בן גוריון בנעלי בית

הסרט 'בן גוריון, אפילוג' שנעשה על ידי יריב מוזר (במאי) ויעל פרלוב (מפיקה ועורכת) הוא הפתעה. בהחלט הפתעה שנעשים בישראל סרטים דוקומנטריים כאלה. יש מבקרים שהתמכרו לסרט משום שהצפייה בו גרמה להם להתאבל על המציאות הישראלית העכשווית. אחרים מתענגים על סרט יפה ומפתיע ביותר שנותן תמונה חיה, לפחות על פי האשליה, של ישראל כפי שהייתה בשנות החמישים והשישים. משהו שהוא יותר מנוסטלגיה. עצם הישיבה פנים אל פנים בקהל מול המסך שעליו מוקרנות פניו החיות של המנהיג ההוא, דוד בן־גוריון, הרבה מהזמן בצבע, יוצרת חוויה מיוחדת. הנה ראש הממשלה המיתולוגי מדבר ביום־יומיות, ובשפה טובה ומובנת. רוב הסרט נחווה כשבן־גוריון בקלוז־אפ. הצילומים הנדירים מעניקים תחושה של קרבה ואותנטיות; זה לא בן־גוריון שאת קולו שומעים כל הזמן עם הטון המתכתי בנאומיו בכנסת או "אנו מכריזים בזאת…" וכו'.

לפי הסיפור שמאחורי הסרט, היה איזה מפיק בריטי שגייס מלומד אמריקני בשם קלינטון ביילי שעלה לישראל, כדי שזה יראיין את הזקן לצורך סרט או תכנית מיוחדת באיזה ערוץ טלוויזיה בריטי. משום מה לא קרה כלום עם הראיון הארוך, שרובו התנהל ב-1968, אחרי מלחמת ששת הימים. באותם ימים סרטים כאלה צולמו בפילם, כשאיש צוות הצילום מפעיל בסינכרוניזציה טייפרקורדר סלילים מדגם 'נגרה'. צילומי הראיון הגיעו בדרך כלשהי לארכיון ספילברג, אך ללא הסאונד. ההקלטות הגיעו לאוניברסיטת בן־גוריון. כך שהעבודה הראשונית של יוצרי הסרט היתה לאתר את ההקלטות ולערוך אותן בסינכרון.

הסרט עלה למסכים בתקופה שבה השמאל זקוק נואשות למועמד שירוץ מול בנימין נתניהו. אין ספק שבן־גוריון הוא מועמד טוב, לפחות וירטואלית. אבל גם כשחושבים ברצינות, אי אפשר לראות את הסרט בלי לערוך השוואות. אם כי זהו כבר בן־גוריון שהפנים כי ההיסטוריה חלפה על פניו, והוא לא יחזור עוד לפוליטיקה. חשים את זה בכל פריים של הסרט. בראיון שערכתי עם ד"ר מיכאל בר־זוהר הוא אמר לי שהרגע הזה אצל בן־גוריון היה מיד עם תום מלחמת ששת הימים. הנה אשכול, שנוא נפשו, והמטה הכללי והממשלה שהיו כאילו עדר ללא רועה, החליטו בניגוד גמור לעצותיו של הזקן לצאת למלחמה בעקבות המצב הבלתי־נסבל שהתהווה על גבולות ישראל ובזירה הבינלאומית; ישראל לא התחפרה אלא תקפה, ישראל הגנה על שמיה באופן עצמאי וללא עזרת חיל אוויר זר – כמו שהיה במבצע קדש ב־56' – וישראל לקחה סיכון וכבשה את רמת הגולן תוך התעלמות מאיומים סובייטים. כל המהלכים הגדולים היו נגד עצותיו של הזקן, והם הצליחו. אחרי המלחמה דיבר בן־גוריון לראשונה על כך שיכתוב את זכרונותיו, דבר שסירב לעשות משום ש"היסטוריה עושים! לא כותבים!"

תמימות מפאי"ניקית מחושבת

יש שם קטע בראיון שבן־גוריון מודה כי טעה בנאום הניצחון שלו ב-1956, כאשר הכריז כי תקום מלכות ישראל השלישית. הוא הודה מול המראיין, בביישנות ילדותית קצת, שהיה שיכור ניצחון ולא חשב מספיק. יש לא מעט רגעים כאלה של תום וכנות, שכמעט לא ייאמנו. לעתים זו התמימות המפא"יניקית המאוד מחושבת. בן־גוריון מופיע בסרט כאיש שלום מובהק. הוא מדבר על השלום, וקובע כפי שכולם יודעים שלמען שלום אמת אפשר "להחזיר" את כל השטחים, חוץ! – חוץ מירושלים ורמת הגולן. באומרו כך יודע הזקן היטב שהתנאים שקבע – "שלום אמת", "ירושלים" ורמת הגולן – לא יובילו לשום הסכם שלום עם הערבים.

בסרט משולבים לא מעט קטעים מצולמים מאירועים שונים בשנות החמישים, שמעניקים עומק למה שהוא בעיקרו של דבר ראיון ארוך שעוסק הרבה בזיכרונות אישיים ובשאלות פילוסופיות. יש קטע נהדר מיום הולדתו ה־85 של בן גוריון, שבו הזמר השחור ריי צ'רלס מגיע לנגב כדי לנגן ולשיר לזקן. הזקן מצדו מביט כמהופנט בזמר העיוור הנהדר.

סיבה נוספת שאני מאוד אוהב את הסרט היא שפחות מעניין אותי באלו פרופורציות הוא מעמיד את המנהיגות הנוכחית, ויותר חשוב מה שהסרט עושה לבן־גוריון. בן־גוריון הוא מנהיג שכבר עשו עליו סרטים. מסתבר שהאיש שהלך להסתפר אצל גוזז הכבשים בשדה בוקר, לא היה סרבן בנושא ראיונות, צילומים ותיעוד. כמו פוליטיקאי טוב באמת, הוא ידע לדאוג לתיעוד מחמיא, לצילומים מתאימים. הוא גם ידע להתנסח ישר אל הדף, בשידור חי אל ההיסטוריה.

אחד הסרטים הבולטים שהופק ערב מלחמת יום הכיפורים ולכן נגנז, זכה כאשר שודר בטלוויזיה לפני כשנתיים לביקורות קטלניות כאילו מדובר בסרט תעמולה. לני ריפנשטאל קיבלה ביקורות יותר חיוביות. במסגרת הניסיונות לבטל את ההיסטוריה היהודית והישראלית ולהציב במקומה נרטיבים חדשים, הייתה דמותו של בן־גוריון אחד היעדים המועדפים לפירוק, ריסוק ושבירת מיתוסים. והנה, מוזר ופרלוב מחזירים את דמותו של בן־גוריון למקומה. אין רצח אופי היסטורי, ויחד איתו חוזר גם הסיפור הישראלי הגדול של פיתוח, הפרחת השממה, צה"ל, טרור ערבי ודמוקרטיה בצל איום קיומי.

בין דיר הצאן לחבלי הכביסה

בן־גוריון מגדיר עצמו קודם כול כיהודי, לא ישראלי ולא ציוני. אבל חייו כאילו התחילו מהרגע שעלה ארצה והשאיר את פלונסק מאחוריו. הוא מספר שאחד המאיצים אצלו לחשיבה חברתית והיסטורית היה כשקרא את הספר 'אוהל הדוד תום' בגיל שמונה בערך. הוא התרשם מאישיותו הגדולה של תום, ומהעובדה שהאיש הגדול הזה הוא בעצם עבד. מעניין איך יעבור הקטע הזה בהקרנות בקמפוסים או בפסטיבלים בארצות הברית. "דוד תום" נהפך לדמות בזויה בעיני הרדיקלים השחורים, שמעדיפים פנתר שחור.

עובדה לא ידועה: פולה, שאיתה התחתן בארצות הברית, לא הייתה ציונית אלא אנרכיסטית במובן האידאולוגי והארגוני בנוסח הימים של סוף מלחמת העולם הראשונה וראשית שנות העשרים. היא לא הייתה מעריצה גדולה של הרצל או של טרומפלדור; הגיבורה שלה הייתה אמה גולדמן. אבל בן־גוריון התנה את חייהם המשותפים בכך שתעלה ארצה. וזה מה שהיה. צילומים רבים מראים את חיי הפשטות של הזוג הקשיש בשדה בוקר, כשבן־גוריון בדיר הצאן ופולה מתרוצצת לאורך חבלי כביסה ארוכים ועמוסים.

זהו בן־גוריון האינטימי, החכם, בנעלי בית. לכן הסרט הוא בסך הכל כשעה ו־10 דקות. זו איננה סאגה תיעודית הרואית של שלוש שעות. נראה שליצירה כזו עדיין לא נמצא הדוקומנטריסט המתאים. בכל אופן, הקטעים הארוכים של הריאיון הם פנינה. ניכר שבן־גוריון נהנה להתראיין. באחת הפגישות הוא כמעט מתלונן שהצילומים נקטעים מוקדם מדי, משום שסוכם קודם שיימשכו עד שעה מסוימת ונותרו עוד לא מעט דקות.

בימים אלו של עצמאות מומלץ ללכת לראות את הסרט הזה. זה לא משהו שאסור להחמיץ, אלא פשוט הנאה.