הכינו את המקלטים: אהוד ברק בדרך לקאמבק ומוכיח שלא למד דבר

לפעמים קורה שתגובה על ספר חשובה מבחינת מה שהיא חושפת, יותר מהספר עצמו. זו התחושה שעולה מקריאת הביקורת המקיפה שפרסם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק על ספרו של מיכה גודמן ב'הארץ'.

כבר בתחילת הדברים צריך לומר כמה דברים לזכותו של ברק. הוא משקיע מאמץ אינטלקטואלי לנתח את טיעוניו, הנחותיו ומסקנותיו של גודמן בספרו 'מלכוד 67', ואז מנסה לתת להם תשובות. אבל מתוך התשובות של ברק למיכה גודמן עולות תמיהות על בסיס טיעוניו. למשל, כשהוא כותב כי "רוב אנשי הביטחון של ישראל לדורותיהם… רואים בהיפרדות מהפלסטינים… תוך הבטחת שליטה ביטחונית בכל השטח… חלק מכל הסדר ביניים… ו'שתי מדינות לשני עמים' חלק מכל הסדר קבע"; או האשמתו את גודמן כי "למעשה הוא מאמץ את הנחות היסוד של הימין… תורם להחדרתן אל המיינסטרים". אבל מתחת לכל השגותיו של ראש הממשלה לשעבר ניצבת ההנחה הנישאת בשנים האחרונות בפי ראשי מערכת הביטחון, בעיקר בדימוס, כי "אין על ישראל איום קיומי".

במסגרת מאמר ביקורת רציני, שנועד למעשה לבטא את עמדותיו המדיניות, הביטחוניות וההיסטוריות של איש ציבור כמו ברק, הטיעון המזהה כביכול את עמדותיו של גודמן כ"ימניות" הוא לא במקום. מאחוריו מסתתרת תפיסתו הבסיסית של ברק, שאם אמרת על מישהו שהוא "ימני", או אם חשפת עמדה רציונלית כ"ימנית", סיימת בזה את הדיון. אין צורך להתמודד.

לאותו סוג משתייך הטיעון שברק חוזר עליו במאמרו, לגבי רשימת רמטכ"לים מהוללים ואנשי ביטחון שתומכים בעמדות ה"שמאל". אבל הטיעון הזה פותח גם מבלי משים את האפשרות לחשוף כמה כשלים בסיסיים בדרך חשיבתו של ברק. בעניין רשימת הרמטכ"לים שהוא מונה כמתפקדי "שמאל", נראה לי שהוא מטעה בכוונה. על מי מדובר? משה דיין, יצחק רבין, חיים בר־לב, מוטה גור והוא עצמו. האם אין רמטכ"לים שתמכו בעמדות הימין? רפול, למשל. או לאחרונה בוגי יעלון. ובמידה רבה גם דן שומרון.

אך זוהי מלאכה שטחית מאוד לשים בסל אחד את שמות הרמטכ"לים שברק מונה. מתוך הרשימה המכובדת, למעשה רק בר־לב יכול להיות מסווג כאיש "שמאל" במובן הישן של המושג. משה דיין בוודאי נטה ימינה. יש על כך אין ספור עדויות, ומגוחך שברק מתעלם מהן. רק באחרית ימיו תבע דיין לקיים משא ומתן רציני על החלת אוטונומיה ביהודה ושומרון, אבל הוא לא היה מוכן לבצע מהלכים כמו הכנסת אש"ף לשטחים, חלוקת ירושלים או פינוי יישובים. הסכם השלום עם מצרים, שדיין היה דמות דומיננטית בהשגתו, הוא נושא שצריך לדון בו בנפרד. העמדות כלפיו בשעתו לא נחלקו בין "ימין" ל"שמאל".

רבין ומוטה גור "שמאלנים" – האמנם?

חשוב לחזור להשקפתו של רא"ל מוטה גור, שהיה מפקד חטיבת הצנחנים במילואים ששחררה את ירושלים ב־1967. ביום ירושלים של שנת 1995, נאם מוטה בכנסת. נאומו האחרון בנושא ירושלים. ביציע האורחים ישבו ותיקי הצנחנים מ־67', ומוטה, איש מפלגת העבודה, דיבר אליהם מעל דוכן הנואמים:

היינו ילדים כאשר אמרנו 'הר הבית בידינו'. היינו נאיביים אולי כשאמרנו שבזכות כל מה שאתם עשיתם, כל אחד בגבורתו האישית, במסירותו האישית – שבזכות זה ירושלים היא שלנו לנצח. אולי לא ידענו בדיוק מה אנחנו אומרים. אבל ברגע זה, הרשו לי התקלות חפוזה: אני צריך לשכנע, להוכיח – הר הבית בידינו, וירושלים היא בירת ישראל לנצח, ואתם עשיתם את זה. ואם יבוא מישהו וינסה לקחת – לא ייקח. לא ייקח כי לא תתנו, לא תתנו כי אין צדק לתת. כולה, בצדק, שלנו. לא שאלתם ולא בדקתם, והסתערתם, וזכיתם.

ומה אמר יצחק רבין, ראש הממשלה, באותו מעמד בכנסת? הוא פנה לכל חלקי הבית ואמר כי "אין לנו ויכוח בנושא אחד – שלמותה של ירושלים… אין שתי ירושלים… מבחינתנו ירושלים אינה נושא לפשרה".

דבריו של מוטה מבטאים קודם כול חשש. מה שהוא בעצם אומר, זה שהנאיביות היא באמונה שעצם הדבר שהחיילים הסתערו וכבשו את השטח, בזה הוכרע הנושא; כדי לאחוז בירושלים השלמה דרוש מאבק מתמיד – מאבק בשטח, ומאבק בתחום המדיני והאידאולוגי. דומה שכאשר אמר את דבריו כבר ידע שיש כוחות בממשלת רבין שחותרים לשים גם את ירושלים על השולחן, כדי להגדיל את הארוחה המדינית. כדי שיהיו עוד עצים למדורה. כי בתהליך המדיני "התפקיד של ישראל הוא לתת והתפקיד של הפלסטינים הוא לקבל", כפי שניסח שמעון פרס. עד כדי כך חשש מוטה גור באחרית ימיו, שהשביע את צנחניו: "ואם יבוא מישהו וינסה לקחת – לא תתנו".

דברי שני "השמאלנים" האלה מטעמו של אהוד ברק הם חד־משמעיים. מסתבר שלא רק ב־67' "היינו נאיביים". מוטה המבוגר, כמעט שלושים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, היה נאיבי לא פחות.

ו"השמאלן" האחרון ברשימה הוא ברק עצמו. בספרו 'בין רבין לערפאת: יומן מדיני  1993-94', כותב ז'ק נריה כי הרמטכ"ל אהוד ברק הסתייג מכל הנקודות המהותיות בהסכם אוסלו. כיוון שלא היה יכול להגיד בצורה פשוטה שהוא מתנגד, הוא ביטא התנגדויות נקודתיות. אבל השורה התחתונה היא שברק כרמטכ"ל ב־1993 התנגד להסכם אוסלו. רבין עצמו קבע כי יש לישראל זכות ואפשרות להחליט לצאת מהתהליך.

כן, יש איום קיומי

בלי קשר למה צריך ומה נכון לעשות היום, מה שעולה בבירור מבדיקת העמדות של מנהיגי מפלגת העבודה ושל אנשי שמאל אחרים, הוא שקיימת שחיקה דרמטית בתפיסות היסוד של מנהיגי "השמאל" ושל מנהיגי המדינה בכלל; יתר על כן, זו שחיקה שמבטאת הידרדרות. זה מקור פערי האמון בין עמדות הציבור ובין העמדות של "רוב אנשי הביטחון", שאותם מגייס ברק לתמיכה בעמדותיו. אני לא רוצה לטעון שהציבור איבד חלק מהאמון במי שמדבר בשם מערכת הביטחון; אבל הוא בוודאי הפך לספקן יותר. מנגד, בולט מאוד שראשי מערכת הביטחון בפרישתם מתפקידם, מביעים מידה של חוסר אמון וביקורתיות רבה כלפי הציבור.

דומה שאם נוסיף לסקירת עמדותיהם האמתיות של ראשי הביטחון בעבר את ניתוח הנחת היסוד האולטימטיבית כי אין היום איום קיומי על מדינת ישראל, אפשר יהיה להבין את הבעיה בכל מסכת השקפותיו של ברק. בעבר לא זכור שמנהיגי ישראל או ראשי הביטחון טרחו להכריז כי לא נשקף איום קיומי למדינה. זו כמעט הייתה הנחת יסוד שאין מדברים עליה, שקיומה של ישראל תמיד בסכנה. והנה, בשלוש השנים האחרונות אפשר להגיד שזה המוטו שמחבר את קברניטי הביטחון לאחר פרישתם: במאמרו ב'הארץ' פוסק ברק כי "בעיית הסיכונים הנובעת מאפשרות של הסדר מדיני (או הסדר ביניים) – היא 'כרונית' ולא 'קיומית'". בצורה כזו או אחרת המוטו הזה שזור בכתיבתו, בהבדל אחד – שהוא רואה בתפיסות "הימין" סכנה קיומית ודאית.

בקיץ של השנה שעברה (אוגוסט 2016) אמר בוגי יעלון, שר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר, החלוק על ברק בנושא ההסדרים עם הפלסטינים: "אין איום קיומי על מדינת ישראל. צריך להפסיק להפחיד את הציבור". דברים דומים אמר גם תמיר פרדו בפרידתו (ינואר 2016): "כולם יודעים שישראל מדינה חזקה מאוד. זאת כבר לא תקופה שבה ישראל, כמדינה צעירה, נאלצה להתמודד עם חשש קיומי". ערב הבחירות במרץ 2015 הספיק מאיר דגן להתריע: "כבר שנים אין מעלינו איום קיומי". האיום על עתיד המדינה, מבחינתו, הוא ראש הממשלה נתניהו.

העובדה היא שגם ראשי הביטחון שאומרים שאין איום קיומי, אומרים בעצם שיש איום קיומי – אבל מסוג אחר: איום דמוגרפי, הימין המשיחי, הנהגתו של נתניהו, השמאל הקיצוני. סכנה קיומית לא חייבת להיות בתחום הצבאי במובן של השמדה פיזית. היא יכולה לנבוע גם מתהליך חברתי־פוליטי־אידיאולוגי.

אבל גם אם מצמצמים את הגדרת האיום הקיומי לתחום הצבאי־ביטחוני, סקירה של המקרים הידועים שבהם נקלעה ישראל לסכנה קיומית חושפת את חולשת הטיעון האופנתי החדש: ברק מציג טענה שאני זוכר כבר מלפני הרבה מאוד שנים מצד כמה מומחי ביטחון, לפיה הקו הירוק המפותל איננו מסוכן: "וכי לא מהגבול הזה יצאנו לגדול בניצחונותינו?" התשובה פשוטה: וכי לא עברנו בתוך שבוע ימים ממצב של ביטחון עצמי וחיים לאומיים נורמליים, למצב של סכנה קיומית בגבולות שקדמו ל-5 ביוני 67'? הרי זה מה שקרה בין 15 במאי 67' ל־23 במאי. זה הדפוס שחוזר על עצמו כמה פעמים ב־69 השנים האחרונות. להבדיל ממדינות אחרות, קטנות כמעצמות, ישראל היא מדינה שהעולם סביבה מתהפך בתוך ימים ספורים.

נובמבר 1956, לפני מלחמת ששת הימים. מיד אחרי הניצחון הסוחף של מלחמת סיני, הונחת על ישראל אולטימטום משולב אמריקני־סובייטי. התביעה של הממשל האמריקני לסגת מכל סיני לוותה באיום מדיני, ואילו האולטימטום הסובייטי שגולם במכתב בולגנין לווה באיום להשמיד את מדינת ישראל. זו אחת הטראומות הנסתרות, שהכתיבה את התנהגות הצמרת המדינית לפחות עד מלחמת יום הכיפורים.

ב־1973 ראתה ישראל הבוטחת והשלווה, עם צבא שמצביאיו דיברו על יכולתו לרוץ ולכבוש את קהיר ואף את לוב, אם לא להגיע עד מוסקבה – כיצד בתוך 72 שעות הולך ואוזל כוח המגן שלה עד כדי חשש שיחדל להתקיים. וזאת במלחמה שבה יעדי האויב מוגבלים.

אך מה שההיסטוריה היותר חדשה מלמדת, זה שיכולה להיות התמוטטות גם בלי מאות הרוגים ואיומים מצד המעצמות. כך היה כאשר אהוד ברק כראש ממשלה ושר ביטחון ביצע נסיגה חפוזה בתוך לילה אחד, של כוחות צה"ל מדרום לבנון לפני 17 שנה; ובשילוב של פסגת קמפ־דיוויד כעבור חודשיים על ויתוריה, פרצה האינתיפאדה השנייה שהפכה לסכנה קיומית. האמירה של נסראללה על כך שהחברה הישראלית עשויה מקורי עכביש, באה על רקע הנסיגה מרצועת הביטחון. נעשה שקר בנפשנו אם לא נודה שאותה נסיגה מרצועת הביטחון, כפי שהתבצעה, חשפה סדקים במבנה של המדינה, צה"ל והחברה הישראלית. זו טראומה לא פחותה מטראומות אחרות שמלוות את החברה הישראלית – בגלל השילוב ההרסני שהתגלה בין הנהגה מדינית, חולשה צבאית וכוחות פוליטיים פנימיים שיחד הביאו לקריסה של עקרונות ועמדות. העובדה שאפשר להסכים על התבצרות מאחורי קו הגבול הבינלאומי ולא מוכרחים רצועת ביטחון בתוך לבנון, אינה משנה את העובדה שהתגלה שילוב קטלני במבנה החברה בישראל.

עוד "איום קיומי" שהתגלה בניגוד להשקפת קברניטי הביטחון, הוא רצועת עזה. גם הרמטכ"ל של 1993 לא העלה בדעתו שאותה רצועת שטח קטנה בדרומה של ישראל תגרום לשני סבבי מלחמה ארוכים ומתישים ולפעילויות נלוות כמו חטיפות ומשטים, שיהוו מערכה פסיכולוגית מזיקה ברמה האסטרטגית.

ברק מרבה לעסוק במאמר התגובה למיכה גודמן בחוסר החשיבות של תוואי קרקע, בעיקר תוואי קרקע שולטים. יש צדק אירוני בדבריו. הרי מהי רצועת עזה? שטח מישורי דרומי של שפלת החוף, שטח קטן וצר, ובכל זאת – הרצועה הקטנה הזאת הפכה לבסיס שיגור טילים ורקטות המאיים כמעט על כל שטח ישראל. זאת כאשר ב־2005, ערב ההתנתקות, אמרו הפרשנים על סמך תדרוכי מומחי ביטחון כי לכל היותר יהיה ביכולתו של חמאס לירות רקטות לפאתי אשקלון. חפירת מנהרות חודרות מתחת לשטח העירוני המיושב בעזה, הפכה לאיום פסיכולוגי חמור על האוכלוסייה בישראל ולאיום טרור מוחשי. על סף דלתה של ישראל, בפינה דרומית המרוחקת ממרכזי האוכלוסייה בישראל, מתפתחת לה צפון־קוריאה מיניאטורית.

העיקר בנושא הזה הוא לא הוויכוח בשאלת מהותו של "איום קיומי", אלא בסוגיית הנחות היסוד שמנחות את קברניטי הביטחון. ולא הזכרנו את "הסכנה הקיומית" המדוברת ביותר בעשור האחרון, הגרעין האיראני; מוסכם שכל איום על הגבול או בתוך המדינה יועצם בכמה חזקות מהרגע שהוא ילווה באיום גרעיני איראני.

השמאל הרדיקלי משתלט על השיח

שתי סוגיות נוספות שברק נדרש להן הן הערכת השמאל ואחדות העם. ברק חי עדיין בעולם הישן של השמאל הציוני, אם כי הוא מתעלם מהתהליכים שהוא עצמו עבר. הוא פוטר את דאגותיו של גודמן לגבי השמאל בכך שמדובר בשוליים רדיקליים בקצה של מרצ. אבל מה שמכניס חלקים בציבור לחרדות אלו בין השאר מאמרים מהסוג שברק עצמו מצא לנכון לפרסם בעיתון אמריקני מרכזי, שבו תרם למסע הדה־לגיטימציה של ישראל: "ראש הממשלה נתניהו אפשר למיעוט לאומני קיצוני … לחטוף את סדר היום הלאומי בשירות מסע משיחי לכיוון מה שמכונה 'מדינה יהודית אחת מנהר הירדן עד הים התיכון", כתב ברק ב'וושינגטון פוסט' בספטמבר 2016. "הדבר יוביל למלחמת אזרחים נוסח בוסניה או למציאות של אפרטהייד… חורבן החלום הציוני".

יכול להיות שהשמאל הרדיקלי הוא קטן במספר מתפקדיו, אבל העובדה שמנהיג בולט כל כך כמו ברק תוקף בצורה חריפה ביותר את ממשלת ישראל בעיתון אמריקני מרכזי, מטרידה את הציבור. זה דבר שלא נעשה בעבר, אלא על ידי אישים מסוגו של אברום בורג. גם אישים שהיו במרכז העשייה של מדיניות החוץ כמו אלון ליאל, אלי בר־נביא, קולט אביטל ואחרים ממפלגת העבודה, המתגייסים ללוחמה דיפלומטית חבלנית נגד ישראל – זו תופעה חדשה.

העיתון שבו פרסם ברק את ביקורתו על גודמן מקדיש עצמו להשחרת פניה של ישראל בעולם ולדמורליזציה בעם כלפי פנים. העובדה שברק הזהיר מפני פשיזם זוחל בישראל, כאשר מדד הדמוקרטיה של השבועון 'אקונומיסט' מעניק לישראל ציון של 7.85 מתוך 10, מלמדת על איזה שיבוש מחשבתי שבהחלט מעורר את דאגתם של אזרחים רבים. המציאות היום היא שהשמאל הרדיקלי שולט בשאר חלקי השמאל המתונים, קובע את השיח הלאומי במקרים רבים, ומראה יכולת פגיעה אסטרטגית. המקרה האחרון – משבר ביחסי ישראל־גרמניה.

איפה ברק כן צודק: נכונותה של קבוצת אוכלוסייה להקצין את עמדותיה עד כדי הפניית עורף לעם ולמדינה, מהווה איום. לכן יש מקום לשקול ברצינות הגעה להסכמה לאומית רחבה על נסיגה חד־צדדית באזורים מסוימים, ולו כדי להשיג מידה של רגיעה בעימות הפנימי. צריך לציין עם זאת, שמעשה כזה יתבצע תוך פגיעה בביטחון המדינה ביודעין ותחת סחטנות של השמאל. הניסיון מהעבר מלמד כי אותם מרכיבים בשמאל שברק מזלזל בהם חוזרים מהר מאוד לסורם, וכך גם הפלסטינים ו"הקהילה הבינלאומית"; האם לא יימצאו לנו חוות שבעא גם ליד ארמון הנציב? האם מעבר מנדלבאום לא יתגלה על ידי 'שוברים שתיקה' כשטח כבוש?

הציבור מודאג פחות משינוי התפיסות לגבי גב ההר, הבקעה וירושלים, והרבה יותר מעצם העובדה שהנהגתו ביצעה נסיגות אידאולוגיות עמוקות כל כך לאורך השנים. וכך, מה שהיה פעם ייהרג ובל יעבור, הופך ליסוד הכרחי בקיום העם והמדינה. הניסיון להציג את הספקנות כאילו מדובר בעמדות "ימניות" מוסוות, הוא לא רציני.

ברק מאשים את גודמן, ש"למעשה הוא מאמץ את הנחות היסוד של הימין… (ו)תורם להחדרתן אל המיינסטרים". אם זו תרומתו של מיכה גודמן, אז זו הצלחה גדולה. משום שככל הנראה ספרו השתלט על השיח הציבורי בדיוק ברגע הנכון של 50 שנה למלחמת ששת הימים. כאשר השמאל הרדיקלי מנסה לאכוף את הנרטיב שלו על שיח היובל, ספר אחד של מיכה גודמן מצליח לעשות חור גדול בבלון הסינרגיה של הרוויזיוניזם ההיסטורי מבית מדרשו של השמאל.