הבנוניזם כאן כדי להישאר

סטיב בנון, יועצו הבכיר של טראמפ ומי שניהל את קמפיין הבחירות שלו, עורר סקרנות רבה כדמות חדשה יחסית שהגיעה למקום קריטי כל כך בפוליטיקה ובממשל האמריקני. כעת, כאשר נראה שקרנו דועכת במקצת עם הדחתו מהמועצה לביטחון לאומי, כבר יש מי שמתחילים להספיד אותו. אך חשיבותו של בנון איננה מתמצית בכוחו בתוך ממשל טראמפ. בנון מייצג אידאולוגיה פוליטית, שיש לה כיום כוח משמעותי בתוך הבית הלבן ומחוצה לו. אכן, בתוך הבית הלבן הוא איננו בלעדי. מול בנון ואנשיו ניצבים בתו וחתנו של הנשיא, ג'ארד ואיוונקה קושנר עם אנשיהם, המשקפים תפיסה יותר פרגמטית ופחות אידאולוגית.

כדי להבין את התהליכים שעוברים כעת על ארה"ב, ושבאו לידי ביטוי גם בבחירתו של טראמפ, חשוב להכיר את האידאולוגיה הפוליטית שבנון הוא הדובר הראשי שלה.

סטיב בנון נולד למשפחה אירית קתולית של עובדי צווארון כחול מווירג'יניה. הוא שירת כקצין בצי וכיועץ בפנטגון, ובהמשך למד בהרווארד, עבד בבית ההשקעות 'גולדמן־זקס' בוול סטריט וכמפיק בהוליווד. בנון, שהגיע מרקע סוציו־אקונומי בינוני עד נמוך, התברג במהירות יחסית במקומות היוקרתיים והאליטיסטיים באמריקה: האליטה הפיננסית בוול־סטריט, האליטה התרבותית בהוליווד והאליטה הטכנוקרטית בוושינגטון.

בהוליווד הוא התחיל להתעניין בפוליטיקה. בעקבות זאת הוא פגש את אנדרו ברייטברט, שהשפיע עליו רבות. כאשר ברייטברט נפטר ב־2012, הוא החליף אותו בניהול אתר החדשות הקרוי על שמו. כמנכ"ל האתר הוא היה מראשוני התומכים בטראמפ, והוא ראיין אותו מספר פעמים בתכנית הרדיו שלו. באוגוסט פנה טראמפ לבנון והציע לו לנהל את הקמפיין שלו.

האליטות נגד האזרחים

לפי הסיפור של בנון עצמו, נקודת המשבר שגרמה לו לחזור לשורשיו המעמדיים הייתה חילוץ הבנקים בעקבות משבר הסאב־פריים ב־2008. הייתה זו התנהגות חסרת אחריות אך רווחית מאוד של המערכת הפיננסית בארה"ב, שהביאה למשבר הכלכלי החמור ביותר מאז השפל הגדול ב־1929. אלפים איבדו מקומות עבודה ומקומות מגורים, אך הבנקאים עצמם הפסידו מעט מאוד; המדינה מנעה מרוב הבנקים מלפשוט רגל, אף אחד לא הלך לכלא, והבנקאים הורשו לשמור את הבונוסים הגדולים שהעניקו לעצמם.

בתקופה זו נולדו 'מסיבת התה' מימין (וגם 'אוקיופיי וול סטריט' משמאל), ובמידה מסוימת גם הימין החדש של סטיב בנון. בנון עצמו חווה את המשבר הזה היטב כמי שהשתייך לממסד הפיננסי, וגם כמי שאביו הפסיד את כל חסכונותיו במשבר.

אנשי 'מסיבת התה' האשימו את האליטות הפוליטיות והעסקיות בכך שהן מעורבבות מדי זו בזו ומשרתות את האינטרסים ההדדיים שלהן ולא של העם, וקראו לחזור לרעיונות שמרניים  קלאסיים. 'מסיבת התה' דבקה אמנם בעקרונות השמרניים, אבל היא באה מן העם ויצאה מנקודת המבט העממית – לא ממכוני מחקר בוושינגטון, כלכלנים ופוליטיקאים. היא ביטאה תחושה שכבר אי אפשר לסמוך על המפלגה הרפובליקנית ועל האליטות השמרניות הכנועות מדי לתכתיבים ליברליים, ושבמובנים מסוימים הן קרובות למתחריהם מהשמאל יותר מלבוחריהם בימין.

אף שבנון עתיד לחרוג במידת־מה מהעמדות של מסיבת התה, התפיסה הזו תישאר: האליטות הפוליטיות, האינטלקטואליות והטכנוקרטיות מושחתות, ומבחינה זו אין הבדל בין רפובליקנים לדמוקרטים. בראיון ב־2014 אמר בנון: "יש מרד עולמי אנטי־ממסדי מתעצם נגד המעמד הפוליטי הקבוע בבית, ונגד האליטות הגלובליות שמשפיעות על כולם". ב־2013 התבטא ביחס למפלגה הרפובליקנית: "אנחנו לא מאמינים שיש מפלגה שמרנית מתפקדת בארה"ב, והיא בטח לא המפלגה הרפובליקנית…התנועה הזו (שצריך להקים לדעתו; י"ה) הולכת להיות תנועה מרדנית, מהמרכז־ימין, פופוליסטית, אנטי־ממסדית באופן נחרץ, והיא הולכת להמשיך לקעקע את העיר הזאת [וושינגטון], הן את השמאל הפרוגרסיבי והן את הימין הממסדי".

על פי בנון, זהו המשבר היסודי ביותר: מערכת כלכלית ופוליטית שמכוונת לטובת האליטות (מימין ומשמאל) על חשבון המעמד הבינוני והנמוך. האליטות הללו אינן מקומיות אלא בינלאומיות, כאשר המכנה המשותף בין אנשי האליטות בארה"ב לאליטות במדינות אחרות, עמוק ורחב יותר מזה הקושר אותם למעמד הבינוני והנמוך בארצם שלהם. זה מה שקרה בחילוץ הבנקים ב־2008, צעד שהיה מוסכם על הממסד הרפובליקני והדמוקרטי גם יחד. העניין מתבטא גם בהסכמי סחר המיטיבים עם אליטות בינלאומיות ופוגעים במעמד הבינוני והנמוך. שתי המפלגות הגדולות בארה"ב, התקשורת, האקדמיה, הביורוקרטיה (או כפי שהוא כינה אותה לאחרונה, "המדינה האדמיניסטרטיבית") נשלטות כולן בידי האליטות הללו.

סדר עולמי דורש מדינות חזקות

בנון מגדיר עצמו כקפיטליסט, אך תוקף שני סוגים של קפיטליזם שלטעמו סטו מהדרך. הראשון הוא הקפיטליזם המושחת שבו המדינה מתערבת בכלכלה לטובת האליטות. השנייה היא תפיסה חירותנית, כמו של איין ראנד למשל, המתעלמת מבני אדם ואיננה מתייחסת אליהם בחמלה. הקפיטליזם הנכון, לפי בנון, הוא קפיטליזם ערכי המושתת על ערכים יודו־נוצריים, שאף שהוא מתנגד להתערבות המדינה בשוק, מתייחס לבני אדם בחמלה ומוכן לעזור להם במידת הצורך.

הערכים היודו־נוצריים שבנון מדבר עליהם הם מעורפלים, כמו נושאים רבים אחרים בהשקפת עולמו. הוא עצמו קתולי ובעל קשרים עם גורמים שמרניים בכנסיה (הניסוח הברור ביותר של תפיסתו עולמו הוא מנאום שלו בוותיקן), אבל הוא גם התגרש שלושה פעמים. נראה שהוא לא קורא לחזור לדת עצמה, כמו שהוא קורא לחזור לערכים מסורתיים ולשמרנות חברתית כללית.

לדעתו, אחד הגורמים לאובדן המסורת הוא הגלובליזציה, הקשורה גם היא לשלטון האליטות הבינלאומיות. לכל מדינה יש האופי והמסורות שלה, וגם אם למערב יש ערכים משותפים מסוימים, עדיין לכל מדינה יש ייחוד משלה. הגלובליזציה שואפת לטשטש את ההבדלים הללו, ליצור סדר עולמי אחיד ולעודד הגירה המונית בין מדינות. לעומת זאת, סדר עולמי יציב דורש דווקא ריבונות חזקה של מדינות עצמאיות, ותנועות לאומניות חזקות. במקרה של ארה"ב, תפיסת העולם הזו  רלוונטית גם לחיזוק זכויות המדינות לעומת הממשל הפדרלי.

באותו נאום בוותיקן אמר בנון: "אני לא מצדיק את ולדימיר פוטין ואת הקלפטוקרטיה שהוא מייצג… אבל אנחנו, המערב היודו־נוצרי, צריכים להסתכל על מה שהוא אומר בנוגע למסורת – במיוחד במובן שזה תומך ביסודות של הלאומנות – ואני נוטה לחשוב שהריבונות הפרטית של המדינה היא דבר טוב ודבר חזק. מדינות חזקות ותנועות לאומניות חזקות עושות שכנים חזקים. אלו אבני הבניין שבנו את מערב אירופה וארה"ב, וזה מה שיכול לקחת אותנו קדימה".

באמירות מסוג זה סוטה בנון מהמיינסטרים השמרני, ומזדהה עם הימין הלאומני מהדגם האירופי והרוסי. זה מתבטא, למשל, בעמדתו לגבי הגירה, הכוללת התנגדות גם למהגרים משכילים ובעלי רכוש, כדי שלא לשנות את אופי החברה האמריקנית. דוגמה בוטה יותר היא התנגדותו להסכמי סחר בינלאומיים. לא ברור אם בנון באמת סבור שהסכמי סחר רעים לכלכלה, בניגוד לדעת כל הכלכלנים כמעט ובהתאם לדעתו של פיטר נברו, היועץ הכלכלי של טראמפ, או שהוא חושב שאף שסחר חופשי תורם לכלכלה, הוא מקדם בעיקר את האליטות הבינלאומיות על חשבון המעמד הבינוני והנמוך.

להשקפתו של בנון, אל מול הניוון הערכי והיחלשות המסורת והאופי הלאומי בעולם המערבי, עולה האסלאם ומאיים על המערב שכבר לא יודע להגן על עצמו. האסלאם מייצג מסורת וערכים מושרשים וחזקים, ומציב מול המערב אויב אגרסיבי ונחוש, שניסיונותיהן של האליטות המערביות לרצותו לא יצליחו. האליטות הרופסות מימין ומשמאל חוששות להודות שהאסלאם הוא אויב עיקש שפניו לג'יהאד עולמי.

בנון מכחיש בתוקף את הטענות שהוא לאומן לבן. הוא מגדיר עצמו כלאומן אמריקני וכלאומן כלכלי, מונח מעורפל למדי שאולי צריך להבין אותו בהקשר מעמדי. מאמירות אלה ברור שהוא רואה את עצמו ואת טראמפ כמייצגי המעמד הבינוני והנמוך. הוא טען ששחורים והיספאנים יתמכו בטראמפ, ושטראמפ יבנה קואליציה מעמדית שתגבר על האליטות, תתעלה מעל נושא הגזע ו"תשלוט חמישים שנה".

נטען נגד בנון שהוא אנטישמי, בעיקר בעקבות עדותה של גרושתו שהוא השמיע באוזניה אמירות אנטישמיות, עדות שהוא מכחיש בתוקף. רבים מכותבי ומנהלי אתר ברייטברט הם יהודים (כולל המנכ"ל הנוכחי), חלקם דתיים, והאתר ציוני מאוד ותומך מובהק במדינת ישראל. מצד שני, ראוי לציין שהאתר אזכר כמה פעמים את יהדותם של דמויות בשמאל שהוא ביקר.

בנון הגדיר בעבר את האתר כ"פלטפורמה לימין האלטרנטיבי". למונח ימין אלטרנטיבי, או 'אלט רייט', שני מובנים. מובן אחד הוא כל גורם בימין שמהווה אלטרנטיבה לימין הרפובליקני השמרני הקלאסי, ומובן אחר הוא התנועה הגזענית המכנה עצמה 'אלט רייט', והמורכבת בעיקר מלאומנים לבנים (כתבנו עליה בהרחבה בעבר). בנון, כמי שמתנגד ללאומנות לבנה, שייך לימין האלטרנטיבי במובן הראשון. כשנשאל לגבי תמיכתו בימין הלאומני האירופי, הוא השיב שאף שיש בהן אלמנטים גזעניים, התנועות והמפלגות הללו מנסות לטהר עצמן מהאלמנטים האלו.

בניגוד לאנשי 'מסיבת התה' הרואים עצמם כנציגי משלמי המסים ולכן נלחמים בחלוקת קצבאות ותשלומי רווחה, או אישים כמו מיט רומני, שבהתבטאות ידועה אמר ש־47 אחוזים מהבוחרים אינם משלמים מסים (ולכן אי אפשר לצפות מהם לתמוך בקיצוץ ההוצאה הממשלתית), בנון רואה עצמו כמי שנלחם גם עבור המעמד הנמוך. תפיסה זו תואמת גם את אמירותיו של טראמפ שלא יפגע בתשלומי הרווחה.

אף שבנון שש אלי קרב עם הממסד הרפובליקני, הוא ואנשיו מגלים רתיעה מעימות עם בית גידולו במסיבת התה ובאגף הפוליטי הנוכחי העיקרי שלה, 'שדולת החירות' בבית הנבחרים, למרות ההבדלים האידאולוגיים הברורים. בנון התעמת איתם בחוסר הצלחה סביב החלופה המוצעת של טראמפ ופול ראיין ל'אובמה־קר', ונראה שהוא עשה זאת בעיקר מטעמים פוליטיים של תמיכה בטראמפ.

הלאומנות יוצאת מהארון

עמדותיו הפומביות של טראמפ השתנו לא מעט במהלך השנה שבה הוא ניסה לשכנע את העם האמריקני לבחור בו כנשיא, אך יש כמה יסודות שנותרו פחות או יותר על כנם מאז תחילת הקמפיין, ושעל חלקם הוא מדבר עוד משנות השמונים. נושא הסחר, למשל, הוא אחד הנושאים האהובים עליו עוד מאז (בעבר הייתה זו יפן ולא סין). באופן כללי יותר מדובר בתפיסה הגורסת כי ארה"ב צריכה לדאוג בראש ובראשונה לעצמה, ובזלזול בשאיפה לכונן סדר גלובלי. גם עמדותיו בנושאי אסלאם והגירה עקביות למדי.

העניין הוא שטראמפ איננו אידאולוג, והעמדות שלו מגיעות מהבטן ומנוסחות בהתאם. המפגש בין טראמפ לבנון מספק לטראמפ מישהו שמחזיק בעמדות דומות מאוד לשלו, אך כאידיאולוגיה מוגדרת וקוהרנטית. יותר משטראמפ הושפע על ידי אידיאולוגיה חדשה, הוא מצא מישהו שניסח באופן מפורש את התפיסות האינטואיטיביות שלו.

ישנה עדיין נטייה לחשוב שטראמפ הוא תופעה של איש אחד, ושהוא ניצל רגע של מצוקה כלכלית ותרבותית, ובזכות האופי והסגנון שלו ומסרים שונים שביטא, הצליח לתרגם את המצוקה הזו לבחירה בו בקלפי. התפיסה הזו נכונה אולי באופן חלקי, אך המסקנה הנגזרת ממנה שלפיה עם לכתו של טראמפ התנועה הזו תיעלם, ודאי לא נכונה. טראמפ העניק לימין החדש בארה"ב קול, תהודה ותשומת לב שהם לא היו זוכים לה בלעדיו. אבל היו תהליכים שקרו במקביל לעלייתו של טראמפ ובלי קשר ישיר אליו, והכינו את הקרקע לניצחונו. אחד מהם הוא תנועת 'מסיבת התה' והמיאוס שלה בממסד הרפובליקני, אבל זה לכשעצמו לא מספיק.

ההקשר המלא כולל גם את ה'גיימרגייט', שהפך סמל למיאוס בתכתיבים מוגזמים של תקינות פוליטית, ואת היווצרותו של ה'אלט רייט'. אבל הממד החשוב ביותר הוא עלייתו של בנון ושל אתר 'ברייטברט' בגלגול הלאומני שלו. התקשורת האמריקנית הייתה מוכנה לסבול שמרנות כלכלית, ובמידה מוגבלת שמרנות חברתית, אבל לאומנות הייתה מחוץ לתחום. עכשיו, כשהגדר נפרצה בעקבות בחירת טראמפ ורעיונות לאומניים הגיעו למרכז הבמה, עוד גורמים שמרניים יכלו לצאת מהארון כלאומניים, כמו הפרשן הוותיק ראש לימבו, שמתבטא יותר ויותר כפופוליסט בסגנון ברייטברט. בנוסף, הרעיונות הללו גם קיבלו מקור מימון, כאשר משפחת מרסר, מהתורמים הגדולים של הימין בארה"ב בשנים האחרונות, אימצו את בנון כיועץ הפוליטי שלהם.

לתנועה שבנון מייצג יש כוח ומעמד גם ללא טראמפ. אמנם כרגע, חוץ מכמה יועצים בבית הלבן, אתר ברייטברט עצמו, ומכון המחקר של פיטר שווייצר (מחבר הספר Clinton cash), אין לימין הלאומני האמריקני החדש ייצוג בפוליטיקה או  בטכנוקרטיה. אבל כשקולם מתחיל להגיע לקהלים גדולים ונופל על אזניים קשובות, סביר להניח שהמסרים שהגיעו לבית הלבן יזכו בעוד כמה דברים.

מדד אחד לכוחם העולה היא העובדה שלפי דירוג אלקסה, אתר ברייטברט נמצא כיום במקום ה־54 בפופולריות בארה"ב, לפני 'פוקס ניוז' (64) ואחרי 'וושינגטון פוסט' (44), והוא במגמת עלייה. לקראת הפריימריז ב־2018, למשל, מתכוונים אנשי הימין החדש לקדם מועמדים שלהם למושבים בקונגרס (ניסיון חלקי כזה התרחש גם בבחירות האחרונות, אבל הוא כשל), ועוד היד נטויה.

הצליח בבחירות, נכשל ביישום

אך לעמדות הללו היו גם מחירים. בנון נכנס לתפקיד לוחמני יורק אש, חדור שאיפה לפרק את "המדינה האדמיניסטרטיבית". אך כפי שהוא למד מהר מאוד, קשה להילחם במקביל גם בתקשורת, גם בפקידות וגם בממסד הפוליטי. מלחמה כזו מקשה מאוד להביא תוצאות מדידות בזמן קצר, כפי שטראמפ רוצה לעשות. דוגמה לכך היא הצו הנשיאותי האוסר על כניסה לארה"ב משבע (ואחר כך שש) מדינות מוסלמיות. הצו, שנוסח באופן גורף והוחל גם על אנשים שכבר היו להם ויזות, עורר סערה ונחסם בבתי המשפט. צו חדש וגורף פחות שפרסם הממשל נחסם גם הוא, ומצוי עכשיו בהליכים משפטיים. בטווח הקצר, הצו היה הצלחה פוליטית מסוימת. רוב הסקרים הראו שיותר אמריקנים תומכים בו מאשר מתנגדים. אך הוא לא תוכנן היטב, יצר בלגן בירוקרטי מטורף, היה מלווה בחוסר תיאום מוחלט בין גופים פדרליים, וגרר מתקפה תקשורתית עזה. כישלון צו ההגירה היה מביך עבור טראמפ, ותרם לירידת קרנו של בנון.

מוקד הכוח האחר בבית הלבן איננו אידאולוגי. הוא מחפש להביא תוצאות, ומעוניין לעבוד עם הממסד ולא לפרק אותו. אלה הם ג'ארד קושנר ואנשיו, שהחשוב בהם הוא גארי קאהן, לשעבר סמנכ"ל גולדמן זקס. הם מתגאים בהיעדר השיוך האידאולוגי, וחלקם היו בעבר דמוקרטים או לפחות תרמו להם. הם מבטאים פרספקטיבה עסקית, שמחפשת לייעל ולהביא תוצאות מדידות. מהמצע של טראמפ הם רוצים לקדם דה־רגולציה, הורדת מסים, והשקעה מסיבית בתשתיות. קאהן, למשל, השכיל להביא מומחי מדיניות מנוסים, דבר שבנון לא יכול לעשות בהגדרה, כיוון שכמעט אין כאלה שיהיו מוכנים לתמוך באידאולוגיה שלו. השפעתם על טראמפ ברורה, וניכרת למשל במיתון עמדותיו בנוגע לסין, בעניין ג'נט ילן ראש הפדרל ריזרב, ועוד. מסתמן שהיא גם באה על חשבון בנון ואנשיו, שספגו כמה מכות בשבועות האחרונים.

עם זאת, לא ג'ארד קושנר יביא לטראמפ ניצחון ב־2020. האידאולוגיה של בנון התבררה כהצלחה פוליטית בבחירות האחרונות, כאשר הצליחה לשלהב בסיס תומכים חזק, וליצור ברית בין המדינות הרפובליקניות למדינות הפוסט־תעשייתיות כמו פנסילבניה, מישיגן, ויסקונסין ועוד – מדינות שעד כה היו דמוקרטיות אך בעלות מסורת ארוכה של פופוליזם, ושהאידיאלים השמרניים הקלאסיים מדברים אליהם פחות מאשר מסרים לאומניים ופופוליסטיים בנושאי סחר והגירה. גם אם אולי חכם יותר להימנע ממלחמת סחר עם סין, אם טראמפ ירצה להשאיר את הבוחרים הללו אצלו יהיה עליו לנקוט צעדים שיראו שהוא מתכוון לדבוק באידאולוגיה הזו. מכאן החשיבות של בנון עבור טראמפ.

מעבר לכך, אם טראמפ ייפרד באופן סופי מבנון, הוא עלול לשלם על כך מחיר כבד. בנון לא יתנדף מחוץ לבית הלבן. יש לו מעמד עצמאי, קהל עצמאי ומימון עצמאי, והוא ימתח ביקורת חריפה על כל סטייה של טראמפ מהאידאולוגיה.

לא ברור כיצד טראמפ יאזן בין שתי הקולות הללו, אך סביר בהחלט שהמתח ביניהם יהיה משמעותי מאוד לקביעת דרכה של ארה"ב בשנים הקרובות.