המבול.
העמדה השקרית שלרבנים יש "חלק בתוצאות השואה" שקרית מקוממת ועלילתית.
נתחיל בעובדה שרוב נרצחי השואה היו חילונים ולא חרדים, גם בזה הרבנים אשמים שלא עלו ?
ומי אשם שהחרדים שרצו לא ייכלו לעלות ? הממסד החילוני ששלט בארץ שעשה כל אשר לאל ידו למנוע סרטיפיקאטים מחרדים ! הרצחת וגם ירשת.
עובדתית מרבית הרבנים הגדולים תמכו גם תמכו בעלייה לארץ, תנועת אגודת ישראל הייתה לה מחלקת הכשרה ועלייה, תוך שמירת התורה, אך הציונים הפריעו להם, ומיררו את החיים לאלה שכן הצליחו לעלות מה ששיחק היישר לתוך מתנגדי העלייה.
אין לי גם זמן ומקום להתייחס לטרפוד ניסיונות ההצלה של הציונים נגד מאמצים חרדים ( וגם לא חרדים ) בשואה רק כי ידעו שככל שהטרגדיה תהיה גדולה יותר ייקל אליהם לגייס את העולם לקבלת מדינה. משפט קסטנר היא סנונית מהפשע הזה. סדרת ספרי מן המיצר של הרב ויסמנדל הוא כתב אישום חריף ביותר נגד התנועה הציונית בשואה.
אין שום דמיון בין השואה שבוצע באופן תעשייתי נגד אזרחים שלווים בגין תורה גזענית מטורפת, בין מלחמות אזרחים שהייתה באוקריינה ומלחמות אחרות אפילו שנהרגו שם הרבה יותר בני אדם משואה. זה לא רק התוצאה זה המניע ודרך הפעולה.
הרבה מהקומוניסטים היו לצערנו יהודים ( חילונים אתאיסטים, קומוניזם זה בד.נ.א אתאיזם ) אולם אלה לא נעשו בשם היהדות אדרבה אלה שנאו את היהדות שנאה פתלוגית, ולכן שיוך פשעי הקומוניזם למוצא חלק ממוביליו היא גם אנטישמיות ( השוואה שהיטלר הרבה להשתמש בנאומיו ).
אנו לא "מתקרבנים, מתבכיינים" אלא תובעים בצדק הכרה ותשלום פיצויים לפשע הגדול ביותר נגד באנושות שבוצע כלפינו.
השתקמנו די לבד הרבה לפני כל הפיצויים, אנו האחרונים להתקרבן בניגוד למוסלמים שכבר 4 דורות דורשים " אפליה מתקנת " כשלעולם לא עברו שואה אפילו לא אפליה אמיתית, כך שבבקשה להפסיק להתבייש בעצמנו, בו נהיה גאים ביהדותנו, וכן, להעיר את המצפון הגויי שעשה נגדנו את הנורא שבפשעים יש בה בשביל להרתיע ולוודא שזה לא יחזור על עצמו לעולם, אמן. נזכור ולא נשכח.
חיים, ידידי.
רוב נרצחי השואה בהחלט לא היו חילונים אלא להפך, אולי לא חרדים אבל כן שומרי תורה ומצוות. אבל זה אינו הנושא.
אני עדיין מחזיק בדעתי שרוב הרבנים באירופה התנגדו לציונות והיו כאלה שהתנגדו לעלייה ממש. אנא קרא את "אם הבנים שמחה" של רבי יששכר שלמה טייכטאל הי"ד. הוא כותב על זה מבפנים ותוך כדי התופת. ועד ארבע הארצות התכנס כי להכריח את הרבי מגור לעזוב את הארץ ולחזור לפולין. הרב יואל טייטלבוים יוצא בקריאה לא לעלות לארץ כי הקב"ה מכנס את החילונים בה כדי להשמיד אותם.
אך תנוח דעתך. ההחמצה הגדולה של עם ישראל להקים מדינה לפני השואה לא הייתה נחלתם של הרבנים האורתודוקסים בלבד. התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית לא רצו לשמוע מארץ ישראל ומחקו את ציון מספרי התפילה. המפלגה הפוליטית היהודית הגדולה ביותר באירופה ובתולדות עם ישראל הייתה "הבונד" הקומוניסטי שגם הוא היה אנטי-ציוני. האליטות גם הן לא התפקדו כפי שצריכות היו להתפקד,לא הפיננסיות, לא האקדמיות ולא ההגותיות.
גם עמך ישראל לא התפקד. שלושה מיליון יהודים עוזבים את מזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים של המאה שעברה לכל מקום בעולם חוץ מא"י. יכולנו להקים מדינה לפני היטלר. הכול היה מוכן. האימפריה הבריטית כבשה את הארץ. הסכמי סייקס-פיקו העניקה לה את גבולותיה. ועידת סן-רמו נתנה לה מנדט להקים בה בית לאומי לעם היהודי ברוח הצהרת בלפור. כנציב העליון מונה הרבט סמואל היהודי. אבל כבר ב-1922 חיים וייצמן זועק: "עם ישראל, אייך?".
יכולנו לסתום את החור אילו עלינו בחומה, ולהקים מדינה ב-1929, לכל היותר ב-1939. ואז, היטלר היה עולה לשלטון ומבקש, תחילה, לגרש את היהודים הנותרים מהיבשת הארורה. זה מה שהוא ניסה לעשות בהתחלה. הוא אפילו בחן את מדגסקר כיעד. המדינה היהודית, אילו הייתה קיימת אז, הייתה קולטת אותם, הייתה קונה אותם בכסף ממנו אפילו.
אבל לא סתמנו את החור, והעכבר נכנס.
בעניין הציונים, יכול להיות שאתה צודק ברוב, אם כי אין להניח שהציונים חתרו להעצמת השואה כדי להיטיב עם מטרות התנועה. אני מבטיח לך, עכ"פ, לחפש את הספר של הרב ויסמנדל. אבל, אם תרשה לי להיות סניגורו של השטן, אומר לך שהציונים היו צריכים להקים מדינה יהודית א"י. הצרטיפיקטים באותם שנים היו במשורה וקשה היה לחלק אותם לכאלה שהתנגדו להקמת מדינה יהודית עד לביאת הגואל.
לא היה ניתן להציל ששה מליון יהודים בשום פנים.
הנימוקים כדלהלן.
היהודים בגרמניה בחלקם ברחו לישראל וחול.
להם היה אופציה עד שנסגרו השערים מי שנשאר הושמד.ארץ ישראל לא היתה פתוחה לרווחה לכל יהודי היה הגבלות וכן מנהיגי הישוב היהודי עשו סלקציה באשרות ונתנו רק למי שלהם.
בזמנים קודמים לא היה ניתן לחיות בארץ
לאוכלוסיה גדולה.לא היה עבודה ולא תנאי מחיה
יהודים רבים שעלו חזרו או היגרו לחול מפאת התנאים הקשים.
כפרצה המלחמה הדרכים נסגרו ואף מדינה לא הסכימה לקלוט מליוני יהודים.שער הכניסה לישראל
נסגר אף הוא.הממשלות והתושבים השתתפו בשמחה לחסל את היהודים ולקחת רכושם.
לא היה אומץ או רצון לתושבים להחביא את היהודים.
גם מאלה שברחו ליער לעיתים הם נרצחו בידי פרטיזנים נוצרים.לעיתים נתפסו בידי הנאצים ועוזריהם.גם יהודים שהוחבאו נתפסו והוסגרו בידי מלשינים.או אלה שהחביאו אותם הסגירו אותם.
כל הדרכים לברוח היו סגורות.אנשים ניצלו בזכות זה שברחו ליער.התחבאו במקלטים.או קיבלו אשרה מקונסולים שסיכנו את עצמם.
העובדה היא שלא כל היהודים ברחו.אם בגלל קשיי החיים ביער.ובמרתף.ואם בגלל שלא האמינו.או שקיוו לטוב.כך שמי שאשם ברצח זה הנאצים ועוזריהם.אז לטפול על הקורבן את האשמה זה מגוחך.בנוסף יש להוקיע את היהודים שסייעו לנאצים.את טרפוד ההצלה.את אי מתן סרפיקטיקים
לכל מי שאינו שייך לציונות החילונית.אבל עם כל זה
לא היה שום אופציה להציל ששה מליון כי אף מדינה לא רצתה אותם.מה גם שמדינות שברחו אליהם יהודים גם נכבשו בעצמם.גם הדרכים היו חסומות.בים.באויר.ביבשה.הכל היה בסכנה.
בקשר לרבנים שברחו החסידים שלהם לחצו עליהם לברוח ופעלו עבורם.עכשיו מה הרבנים יכלו לעשות
להגיד לחסידים תברחו ליער.תתחבאו במרתפים.
נו וכמה היו ניצלים .איני בטוח שזה היה מועיל.
הם לא רצו להכניסם לחרדה עצומה.יתכן ופה היה טעות בחשיבה.כי חלק אפילו קטן שינצל דיינו.אם היו מזהירים ומתריעים לברוח כמה שניתן.אבל שוב פעם
הרוצחים הם הנאצים.ועוזריהם.
אוריאל, ידידי.
גם גישתי היא קיר הברזל וגם לי אין לי ציפיות מאומות העולם.
וכן, אני בא חשבון עם העם היהודי, אבל עם העם היהודי של תחילת המאה העשרים, לא עם העם היהודי בימי התופת. אז היה כבר מאוחר, ואתה צודק, הפור נפל.
אני מאשים את העם היהודי של שנות העשרה והעשרים כי מאסו בארץ חמדת אבות ולא עלו בחומה. תחת זו נהרו לאמריקה ולאוסטרליה ולארגנטינה ולקונגו הבלגית, כן, לקונגו הבלגית, ולא לארץ ישראל. באו מתי מעט אבל לא נהרו. אני מאשים את העם היהודי שלא השכיל לקבץ פה חצי מיליון איש כאשר האימפריה הבריטית קיבלה מנדט מהאומות בוועידת סן-רמו להקים בית יהודי בארץ ישראל. אני כואב את כאבו של חיים וייצמן ב-1922 כשהוא זועק "עם ישראל אייך". הוא רואה מיליונים עוזבים את מזרח אירופה ואלפים בודדים עולים לא"י. אדישותו של העם היהודי בשנים הקריטיות האלה הייתה בעוכריו. ב-1925 היה די והותר בחמש מאות אלף יהודים כדי להקים מדינה יהודית. המדינה הזו הייתה מצילה את היהודים מהיטלר. חד וחלק. לא כי היינו מביסים אותו. לא, אינני תמים. אך יכולנו לקלוט את היהודים כשהגרמנים בחנו תחילה אופציות לגירושם מאירופה. יכולנו אף לקנות אותם, כפי שקנינו בשנות החמישים את יהודי בולגריה ורומניה.
יתרה מכך, אני מאשים את העם היהודי שגם אחרי השואה לא עמדו בתור מול נמלי הארץ. מספרי הביטוח הלאומי לפני כחמש שנים: שליש מניצולי השואה חיים בארץ. זאת אומרת ששבעים שנה אחרי תש"ח, שני שלישים מניצולי השואה – מניצולי השואה!! חיים עדיין בחו"ל. זאת אומרת שב-1945 אולי רק חמישית מניצולי השואה עלו לארץ. מה עוד צריך העם הזה כדי להבין, לעזאזל? ב-1945 משתחררים כמיליון וחצי חיילים יהודים מצבאות בנות הברית, חיילים מנוסים ומלומדי מלחמה. שלוש שנים אחר כך עומדת שוב קהילה יהודית, בארץ ישראל הפעם, תוך ניסיון נואש להקים מדינה לעם היהודי המוכה והחבול, בסכנת כליה. רק שלושת אלפים מתנדבים למלחמה. מתוך מיליון וחצי! וחכה, שלושת האלפים האלה בונים את צה"ל, את הלוגיסטיקה, את השיריון, את חיל-הים, את חיל-האוויר. אתה מתאר לעצמך איזו מדינה היינו מקימים אילו שלושים אלף התנדבו? אילו שלוש מאות אלף?
אני מאשים אותו גם היום שהוא עדיין דבוק לסיר הבשר ויותר ממחציתו מבולל את עצמו לדעת בנכר בשתיקת רבנים וראשי קהל שמתפרנסים מהנצחת הגלויות.
ולא, אינני מנקה במאומה את הגרמנים מפשעם. אתה מדבר עם מי שישב בכלא הגרמני כי נעצר באסן באחת הפעולות שארגנה הגב' באטה קלרשפלד (יוני 1971). מאז ועד היום לא דרכה כף רגלי על האדמה הארורה הזו.
ואני עדיין מאוד כועס עלינו. מאוד.
לאבי צרפתי –
הרבה דברי טעם אתה כותב, אך בין לבין משלב גם דברים קשים ואיומים, ומסקנות נמהרות שאין זה מקומן.
האם יכלו וצריכים היו היהודים לעשות יותר למען הצלת עצמם? מעטים יוכלו להכחיש זאת. ויחד עם זאת, חשוב לזכור את הנסיבות; עד כמה מפלצתית היתה תכניתם של הנאצים, כך שגם היום, לאחר שהדברים כבר קרו, קשה לרבים מאיתנו לדמיין אותם? נסה לשים עצמך במצב דומה, ולקבל חדשה מרחוק לגבי מה שמתחולל במחנות – האם היית מאמין? ומה היית עושה? וכיצד? ובאילו אמצעים? ויש לזכור גם שמדובר היה במהלך מתגלגל, לא באירוע שהתחיל באופן מיידי. וכמו הצפרדע בסיר המים הרותחים לאיטם, קשה מאוד לעיתים להבין מה תמחולל, ועוד כאשר מסביב מלחמה קשה, וקושי ומחסור ופחד גדול. קל מאוד לומר – "היו צריכים לעזוב", או "היו צריכים לעזור אחד לשני" והצעות נוספות. דברי הימים מלאים באסונות שניתן להיות חכמים לגביהם רק בדיעבד. חכם בדיעבד אינו חכם גדול כלל.
שנית, מוזר לי הנסיון שלך להסיר את האחריות מהמבצעים בפועל. גם לי אין שום ציפיות מן הגויים; כתלמיד של ההסטוריה, אני יודע בוודאות שאנטישמיות היא מחלה כרונית ומדבקת ולא מצפה מהם להרפא מהם. גישתי היא גישת "קיר הברזל" ואני יודע שלכל היותר אוכל לשתף פעולה עם הגויים, זמנית ומקומית, אבל הם לעולם לא יקבלו אותי. יחד עם זאת, מסקנות כגון "כנראה שלא היה כזה רע. אחרת, איך להסביר את התנהגותם? אז תרדו מהגויים, תעשו לי טובה! " הן מוזרות ביותר, בלשון המעטה. זה שלא עזבו – לא אומר שלא היה רע. אנחנו יודעים בדיוק כמה רע היה, ומה שאתה עושה הוא היפוך של ההסטוריה כך שתתאים למסקנה שכבר הגעת אליה. אני לא מצפה שהגויים יקחו אחריות אי פעם על מה שעשו, וההוכחה הטובה ביותר לכך היא המשך התנהגותם לאחר מכן (אני כולל בכך את הגרמנים, הצרפתים, הפולנים, האוקראינים וכמעט כל מי שהיה לו מגע איתנו, גם היום). אבל מה שאתה עושה גובל בהיפוך המרושע מכל – האשמת היהודי ברציחתו. הרף לך מכך. זו אשמתם, רק אשמתם ותמיד תהיה רק אשמתם של המבצעים. באחריותנו לזכור זאת ולהתכונן כדי שנוכל להתגונן. הם לעולם לא יפסיקו לנסות.
אוריאל, ידידי.
תודה על המחמאה. כפי שכבר כתבתי רבות, אין לי ציפיות מהגויים וגם אני דוגל בקיר הברזל.
מעולם לא באתי בטרוניה על התנהגות עם ישראל במהלך השואה. באותה תקופה היה כבר מאוחר מדי, הפור כבר נפל והמלכודת האיומה ננעלה עליהם.
אני בהחלט בא חשבון עם התנהגות עם ישראל לפני השואה. מ-1919 ל-1929 הזדמן לעם ישראל עשור אידאלי להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. האימפריה הבריטית כובשת את הארץ מהתורכים, הסכמי סייקס-פיקו מפקידים בידיה את גבולות הארץ הגדולים, ועידת סן-רמו נותנת לה מנדט להקים בה בית לאומי ברוח הצהרת בלפור והאימפריה ממנה את היהודי הרברט סמואל לנציב העליון הראשון. גבולות א"י פתוחים לעלייה ועוד אין שום ספר לבן.
עם ישראל לא עולה. הרוב המכריע לא זז ממקומו. המיעוט, שלושה מיליון יהודים, מהגר ממזרח אירופה באותן שנים לכל מקום בגלובוס, כולל לקונגו הבלגית, ורק אלפים בודדים לא"י. ב-1922 חיים וייצמן זועק: "עם ישראל, אייך?" ועם ישראל איננו. תאר לעצמך שעשרה אחוז מאלה שכבר החליטו להגר ממקומותיהם היו עולים לארץ יחד עם אנשי רוח, כלכלה, תעשייה שכבר היו רבים בעם. המדינה הייתה קמה אז בלי ספק. תאר לעצמך שחמישים אחוז היו עולים, היא הייתה פורחת. תחת זו, מאסנו בארץ חמדת אבות, התסיסה הערבית החלה והאימפריה הבריטית, אל מול האדישות היהודית לרעיון של בלפור והרצל, נענתה ללחץ הערבי וכתבה את הספר הלבן הראשון. וגם אז אני אומר שאילו היה תור של אוניות עם יהודים מול חופי חיפה ותל-אביב למרות הספר הלבן, זה היה מתבטל והמדינה הייתה קמה גם אחרי 1929 ולפני פרוץ המלחמה. אך התור היה מול חופי האי מנהאטן.
אילו הייתה קמה אז, המדינה הייתה מונעת את השואה בלי ספק. לא כי היינו מנצחים את גרמניה הנאצית, לא, אינני תמים. אבל הנאצים, שבתחילת דרכם המקאברית ביקשו לגרש את יהודי אירופה ובחנו יעדים אפשריים לגירוש וביניהם מדגסקר, היו מוצאים כתובת במדינה הצעירה שהייתה אף קונה אותם מהם בכסף מלא כפי שקנינו לימים את יהדויות בולגריה ורומניה.
לא זו בלבד, אני גם בא חשבון עם העם היהודי שאחרי השואה. שבעים שנה אחרי השואה, אנו בקושי מחצית העם כאן. זאת בושה! ממספרים של הביטוח הלאומי עולה שלפני חמש שנים חיו במדינת ישראל שליש מניצולי השואה. זאת אומרת ששבעים שנה אחרי השואה עם העליות הרבות במהלכן, שני שלישים מניצולי השואה – מניצולי השואה!! – חיים בחוץ לארץ, ושסביר להניח שעם קום המדינה, המצב היה עגום יותר.
ראה, בתום המלחמה, משתחררים מצבאות בנות הברית כמיליון וחצי חיילים יהודים. חיילים למודי קרבות ומלומדי מלחמה. רק שלושת אלפים – 3,000 !! – מתנדבים לשורות מח"ל. דרך אגב, הם בונים את צה"ל הצעיר: את מערך הלוגיסטיקה ואת חילות השריון, הים והאוויר. אתה מתאר לעצמך איזו מדינה הייתה קמה אילו התנדבו 30,000?? 300,000?? בן גוריון, בכוחו הדל, היה צריך להכריע בין לכבוש את הנגב או את יהודה ושומרון. היינו משחררים את עבר הירדן!!
ולא, אינני מנקה במאומה את העם הגרמני מאחריותו לרצח העם שלי. אתה מדבר עם אחד שישב בכלא הגרמני ביוני 1971 במסגרת פעולה נגד ארנסט אכנבאך באסן תחת הנהגתה של הגב' באטה קלארשפלד, ומאז לא דרכה ולא תדרוך כף רגלי הגאה על האדמה הארורה הזו.
אך אני גם כועס מאוד על העם שלי. מאוד.
שתזכו לשנים רבות נעימות וטובות.
79ר'אזק